בע"מ 2268/08 ורדה קנר נ. סרג'יו קלמנוביץ

א.

בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שטמר, עמית ווילנר) מיום 3.2.08 בתיק ע"מ 389/06 בו קוימו צוואתה של המנוחה ר' ס' (להלן המנוחה ) משנת 1993 וצוואתו של המנוח ה' ס' (להלן המנוח ) משנת 1996. המדובר בפרשה שעברה בין בית המשפט לענייני משפחה לבית המשפט המחוזי פעמים אחדות.

ב.

ביום 15.1.00 נפטר המנוח, ושישה עשר חודשים לאחר מכן - ביום 7.5.01 - נפטרה המנוחה. לבני הזוג לא היו ילדים. בשנת 1993 ערכו בני הזוג צוואות, בהן הורישו את רכושם זה לזו, ונקבע בהן כי אם בן הזוג לא יהיה בחיים בעת פטירת המצוה יהיו היורשים אריה קנר וצבי צוקרמן (קרובי משפחה של המנוח). בשנת 1996 ערך המנוח צוואה נוספת, בה הוריש את כל רכושו לד"ר סרג'יו קלמנוביץ, רופא, בתנאי שידאג לכל מחסורה של אשתו. לאחר מות המנוח הגיש קלמנוביץ בקשה לקיום הצוואה משנת 1996, מר קנר הגיש בקשה לקיום הצוואה משנת 1993. בהמשך נפטרה המנוחה: מר קנר הגיש בקשה לקיום צוואתה משנת 1993, ושתי טוענות לירושה לפי דין (קרובות המנוחה הגב' גרינפלד והגב' גרשון) הגישו התנגדות לקיום הצוואה.

הצוואה משנת 1996 (בע"מ 2268/08)

ג.

המדובר בצוואה בעדים, ובפני בית המשפט לענייני משפחה העידו שני העדים החתומים עליה. מר לוצ'יאן דרמון העיד כי "כאשר חתמתי על התצהיר היה עו"ד וקסמן (שבמשרדו נחתם התצהיר – א"ר) בחדר, בני יאיר וזהו. רק שלושתנו... אני לא זוכר עו"ד בשם ס'" (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 12.1.03) - קרי, העד מסר כי מעולם לא פגש את המנוח, וחתם במשרדו של עו"ד וקסמן ולא במשרדו של המנוח. מנגד העיד בנו של מר לוצ'יאן (מר יאיר דרמון) כי הוא ואביו חתמו על הצוואה בפני המנוח במשרדו, אם כי הוא לא העיד שראה את המנוח עצמו חותם על הצוואה. נקדים את המאוחר ונאמר כבר כאן, כי בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין נשוא הבקשה, מתוך החומר שלפניו, שחל בלבול אצל מר לוצ'יאן דרמון, אדם מבוגר, בין התצהיר לצוואה, ואישש את עדות הבן.

ד.

ביום 3.5.04 קבע בית המשפט לענייני משפחה (השופט גלובינסקי) כי על אף החתימות, עדות מר לוצ'יאן דרמון אינה מאפשרת לקיים את הצוואה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי (ע"מ 600/04) התקבל ביום 11.11.04, במובן שהתיק הושב לבית המשפט לענייני משפחה - על מנת לשמוע שוב את העד לוצ'יאן ואשתו רחל. בעדותה מסרה רחל, כי בעלה התבלבל ותיאר בעדותו את אירוע עריכת התצהיר שנלוה לבקשה לקיום הצוואה, ולא את אירוע עריכת הצוואה בו נכח כפי שמסר בנו. לוצ'יאן עצמו היה חולה מכדי להעיד - אך אישר בתצהיר את האמור. ביום 26.5.05 נתן בית המשפט לענייני משפחה פסק דין שני - בו נקבע כי "אין בראיות הנוספות... כל תוספת ראייתית שתביא אותי לשינוי מסקנתי". כלפי פסק דין זה הוגש ערעור נוסף (ע"מ 293/05), ושוב הושב התיק לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שישמע את עדותו של עו"ד וקסמן – אשר נזכר בעדותו של לוצ'יאן כמי שנכח במועד החתימה. ביום 3.7.06 קבע בית המשפט (השופט ברגר, שטיפל בתיק משפרש השופט גלובינסקי) בפסק דין שלישי, כי אף שהוא מאמין לעו"ד וקסמן שלוצ'יאן דרמון חתם בפניו על התצהיר שהוגש לבית המשפט, אך לא על צוואת המנוח - אין בכך כדי לשנות ממסקנת השופט גלובינסקי. ועוד, בית המשפט לענייני משפחה בפסיקות שני השופטים קיים את צוואת שני המנוחים מ-1993, והתוצאה היתה לשיטתו שהמנוחה ירשה את המנוח, וקנר וצוקרמן הם יורשיה.

