בע"מ 1648/15 פלוני נ. פלוני

1.

המשיבים והמבקשים הם יורשיה של מנוחה. לאחר פטירתה, הגישו הראשונים תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין שהיו, לטענתם, בבעלותה, בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, תמ"ש 53900-09 (כב' השופט א' בן ארי ). בנוסף לכך ביקשו למחוק הערת אזהרה שהייתה רשומה על המקרקעין לטובת המבקשים. מנגד טענו המבקשים כי המקרקעין הוענקו להם במתנה על ידי המנוחה לפני מותה. בית המשפט לענייני משפחה נתן פסק דין, בו הורה על מחיקת התביעה (להלן: פסק הדין הראשון ). בעקבות בקשת המשיבים, נתן החלטה נוספת, ובה קבע כי פסק הדין הראשון כוון רק כלפי הסעד של פירוק השיתוף. בהמשך לכך, נתן פסק דין נוסף, ובו קיבל את התביעה למחיקת הערת האזהרה (להלן: פסק הדין השני ). בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה את ערעורם של המבקשים על פסק הדין השני, עמ"ש 2406-10-12 (כב' סגן הנשיאה י' ענבר , השופטת י' שבח והשופט ש' שוחט ).

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, שבמרכזה שתי טענות: ראשית , נטען כי ההכרעה שגויה לגופה, וכי אין למחוק את הערות האזהרה הרשומות לטובת המבקשים לנוכח העובדה שהמקרקעין הוקנו להם במתנה. שנית , נטענו טענות שונות במישור סדרי הדין, ובפרט – כי בית המשפט לענייני משפחה לא היה רשאי לתת את פסק הדין השני, המהווה, לשיטת המבקשים, שינוי מהותי של פסק הדין הראשון שניתן אף הוא על ידו.

2.

לאחר שעיינתי בפסקי הדין של ערכאות קמא ובחומר שצורף, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. טענה מרכזית שהעלו המבקשים היא כי פסק הדין שגוי, וכי הזכויות במקרקעין מושא המחלוקת הוקנו להם במתנה על ידי המנוחה. עסקינן, למעשה, בטענות כנגד פרשנות ה"חוזה" בין המנוחה למבקשים – ובמקרה דנן ייפוי כוח שהעניקה לעורכי הדין שרשמו את הערת האזהרה. פרשנותן של ערכאות קמא התבססה על לשון ייפוי הכוח, הנסיבות שקדמו לנתינתו ועדויות הצדדים שהיו מעורבים בעניין. הנה כי כן, המבקשים משיגים על ממצאי מהימנות וקביעות שבעובדה, שבהן לא בנקל תתערב ערכאת הערעור, ובגלגול שלישי על אחת כמה וכמה. לא ניתן בבקשה טעם משכנע מדוע יש לסטות במקרה הנוכחי מכלל זה.

לנוכח זאת, אין בטענות השונות שטענו המבקשים במישור של סדרי הדין כדי להטות את הכף בבקשה זו. אף אם אניח לטובתם כי טענותיהם נכונות – ולעניין זה אתייחס בהמשך – אין בכך להצדיק רשות ערעור בגלגול שלישי לפי הקריטריונים אשר נקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982). למעשה, השאלה הפרוצדורלית המרכזית העולה מדברי המשיבים היא האם רשאי היה בית המשפט לענייני משפחה לתקן את פסק דינו, בדרך של הכרעה בסוגיית הערת האזהרה – הכרעה ש"נשמטה במקרה" (כלשונו של בית המשפט, וכלשון סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984) מפסק הדין הראשון. לשיטת המבקשים, הדרך הנאותה שבה היה על המשיבים לנקוט היא הגשת ערעור בזכות לבית המשפט המחוזי. אף אם הדבר נכון, במקרה דנן הסוגיה התגלגלה בסופו של דבר לפתחו של בית המשפט המחוזי, אשר בחן אותה לגופה ודחה את טענות המבקשים. עולה כי כך או כך, למבקשים לא נגרם כל עוול.

לשון אחרת, עסקינן בערעור ברשות ולא בערעור בזכות. המונח בקשת רשות ערעור מדבר בעד עצמו. בית המשפט מוסמך לשקול גם שיקולים מעשיים בבואו להכריע באשר למתן הרשות. במקרה המתאים, שיקולים מעין אלו עשויים לתפוס מקום מרכזי בהליך קבלת ההכרעה, עד כדי הטיית הכף מצד לצד. הטענה לפיה שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו, אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה (ראו רע"א 4824/96 יוסיפוב אליהו נ' יוסיפוב לאה

(03.09.1996); רע"א 4357/07 האות נתניה רועי בע"מ נ' ניוטון (12.7.2007)).

3.

ושוב יודגש כי לא מצאתי בבקשה טענות מהותיות מטעם המבקשים, שבכוחן להצביע על טעות לגופן של הכרעות בתי משפט קמא. לצד זאת, וכדי למנוע אי-הבנה, אומר הכיצד ראוי לנהוג במקרים דומים בעתיד. המיקוד יהא בדרך הילוכו של בית המשפט לענייני משפחה, לאחר שהוגשה מטעם אחד מן הצדדים בקשה להתייחס לסוגיה שלא הוכרעה בפסק הדין הראשון שניתן. נדמה כי דרך המלך ודאי דורשת שלא להשלים את פסק הדין על ידי בית המשפט לענייני משפחה, על ידי השלמה, תיקון או הבהרה – בדמות דיון בסוגיה שלא זכתה כלל להתייחסות בפסק הדין הראשון. תחת זאת, היה על בית המשפט לענייני משפחה לדחות את הבקשה ולציין כי מלאכתו הסתיימה בעת מתן פסק הדין הראשון, וכי הצד המבקש רשאי לפנות לערכאת הערעור. בראייה, זו, אין זה מעלה או מוריד כי הבקשה הוגשה ימים ספורים לאחר מתן פסק הדין הראשון.

יוזכר שכותרתו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט היא "תיקון טעות בפסק

דין". הסעיף מגדיר את המונח "טעות" באופן שמצמצם את תחולתו. הרחבת-יתר של הסעיף עלולה לפגוע ביעילותו וביישומו במקרה המתאים. לעיתים הדרך הקצרה אינה בהכרח הדרך הנכונה והראויה. הוא המצב אף לגבי סעיף 8 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995, אליו התייחסו בתי משפט קמא. ברם, כאמור, לנוכח השתלשלות ההליכים בתיק זה – והבחינה המהותית של העניין – נראה כי לא נגרם נזק למבקשים, בכל הקשור לשמירה על זכויותיהם הקנייניות. בהיבט זה של העניין, המקרה אינו גבולי. ייפוי הכוח והתנהגות הצדדים תומכים באופן מובהק בעמדת המשיבים. המסגרת הדיונית של בקשה למתן רשות ערעור, על שיקול הדעת הרחב המוענק לבית המשפט, נועדה, בין היתר, לתת את הבכורה לשיקול של מניעת הליך שממנו לא תצמח תועלת.

4.

הבקשה נדחית. מכיוון שלא התבקשה תגובת המשיבים, אין צו להוצאות.