בע"מ 2604/21 פלוני נ. פלוני

לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט הבכיר ש' אטרש ,

השופט ע' טאהא והשופטת ת' ניסים-שי ) בעמ"ש 39823-04-20 מיום 15.2.2021, במסגרתו התקבל ערעור משיבה 1 על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (השופט א' זגורי ) בת"ע 59419-02-18 מיום 24.4.2020.

1.

ברקע לבקשה מספר הליכים משפטיים שהתנהלו בנוגע לעזבונם של המנוחים גב' רינה גרינברג (להלן: המנוחה ) ומר משה גרינברג (להלן: המנוח ), שנישאו זה לזו ביום 26.8.1974. הצדדים להליך הם ילדיהם של המנוחים מקשרי נישואים אחרים שקדמו לנישואיהם: מבקשים 1 ו-2 הם ילדיו של המנוח ומשיבות 1 ו-2 הן בנותיה של המנוחה.

2.

בשנת 1997 נישואי המנוחים עלו על שרטון והם עברו להתגורר בנפרד. ביום 8.9.1997 חתמו השניים על הסכם גירושין שהסדיר, בין היתר, את הנושאים הממוניים ביניהם. הסכם זה הוגש לאישור בית הדין הרבני, אך לא אושר בסופו של דבר, מכיוון שהמנוחה לא התייצבה לדיון בשל אירוע לב בו לקתה. משכך, המנוחים נותרו נשואים, אך חיו בנפרד עד יומם האחרון.

3.

המנוחה נפטרה ביום 5.11.2013 והמנוח בשנת 2017. לאחר מותה של המנוחה הוגשו מספר תובענות לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת בגין מחלוקות שהתעוררו בקשר לעיזבונה. ביום 3.5.2017 ניתן פסק דין בו נקבע כי המנוח היה בן זוגה של המנוחה לעניין חוק הירושה התשכ"ה-1965, ועל כן עיזבונה של המנוחה יתחלק באופן הבא: כל אחת מבנותיה תזכה ב-25% מהעיזבון והמנוח ב-50% הנותרים (ת"ע 48383-03-14). במסגרת דיון בערעור שהוגש על פסק הדין, המליץ בית המשפט לצדדים להגיע לפשרה, בציינו כי מבחינה מהותית לא היו שני המנוחים בני זוג החל משנת 1997. הצדדים קיבלו את המלצת בית המשפט וניתן פסק דין בהסכמה, לפיו המנוח יירש 25% מעיזבון המנוחה ושאר העיזבון יתחלק בין בנותיה. בפסק הדין צוין, כי בית המשפט אינו נותן דעתו לשאלה מה כלול בעיזבון (עמ"ש 30391-06-17).

4.

בהמשך לכך, התנהל הליך נוסף בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת בגין מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים לגבי סכומי כסף בסך של 3.5 מיליון ש"ח שהיו בחשבון בנק משותף של המנוחים, שנפתח בשנת 1980, במועד פטירת המנוחה (להלן: החשבון המשותף ) . כספים אלה הועברו בשנת 2003 מחשבונה הפרטי של המנוחה לחשבון המשותף. המשיבות טענו כי סכום זה שייך למנוחה בלבד ועל כן המבקשים זכאים לקבל אך 25% ממנו, כפי חלקו של המנוח בירושה. מנגד, המבקשים טענו כי הסכום בחשבון המשותף היה בבעלות משותפת של שני המנוחים ועל כן הם זכאים לקבל 50% מהסכום מכוח בעלותו של המנוח בהם ועוד 25% מהיתרה מכוח חלקו של המנוח בירושת המנוחה, קרי 62.5% מכלל הסכום.

5.

ביום 24.4.2020 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, במסגרתו התקבלה עמדת המבקשים ונקבע כי נטל ההוכחה לכך שהסכום שנמצא בחשבון היה בבעלות המנוחה בלבד מוטל על המשיבות ואלה לא הצליחו להרימו. בית המשפט מצא כי לא ניתן לקבוע ממצא שיפוטי באשר למקור הכספים שהפקידה המנוחה בחשבון המשותף ועל כן לא ניתן לשלול את האפשרות שמדובר בסכומי כסף שנצברו על ידי שני בני הזוג. כמו כן נקבע כי המנוחה הייתה כשירה בעת הרלוונטית לבצע פעולות משפטיות, ובכלל זה לפתוח חשבון משותף ולהעביר אליו כספים מחשבונה הפרטי. ועוד נקבע כי המשיבות לא הוכיחו כי המנוח הוא זה שביצע את העברת הכספים בפועל. לבסוף נקבע כי מכלול הנסיבות והראיות מלמד כי המנוחה נתנה אמון במנוח והיה ברצונה לחלוק עמו בכספי החשבון המשותף. על כן, נקבע כי הסכום בחשבון המשותף היה בבעלות משותפת של המנוחים, ובהתאם לכך המבקשים זכאים לקבל 62.5% ממנו.

6.

ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי בנצרת התקבל (בדעת רוב) ביום 15.2.2021. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לקבל את קביעת בית המשפט לענייני משפחה כי המנוחים היו בני זוג, ואת המסקנה הנגזרת מכך כי העברת הכספים על ידי המנוחה מלמדת על כוונתה לתת למנוח מחצית מהסכום שהצטבר בחשבון המשותף, במתנה. צוין כי בית המשפט המחוזי הביע כבר את עמדתו המפורשת במסגרת ההליך הקודם כי המנוחים לא היו בני זוג לפחות החל משנת 1997, וקביעה זו עמדה בבסיס פסק הדין המוסכם לגבי אופן חלוקת עיזבון המנוחה. על כן, המבקשים היו מנועים מהעלאת טענה לגבי היות המנוחים בני זוג גם במועד העברת סכומי הכסף לחשבון המשותף בשנת 2003. גם לגופם של דברים נדחתה טענה זו ונקבע כי השניים חיו בנפרד, ניהלו משק בית נפרד ולא היה ביניהם קשר זוגי כלשהו. בניגוד לקביעת בית המשפט לענייני משפחה, כי לא ניתן לשלול שמדובר בכספים שנצברו על ידי שני בני הזוג, נקבע כי לא הובאה כל ראיה המוכיחה כי מדובר בכספים שנצברו בתקופת החיים המשותפים. הכספים הועברו מחשבון המנוחה לחשבון המשותף בחלוף שש שנים ממועד פרידתם ועל כן ההנחה היא שמדובר בכספים של המנוחה בלבד. אף אם היה מוכח כי מדובר בכספים שנצטברו בתקופת החיים המשותפים, נוכח העובדה שבשנת 1997 הצהיר המנוח כי אין לו תביעות כלשהן מהמנוחה, הרי שלא היה בכך כדי לפגוע בזכותה הבלעדית של המנוחה על הכספים. גם אין לראות בעצם העברת הכספים לחשבון המשותף ראיה לכך שהמנוחה העניקה למנוח חצי מהסכום במתנה. בפני בית המשפט לענייני משפחה לא הייתה ראיה שעל פיה ניתן היה לקבוע כי המנוחה היא זו שביצעה את ההעברה. בהיעדר ראיה שכזו, לא ניתן לקבל את הקביעה כי חזקה שהמנוחה התכוונה לתת למנוח מתנה. בהתאם להלכה, העברת כספים בין אנשים שאינם בדרגת קרבה ראשונה מקימה חזקה שאין מדובר במתנה אלא בהעברה לצרכים אחרים. מכיוון שבמועד ביצוע ההעברה המנוחים לא היו בני זוג, כאמור, קיימת חזקה שהכסף הועבר לצורך אחר ולא כמתנה. לכך הוסיפה דעת הרוב וציינה את התנהלותו של המנוח לאחר העברת הסכום – משיכת הסכום כולו מהחשבון המשותף לחשבונו האישי ולאחר מכן החזרתו לחשבון המשותף.

7.

מנגד, דעת המיעוט סברה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. צוין כי לא הוכח שחשבון הבנק הנפרד של המנוחה נפתח עובר לנישואי המנוחים, ועל כן היו למנוח ממילא זכויות בו מכוח הוראת סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון ). כמו כן, לא נקבע כל ממצא עובדתי כי הכספים בחשבון הנפרד מקורם במנוחה בלבד. חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה שגם המנוח הפקיד כספים בחשבון זה. מעבר לכך, בעצם העברת הכספים לחשבון המשותף היה משום מתנה מוגמרת למנוח. בהקשר זה, אין חולק על כך שהמנוחים נותרו בקשר גם לאחר הפרידה, והמנוחה אף בחרה במנוח כאפוטרופוס שלה. מנגד, הקביעה כי המנוח הונה את המנוחה והיה אחראי להעברת הכספים לחשבון המשותף לטובתו האישית טעונה הייתה הוכחה בראיות כבדות משקל, שאינן בנמצא.

8.

מכאן הבקשה שלפנַי. המבקשים טוענים כי פסק הדין מעלה שאלה עקרונית לגבי רכוש הרשום כמשותף של צדדים נשואים החיים בנפרד בשל נסיבות שאינן בשליטתם, אך מקיימים ביניהם קשר רציף. לשיטתם, משהופקדו כספים בחשבון משותף, חזקה היא כי הם משותפים לשני בני הזוג, אלא אם הוכח כי הוסכם ביניהם אחרת. אף אם לא היה מדובר בזוג נשוי, חזקה על כספים המצויים בחשבון משותף שהם שייכים לשני בעלי החשבון בחלקים שווים. בית המשפט המחוזי שגה כאשר דן בשאלה האם המנוחים נותרו בני זוג, שכן הכרעתו של בית המשפט לענייני משפחה לא נשענה על קביעה זו, והמשיבות אף לא העלו זאת בערעורן. הכרעת בית המשפט המחוזי התבססה על כך שלא הוכח שהסכום שהיה בחשבון המשותף נצבר בתקופת החיים המשותפים שהסתיימו לכל המאוחר בשנת 1997, בעוד שנטל ההוכחה חל על המשיבות הטוענות להיעדר שיתוף בחשבון. מכל מקום, המנוח היה זכאי לכספים שהיו בחשבונה האישי של המנוחה גם מכוח סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, כפי שנקבע בדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי.

9.

לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובה. רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בתי משפט לענייני משפחה תינתן במשורה, כאשר מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או מקום בו הימנעות ממתן רשות כאמור תגרום למבקש עיוות דין חמור (ראו למשל: בע"מ 2483/21 פלונית נ' פלוני , פסקה 5 (19.5.2021); בע"מ 7877/18 פלוני נ' פלונית , פסקה 4 (25.11.2018)). הבקשה שלפנַי אינה עומדת באמת המידה האמורה. טענות המבקשים נטועות כל כולן בנסיבות המקרה הקונקרטי ואינן מעוררות כל שאלה עקרונית. חלוקת הכספים בחשבון המשותף אינה מוכרעת על פי דיני המשפחה אלא על פי דיני הקניין והמתנה הכלליים, ובהתאם לראיות ולהתרשמות הערכאות קמא מהן (ראו: בע"מ 4739/15 פלונית נ' פלוני (30.12.2015)). על כן אף אם ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת – ואינני קובע כך – אין כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ב"גלגול שלישי".

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.