ה.

כלפי פסק הדין השלישי הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"מ 389/06). ביום 3.2.08 קיבל בית המשפט את הערעור - וקיים את צוואת המנוח משנת 1996, אף כי הותיר על כנה את צוואת המנוחה מ-1993 (נושא שאליו נחזור בבע"מ 2434/08). לעניין הצואה מ-1996 נקבע כי:

"בחינת עדותם של העדים לוצ'יאן, של בנו יאיר דרמון ושל עו"ד וקסמן, שכנעה אותי כי השופט גלובינסקי ובעקבותיו השופט ברגר... טעו בהסקת המסקנה מעדויות העדים הללו... גלוי הוא מהעדות, כי בקטע זה חל בלבול אצל העד בין הצהיר לבין הצוואה. כאשר הוא מדבר על החתימה במשרדו של עו"ד וקסמן, הכוונה היא לתצהיר לתמיכה בבקשה לקיום הצוואה... ולא לחתימה על הצוואה עצמה..." (עמ' 6 - השופטת שטמר).

ו.

כלפי פסיקה זו הגישו ורדה קנר וצוקרמן (הזוכים מכוח הצוואה משנת 1993) את הבקשה שלפנינו (בע"מ 2268/08) - בה הם עותרים לפסול את הצוואה משנת 1996. בעיקר נטען נגד התערבות בית המשפט המחוזי בממצאי העובדה שנקבעו בבית המשפט לענייני משפחה. נטען כי מאחר שהעד לוצ'יאן דרמון העיד שלא הכיר ולא פגש את המצוה מעולם, לא ניתן היה להכשיר את צוואת 1996 על סמך חתימתו. נטען כי לא היה מקום להתערב בקביעות בית המשפט לענייני משפחה, המעדיפות את עדות האב על פני עדות הבן - ויתכן שהבן הוא שהחליף בין שני האירועים. עוד נטען ביחס למצבו הקוגניטיבי של המנוח בשנת 1996, וביחס לקשר הטיפולי בינו לבין ד"ר קלמנוביץ שמכוחו כנטען ניתנה הצוואה לטובתו.

ז.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123), ואין המקרה שבפנינו בא בכללם. העובדה שבית המשפט המחוזי סבר שיש להתערב בקביעות שבעובדה היא אמנם חריגה, אך אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (רע"א 4662/98 עירית חיפה

נ' מרים לוי (לא פורסם); רע"א 925/98 אליעז נ' עובדיה (לא פורסם)); ובנוסף, יש לה אחיזה בחומר הראיות, ובהחלטות בית המשפט המחוזי בשני הערעורים הקודמים בתיק זה. יש לזכור כי על הצוואה מופיעות שתי חתימות - של לוצ'יאן ויאיר דרמון, ולא הובאה כל ראיה כי חתימות אלה מזויפות (עמ' 8 לפסק הדין נשוא הבקשה). השאלה היא איפוא האם לקבל את עדות הבן ואת הסבריו המאוחרים של האב - או שמא את דבריו בעדות הראשונה, שאינם מתיישבים עם העובדה שהוא חתום על הצוואה. לא להכרעות מסוג זה נועד ערעור בגלגול נוסף. אשר ליתר הטענות בבקשה - אף הן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, אך לא אמנע לומר כי הן לא נדונו בפסק הדין קמא, ואין מקום להעלותן לראשונה בשלב זה.

צוואת המנוחה משנת 1993 (בע"מ 2434/08)

ח.

