בע"מ 1582/22 פלוני נ. פלוני

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת הבכירה מ' ברנט והשופטים ו' פלאוט ו- צ' ויצמן ) בעמ"ש 55220-07-21 מיום 3.2.2022, אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת בית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה בת"ב 53152-05-20 (השופט ב' יזרעאלי ) מיום 22.6.2021, בה נדחתה בקשתו להורות על מתן פסק דין משלים בהליך בוררות בין הצדדים.

1.

ברקע לבקשה, הליך גירושין ממושך שניהלו המבקש והמנוחה ירדנה ברינג ז"ל (להלן: המנוחה ). במסגרת ההליך מונה עו"ד אלישע כהן ככונס נכסים לזכויות המבקש והמנוחה בנכסים שונים של השניים (להלן: הכונס ). במסגרת הסכמות אליהן הגיעו השניים בהליך הגירושין, המבקש רכש את זכויותיה של המנוחה באולם אירועים שנוהל על ידי חברה שהקימו במשותף (להלן: הנכס ).

עם הרכישה, הפקיד המבקש בידי הכונס סך של 1.7 מיליון ש"ח בנאמנות לטובת סילוק חובות המנוחה בנכס, ככל שיתברר שישנם כאלו. זאת בשל מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בקשר לחובות שהצטברו לגבי הנכס בחלק מהתקופה אשר בה נוהל על ידי חברה שהייתה בשליטת המנוחה בלבד.

2.

בשלב מסוים הוגשה נגד המבקש תביעה על ידי עיריית פתח-תקווה (להלן: העירייה ) בעיקר בגין חובות ארנונה לגבי הנכס בין השנים 2005 ועד 2010, אשר הצטברו לסך של כ-4 מיליון ש"ח. ביום 28.3.2018 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת המבקש והעירייה להסדר פשרה על פיו המבקש ישלם לעירייה סך כולל של 1.7 מיליון ש"ח לסילוק כל חובותיו בנכס. לאחר שאושר הסדר הפשרה, פנה המבקש לכונס בבקשה כי יעביר את הכספים המופקדים בידיו לצורך תשלום החוב לעירייה.

3.

לפיכך, ביום 13.6.2018 הגיש הכונס בקשה למתן הוראות לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שבית המשפט יורה לו מה יעשה בכספי הנאמנות בסך של כ-1.7 מיליון ש"ח שהופקדו בידיו (תמ"ש 31269-06-18). המבקש מצדו טען כי במרבית התקופה בגינה הצטברו החובות לעירייה, הפעילות בנכס התבצעה בשליטת המנוחה בלבד. מנגד, המנוחה התנגדה ליתן היתר לכונס לעשות שימוש בכספים המופקדים בידיו בנאמנות לפירעון הסדר פשרה אליו הגיע המבקש עם צד שלישי, מבלי שהמנוחה הייתה כלל שותפה להסדר ומבלי שחבותה נקבעה כחיוב סופי ומוחלט. ביום 30.12.2018 הגיעו הצדדים להסכמה על פיה המחלוקת ביניהם תתברר ב הליך בוררות לפני השופטת (בדימוס) ט' קופלמן פרדו (להלן: הבוררת ) "בנוגע ליריעת המחלוקת כפי שעולה מכתבי הטענות בהליך זה". כמו כן הוסכם כי הבוררות תתנהל בין הצדדים בלבד ללא הכונס. להסכמת הצדדים ניתן תוקף של פסק דין.

4.

ביום 24.3.2020 ניתן פסק דינה של הבוררת. הבוררת ציינה בהתייחס להיקפן של הסוגיות העומדות על הפרק כי "בהסכמת הצדדים, פסק הדין שבנדון עוסק ומכריע אך ורק בשאלת זהות בעלי החוב בתקופות המשנה הכלולות בתקופת המחלוקת ואינו עוסק כלל בסכום הארנונה ו/או בחלוקת סכום החוב בין תקופות המשנה האמורות" (סעיף 18 לפסק הבוררות). כמו כן הכריעה הבוררת כי על המנוחה לשאת בחובות בגין הכנס לעירייה מיום 9.4.2008 ועד יום 11.4.2011 (תקופה אשר תקרא להלן, כפי שתוארה על ידי הבוררת:

התקופה השלישית ) ועל המבקש לשאת בחובות הארנונה לגבי יתר התקופות.

5.

ביום 24.5.2020 פנה המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לאישור פסק הבוררות, וכן בבקשה "ליתן צו המורה לכונס הנכסים [...], להעביר לעיריית פתח תקווה את התשלום בגין חובות הארנונה בהתאם לפסק הבוררות". ביום 22.7.2020 אושר פסק הבוררות וניתן לו תוקף של פסק דין (ת"ב 53152-05-20). עם זאת, הבקשה למתן צו המורה לכונס להעברת כספי הנאמנות לעירייה, לא הוכרעה. בית המשפט הבהיר כי בקשה לאישור פסק בורר אמורה לעסוק בסוגיית אישור הפסק בלבד, כאשר כל בקשה נוספת צריכה להיות מוגשת בהליך נפרד. כמו כן, ביום 15.2.2021, לאחר שהוגשה תגובת הכונס שציין כי בפסק הבוררות לא נקבע לאן הוא נדרש להעביר את כספי הנאמנות, קבע בית המשפט כי אין מקום שהוא ידון במחלוקות הכספיות שיש למי מהצדדים מול העירייה.

