בע"מ 5379/10 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש והמשיבה התגרשו זה מזו בחודש מאי 2009. עד לגירושיהם התגוררו בני הזוג יחדיו בבית ביישוב פרדסיה, אשר נבנה על מגרש אותו רכש אביה של המשיבה עובר לנישואיהם (להלן: הבית בפרדסיה ). בין הצדדים נחתם בשנת 1993 הסכם יחסי ממון אשר מתייחס לנכסים שלא יאוזנו ביניהם. היחסים בין הצדדים עלו על שרטון, ועל רקע זה הוגשו מטעמם תביעות הדדיות בעניינים שונים, וכן נדונו טענות המשיבה בגין אלימות מצד המשיב במסגרת בקשה לצו הגנה. במסגרת הליך זה, הגיעו הצדדים להסכמות, שבגדרן נקבע, בין היתר, כי המבקש לא יחזור, עד להסכמה אחרת, לבית המגורים המשותף של הצדדים, שבו ימשיכו להתגורר המשיבה וילדיהם המשותפים של בני הזוג; וכי איש מן הצדדים אינו רשאי להכניס אדם אחר למגורים בבית המשותף (להלן: ההסכם ). בית המשפט לענייני משפחה נתן להסכמות אלו תוקף של החלטה. בהמשך, הגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא בקשה להתיר לחברה לחיים, שלו הייתה עתידה להינשא בסמוך למועד הגשת הבקשה, להתגורר עימה בבית בפרדסיה, וזאת בשל שינוי נסיבות שאירעו מאז הושגו ההסכמות האמורות. המבקש התנגד לקבלת הבקשה מטעמים שונים.

2.

בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת י' גרינוולד ) דחה את הבקשה. נקבע, כי למעשה, הבקשה שהגישה המשיבה היא בקשת ביניים לשנות מפסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים, וזאת לא ניתן לעשות מבלי שהוגשה תביעה עצמאית לביטולו (עמ' 7 להחלטה). עוד נקבע, כי יש לראות את ההסכמות השונות אליהן הגיעו הצדדים כמכלול אחד, שאותו לא ניתן להפריד לפרטים. במצב דברים זה, הסכמתו של המבקש לצאת מבית המגורים המשותף של בני הזוג ולהתגרש מן המשיבה עוד בטרם תוכרענה כל המחלוקות הכספיות והרכושיות ביניהם, הייתה כרוכה בתנאי המוסכם שלפיו אדם אחר לא ייכנס למגורים קבועים בבית עד שתושג הסכמה אחרת. בית המשפט סבר, כי בקשתה של המשיבה "שמה לנגד עיניה את הפן האישי של ההסכם בלבד, בעודה מתעלמת לחלוטין מהפן הרכושי שלו, ניסיונה של [המשיבה] להתיר לבן זוגה להיכנס לחלל הריק שהותיר [המבקש] בצאתו מן הבית, טרם שהוכרעו המחלוקות הרכושיות הינה פעולה חד צדדית העומדת בניגוד גמור להתחייבויותיה בהסכם. אל לו לביהמ"ש ליתן יד להתנהלות זו שלא במסגרת הליך ראוי" (עמ' 8 להחלטה). בהמשך, נדחתה הטענה שלפיה גירושיהם של בני הזוג מהווים שינוי נסיבות המצדיק עיון מחודש בהסכם, בנימוק שלפיו הגירושין היו חלק מהסכם זה. במהלך דיון שהתקיים בבית המשפט ביום 5.5.2010, הוסיפה וטענה המשיבה כי היא נישאה לבן זוגה ובשל כך יש לקבל את הבקשה. טענה זו נדחתה אף היא, תוך שנקבע כי עובדת הנישואין עם בן זוג אחר אף היא אינה מהווה גורם שיש בו כדי לשנות מהסכמות אשר קיבלו תוקף של החלטה שיפוטית; וכי אף אם מדובר במימוש זכות יסוד של המשיבה, אין הכרח "כי מימושה של אותה זכות יעשה דווקא בבית נשוא המחלוקת ובמיוחד לאור התחייבותה של [המשיבה] שלא להכניס אדם אחר למגורים בבית, בשלב זה" (עמ' 9 להחלטה). נוכח כל האמור, נדחתה הבקשה והמשיבה חויבה בהוצאות ההליך.

3.

בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי מרכז – התקבלה. בפסק דינו, קבע בית המשפט (כב' השופטת ו' פלאוט ) כי לא היה מקום להחיל על ההחלטה את הכללים הרלבנטיים ביחס לפסק-דין שניתן בהסכמה משום שאין מדובר בפסק דין אלא בהחלטה אחרת , "וככל שכלולים בה סעדים אופרטיביים, הרי שאלה הם סעדים זמניים הניתנים לשינוי באם חל שינוי בנסיבות" (עמ' 7 לפסק הדין). בית המשפט סבר, כי הדבר עולה בבירור מלשונה של ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, הממחישה כי ההסדרים שנכללו בהסכם הם "הסדרי ביניים שאישורם הינו בגדר 'החלטה אחרת' והם יכולים להשתנות מעת לעת על פי הנסיבות ועד למתן פסק דין סופי, כאשר ברור כי פסק דין סופי יינתן אם לא יגיעו הצדדים להסכמות במסגרת הגישור, ולאחר הגשת כתבי טענות ודיונים לגופו של עניין" (עמ' 8 לפסק הדין). על יסוד האמור, נקבע כי התייחסותו של בית משפט קמא להחלטה כאל פסק-דין – הייתה שגויה. בהמשך נקבע, כי מאז מועד מתן ההחלטה חל שינוי בנסיבות בשני מובנים: האחד, הצדדים התגרשו ומרגע זה נאסר על המבקש להיכנס ולהתגורר עם המשיבה תחת קורת גג אחת; והשני, נעוץ בעובדה כי המשיבה ובן זוגה נישאו. לצד השינוי בנסיבות, ציין בית המשפט כי הבית בפרדסיה רשום על שמה של המבקשת בלבד, וחרף העובדה כי טענת המבקש, שלפיה יש לו זכויות מסוימות בבית עודנה תלויה ועומדת, הרי ש"בהשוואה בין שתי הזכויות של הצדדים, היינו זכות קניינית [בעלות] מצידה של המשיבה וזכות תביעה בלבד מצידו של [המבקש] ברור כי זכותה של [המשיבה] חזקה יותר" (עמ' 9 לפסק הדין). עוד נקבע, כי גם אם יזכה המבקש בתביעתו זכויותיו יבואו לידי ביטוי בתשלום כסף בלבד ולא בדרך של זכות קניינית בבית המגורים" ( שם ).