המדובר בצוואה בעדים שערכה המנוחה בשנת 1993, במקביל לצוואה שערך המנוח. שתי טוענות לירושה על פי דין של המנוחה, הגב' גרינפלד והגב' גרשון (אחייניות המנוחה) התנגדו לקיום הצוואה - בטענה שבמועד עריכתה לקתה המנוחה במחלת אלצהיימר, באופן שלא איפשר לה להבין בטיבה של צוואה. בפסק דינו מיום 3.5.04 הורה בית המשפט לענייני משפחה (השופט גלובינסקי) על קיום הצוואה - בקבעו כי הוא נותן אמון בעדותם של שני עדי הצוואה, כי תוכן הצוואה הוסבר למנוחה והיא חתמה עליה בדעה צלולה. בית המשפט סקר את הראיות למחלתה של המנוחה, תוך שהוא מתייחס לכך שלא הוגשה חוות דעת רפואית, ושהראיות השונות "לא רק קלושות הן, אלא גם אין בהן ראיה ספציפית ליום עריכת הצוואה" (עמ' 33). במסגרת הערעור השני שהוגש לבית המשפט המחוזי (ע"מ 293/05) הורה בית המשפט המחוזי על השבת התיק לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת לשמוע עדה נוספת בסוגיית מצבה הרפואי של המנוחה. ביום 3.7.06 חזר בית המשפט לענייני משפחה (השופט ברגר) על קביעתו של השופט גלובינסקי. בין היתר ציין בית המשפט:

"כי המנוח היה עורך דין במקצועו ואשר ערך את הצוואות משנת 93 עבורו ועבור המנוחה - כצוואות הדדיות, דומני, שאם המנוח היה סבור כי המנוחה אינה כשירה מפאת מחלתה, לא היה עורך צוואה לטובתה כל שכן, ללא שהורה על מנוי מנהל עזבון" (עמ' 4).

ט.

ערעור שהגישה המבקשת (אף היא טוענת לירושה לפי דין, באמצעות ד"ר קלמנוביץ, היורש על-פי הצוואה מ-1996) לבית המשפט המחוזי, נדחה ביום 3.2.08.

נקבע:

"לא ללא התלבטות החלטתי להמליץ לעמיתי להשאיר את פסקי הדין על כנם בסוגיה זו של צוואת המנוחה. ראשית השופט גלובינסקי, אשר שמע את העדים, קבע כי הוא מאמין לעדותם של... [עדי הצוואה - א"ר]... המועד הקובע לעניין הכשרות לצוות, הוא מועד עריכת הצוואה... עדות מהימנה של העדים לחתימה... עשויה לגבור על חוות דעת רפואיות שניתנו בדיעבד...

שנית, המסקנה המתבקשת מהתעודה הרפואית משנת 1995... היתה שהתפרצות המחלה בעוצמה החלה לא לפני שנת 1994... גם התעודה הרפואית מבית החולים פלימן מיום 22.12.94 מצביעה על כך שהמנוחה עדיין מתפקדת היטב בבית במועד זה, ולכן ניתן להסיק כי שנה קודם לכן, לא היו בעיות חמורות יותר בתיפקודה" (עמ' 14 - השופטת שטמר).

י.

כלפי הכרעה זו הוגשה הבקשה שבפנינו, מפי קרובה שלישית (גב' בכמן) באמצעות ד"ר קלמנוביץ, בה נטען, בסופו של דבר, כי שגו בתי המשפט קמא בניתוח חומר הראיות - ממנו יש להסיק, כנאמר, כי למנוחה לא היתה הכשירות הנדרשת לחתימה על צוואה. בין היתר מתייחסת המבקשת לחוות הדעת הגרפולוגית שהוגשה - לפיה קיימת סבירות גבוהה שהמנוח הוא שחתם על צוואת המנוחה, ולעדויות רופאים ומכרים.

י"א.

לאחר העיון בבקשה - המנתחת באריכות את חומר הראיות - אין בידי להיעתר למבוקש. לא זו בלבד שאין השאלות המועלות בבקשה מסוג השאלות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי - גם לגופו של עניין אין מקום להתערב בהכרעת

מהימנות מובהקת. בית המשפט שמע את עדי הצוואה ונתן בהם אמון, "ומשנתקבלה עדות זו על ידי השופט המחוזי כמהימנה - רשאי היה להעדיפה על פני עדויות אחרות, ולבסס עליה את מסקנתו בדבר יכולתו של המנוח להבחין בטיבה של הצוואה בשעה שנעשתה " (ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל , פ"ד נד(2) 215, 223-222 - השופט, כתארו אז, ריבלין). עוד יוזכר כי חומר הראיות, לרבות חוות הדעת הגרפולוגית, היה בפני בתי המשפט הקודמים - ונותח כדבעי בפסקי דינם.

סוף דבר

י"ב.

אין בידי איפוא להיעתר לשתי הבקשות.