6.

על רקע האמור, פנה המבקש ביום 22.2.2021 לבוררת בבקשה ליתן "פסק דין משלים". בבקשה ציין המבקש כי הסכסוך הועבר לדיון לפני הבוררת על מנת שתכריע בשאלת גורלם של כספי הנאמנות, ועל כן היא מתבקשת ליתן פסק משלים המורה לאן יועברו כספי הנאמנות. באותו יום ניתנה החלטת הבוררת על פיה אם בית המשפט יפנה אליה בשאלה זו, תינתן החלטה על ידה. על כן, ביום 22.3.2021 פנה המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה נוספת, והפעם התבקש בית המשפט "ליתן היתר למתן פסק דין משלים" על ידי הבוררת. הבקשה נדחתה. בהחלטה נקבע כי היה על המבקש להגיש בקשה למתן "פסק דין משלים" בטרם אושר פסק הבוררות או למצער בסמוך לאישורו, ולא בשיהוי של מספר חודשים; כי מפסק הבוררות עולה כי בין הצדדים הושגה הסכמה כי הבוררות תכריע אך ורק בזהות בעלי החוב ולא בחלוקת סכום החוב; וכי אין זה בסמכותו של בית משפט לענייני משפחה לדון במערכת היחסים שבין הצדדים לעירייה, כפי שגם הובהר למבקש זה מכבר. לבסוף הורה בית המשפט כי ככל שלא תוגש תובענה מתאימה על ידי העירייה, יועברו כספי הנאמנות לידי המנוחה.

7.

ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה נדחה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ביום 3.2.2022. נקבע כי לא נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה. שכן, לא היה מקום להורות לבוררת ליתן פסק דין משלים לאחר שפסק הבוררות אושר ללא הסתייגות וללא שהתבקשה בעת אישורו כל השלמה. את הסוגיות אשר נותרו במחלוקת יש לברר בהליך נפרד וסדור, ואין מקום להכריע בהן במסגרת הליך שעיקרו אישור פסק בוררות. כמו כן, אין מקום להתערב בהכרעת בית המשפט לענייני משפחה כי יש להעביר את כספי הנאמנות לידי עיזבון המנוחה, שעה שהעירייה אינה עותרת לקבלת כספים אלו.

8.

מכאן הבקשה שלפנַי. לטענת המבקש, מקרה זה מעורר שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, והיא שאלת מעמדם של כספי נאמנות שהופקדו לטובת סילוק חובות ארנונה בנכס אשר נוצרו בטרם עסקת מכר. כמו כן, נטען כי התערבותו של בית המשפט נדרשת משיקולי צדק, שכן במצב הדברים שנוצר המבקש עתיד לשלם את חובות הארנונה על הנכס פעמיים, הן במסגרת הליך הרכישה והן כעת שכן המנוחה מיאנה לפרוע חובות אלו בזמן אמת תוך התעשרות על חשבונו. לטענת המבקש, נפלו מספר שגגות בהכרעות בתי משפט קמא: לא היה מקום לקבוע כי הליך הבוררות נועד להכריע אך ורק בזהות בעלי החוב; לא היה מקום להורות על העברת כספי הנאמנות לידי עיזבון המנוחה בהינתן שאין חולק שבהתאם לפסק הבוררות המנוחה חבה בתשלום הארנונה בגין התקופה השלישית; ולא היה מקום לקבוע כי מתן "פסק דין משלים" מהווה הרחבת יריעה, שכן כוונת הצדדים למן תחילת ההליך הייתה שהבוררת תכריע באופן חד משמעי בשאלה לאן יש להעביר את כספי הנאמנות.

9.

דין הבקשה להידחות. לא מצאתי כי במקרה דנא מתעוררת שאלה משפטית עקרונית בעלת השלכות רוחב החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואשר ראוי לה להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: בע"מ 3858/21

פלוני נ' פלונית , פסקה 5 (10.6.2021); בע"מ 2604/21 פלונית נ' פלונית , פסקה 9 (31.5.2021)) . טענות המבקש נטועות כל כולן בנסיבות המקרה הקונקרטי. גם לגופו של עניין לא מצאתי מקום להתערב בקביעת הערכאות דלמטה. מידה רבה של אמת יש בקביעה כי לא היה מקום להידרש לטענות המבקש משאושר פסק הבוררות, בהינתן המסגרת הדיוניות בה העלה את טענותיו. לא למותר לציין כי לא מצאתי ממש גם בטענת המבקש כי יש מקום במקרה זה ליתן רשות ערעור משיקולי צדק. כל שנאמר למבקש הוא כי עליו לנקוט בהליך משפטי נפרד, וכפי שמצוין בבקשתו, הוא אף עשה כן והגיש תובענה המתבררת בימים אלו ממש (תמ"ש 38273-02-22). בנסיבות אלו אין מדובר במצב של עינוי דין, אף לא בקירוב.

הבקשה נדחית.