בהמשך נקבע, כי גם מאזן הנוחות מביא למסקנה כי נוכח השינוי בנסיבות – גירושי הצדדים ונישואיה של המשיבה לבן זוג אחר – קיימות למשיבה זכויות "חזקות" יותר בבית בפרדסיה. בנוסף נקבע, כי המבקש "ממילא איננו רשאי להשתמש בבית זה ואילו המשיבה נישאה לאחר ואין לצפות כי תתגורר בנפרד מבעלה" ( שם ). בצד האמור, קבע בית המשפט כי במאזן הנוחות שיש לערוך בין בני הזוג, יש להגן גם על המבקש, כך שאם בסופו של יום יזכה בתביעתו, יוכל לממש את פסק הדין. על יסוד האמור, ביטל בית המשפט המחוזי את החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה, והותיר למשיבה להכניס לבית בפרדסיה את בן הזוג שלו נישאה, וזאת בכפוף "לרישום הערת אזהרה לפיה נאסר על [המשיבה] לעשות כל דיספוזיציה בנכס", ולהפקדת ערבון להבטחת התחייבויותיו של בן זוגה הנוכחי, לפיהן אין לו זכות כלשהי בנכס, וכי הוא יפנה – במידת הצורך – את הבית עם דרישה ראשונה לעשות כן.

4.

עם מתן פסק הדין, הוגשה בקשת רשות לערער עליו לבית משפט זה – היא הבקשה שלפניי – ובד בבד הוגשה בקשה לבית המשפט המחוזי מרכז לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בבקשה. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה. בעקבות דחיית הבקשה, הוגשה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע לפני בית משפט זה.

5.

בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי הפרשנות שהעניק בית המשפט המחוזי להסכם נושא המחלוקת הייתה שגויה, וכי ככל שהמשיבה חפצה לפתוח בדיון מחודש בתנאי ההסכם היה עליה לעשות כן במסגרת תובענה נפרדת. המבקש סבור עוד, כי ההחלטה המעגנת את ההסכמות בינו לבין המשיבה איננה "החלטה אחרת" אלא פסק דין, מאחר שההסכמות האמורות שקולות להסכם ממון. לעמדתו, מאחר שמדובר בהסכם ממון, לא יכולה הייתה המשיבה לעתור לביטולם של חלק מסעיפי ההסכם, שכן הסעיפים כולם כרוכים זה בזה, והסכמתו אליהם התבססה על כך שהסעיפים שנכללו בהסכם הם בבחינת "כלים שלובים", ובכלל זה ההסכמה לעניין הכנסתו של אדם אחר לבית המשותף בפרדסיה. המבקש סבור, כי אין בשינויי הנסיבות שאליהם התייחס בית המשפט המחוזי כדי להצדיק סטייה מן ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים. זאת, לגישתו, מהטעמים הבאים: ראשית, מאחר שהליך הגירושין בוצע בעקבות ההסכם נושא המחלוקת ובכפוף לאמור בו; שנית, הואיל ותוקף נישואיה של המשיבה לא הוכח כדבעי; ושלישית, מאחר שהקשר שלה עם בן זוגה הנוכחי – שהיה ידוע לכל הצדדים המעורבים במועד שבו הושגו ההסכמות האמורות – הוא שהביא ליצירת הסעיף בהסכם, שלפיו איש מן הצדדים אינו רשאי להכניס אדם אחר למגורים בבית המשותף. כן מוסיף וטוען המבקש כי שגה בית המשפט משקבע כי אינו מחזיק בזכויות קנייניות בבית עצמו ובתכולתו, וכי אף אם הזכות הקניינית בנכס הוקנתה באופן בלעדי למשיבה, הרי שממילא זו צריכה להיות מופעלת בתום לב, מה שלא התקיים – לשיטתו – במקרה דנן.

6.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום שבו מעלה הבקשה שאלה משפטית כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אף אם אניח – לטובת המבקש ומבלי לטעת מסמרות בדבר – כי הקביעה שלפיה יש לסווג ההחלטה המעניקה תוקף להסכמות הצדדים כ"החלטה אחרת" הינה שגויה, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להצדיק היזקקות נוספת למחלוקת בבית משפט זה (והשוו: רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ (לא פורסם, 15.11.1998); רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 18.6.06)). היבט זה, כמו גם המחלוקת באשר לפרשנות ההסכמות בין הצדדים, אינם אלא יישום של הדין בנסיבותיו הפרטניות של המקרה שלפנינו, ואין בהן כדי לעורר שאלה משפטית המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 630/10 עדני נ' שקופ (לא פורסמה, 16.2.2010); כן ראו: שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 212 (מהדורה שנייה, 2008).

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית אפוא. משנדחתה הבקשה למתן רשות לערער, ממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.