בע"מ 2808/16 בע"מ 2808/16

בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 9.3.2016 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ס' ג'יוסי ) ברמ"ש 13967-02-16, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופטת ה' גולדקורן ) מיום 19.1.2016 בע"ר 18660-07-14, אשר דחה את ערעור המבקש על החלטתו מיום 12.5.2014 של רשם ההוצאה לפועל בחדרה (כב' הרשם י' הלר; להלן: הרשם ) בתיק הוצאה לפועל מס' 12-00007-96-3 (להלן: תיק ההוצאה לפועל ), בה נדחתה בקשת המבקש בטענת "פרעתי". עסקינן, אפוא, בבקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי".

רקע והליכים קודמים

1.תחילתו של הליך זה בהחלטת הרשם מיום 12.5.2014 בתיק ההוצאה לפועל (להלן: החלטת הרשם ), בו המבקש דנא הוא החייב והמשיבה היא הזוכה. תיק ההוצאה לפועל נפתח בשנת 1996, לפני עשרים שנה , לשם ביצוע פסק דין בנושא מזונות שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בעניינם של הצדדים, בני זוג לשעבר. על-פי המתואר בהחלטת הרשם, במסגרתה נדונה בקשת המבקש בטענת "פרעתי", יתרת החוב בתיק ההוצאה לפועל עמדה על 433,631 ש"ח. במשך השנים ביקש המבקש פעמים רבות להשיג על יתרת חובו, ומכיוון שחלק מטענותיו נדונו בהחלטות קודמות של רשמי ההוצאה לפועל, נדרש הרשם בהחלטתו לשתי טענות בלבד. לפי הטענה הראשונה, ישנם חיובים כפולים בתיק ההוצאה לפועל, כמו גם הקטנות חוב שלא בוצעו (להלן: טענת גובה החוב , או: הטענה הראשונה ). לפי הטענה השנייה, המשיבה נמנעה מלממש כספים מעוקלים של המבקש בבנק דיסקונט, במטרה להביא לצבירת הפרשי הצמדה וריבית לחובתו של המבקש – ולכן לשיטתו של האחרון יש לפטור אותו מתשלום הפרשים אלה (להלן: טענת ההימנעות ממימוש העיקול ,

או: הטענה השנייה ).

למעט מספר הקטנות חוב בהיקף מצומצם להן הסכימה המשיבה (לאחר הודאתה בשלוש טעויות חישוב מצידה), נדחו בהחלטת הרשם טענותיו הנ"ל של המבקש במלואן. לעניין הטענה הראשונה, קבע הרשם כי אין לבחון מחדש את גובה החוב בתיק, מפני שזה נבחן בבקשותיו הקודמות של המבקש, בהבהירו כי הסברי המשיבה לטענות המבקש מקובלים עליו. הרשם הוסיף וביקר את התנהלות המבקש בתיק ההוצאה לפועל, הכוללת הגשת בקשות מבלבלות וכפולות המסבכות את בירורו, והבהיר כי גם אם נפלה טעות בתיק, המבקש נושא אף הוא באחריות לה נוכח התנהלותו. עוד צוין, כי בהחלטה קודמת שקיבל הרשם ביום 30.5.2013 התיר האחרון למבקש להפקיד תשלום עבור מינוי רואה חשבון לשם בדיקת תיק ההוצאה לפועל, אולם המבקש השתהה בקיום החלטה זו עד כי חלף המועד לביצועה, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו. אשר לטענה השנייה, נקבע כי אין מקום להטיל על המשיבה אחריות על האיחור במימוש העיקול, זאת, בין היתר, נוכח העובדה שהמבקש עצמו לא פעל להחיש את המימוש, ונוכח מכשולים נוספים שעמדו בדרכה של המשיבה למימוש העיקול, ביניהם שעבוד שרשם המבקש על הנכס המעוקל לטובת אחיו.

2.כלפי החלטת הרשם הגיש המבקש ערעור לבית משפט לענייני משפחה, אשר נדחה ביום 19.1.2016. במסגרת הערעור חזר המבקש על שתי הטענות הנ"ל (טענת גובה החוב וטענת ההימנעות ממימוש העיקול), והעלה טענות נוספות, אשר לכאורה אינן נוגעות להחלטת הרשם (חלקן נוגעות להליכים בתיק ההוצאה לפועל שהתקיימו בשנת 1998 ו-1999), וביניהן, טענה כי תשלומים ששילם למשיבה ולבאת-כוחה באופן פרטי לא דווחו בתיק ההוצאה לפועל. המבקש הביע עמדתו כי אם תתקבלנה טענותיו נכון יהיה להעמיד את חובו על סך 80,000 ש"ח. המשיבה מצידה הצביעה על החלטות קודמות וחלוטות שניתנו בתיק ההוצאה לפועל בהן נשלל קיומם של חיובים כפולים, וטענה כי פעלה נחרצות למימוש העיקול האמור אך מאמציה בעניין זה לא צלחו נוכח התנגדות הבנק ונוכח צעדים שנקט המבקש. בשים לב לטענות הצדדים, ולאחר שהתייחס באופן פרטני לטענות המבקש לגופן, דחה בית המשפט את הערעור. עוד צוין, כי טענות המבקש נמצאו, ככלל, חסרות ביסוס ודיוק, במיוחד כשהן מועלות בחלוף שנים רבות ממועד החיובים בהם הן עוסקות, וכי המבקש לא התמודד עם טיעוני המשיבה בערעור.

3.המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על פסק הדין, בה שב וטען את טענותיו שנמנו לעיל, והוסיף, בין היתר, כי הן הרשם והן בית המשפט לענייני משפחה שגו בהחלטותיהם, קבעו עובדות לא נכונות והתעלמו לחלוטין ממחדליה של המשיבה בעניין מימוש העיקול. בהחלטתו מיום 9.3.2016 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור, בהטעימו כי המבקש לא הוכיח שמתעוררת בעניינו שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מגדרי המקרה, או שהתערבות בעניינו נחוצה לשם מניעת עיוות דין. צוין, כי טענות המבקש עוסקות בשאלות עובדתיות-חשבונאיות שהתעוררו במסגרת הסכסוך ארוך השנים בינו לבין המשיבה, ונוגעות לעניינם בלבד. בהמשך התייחס בית המשפט המחוזי, בגדר למעלה מן הצורך, לטענות המבקש לגופן, ומצא כי דינן להידחות. ביחס לטענה הראשונה הודגש כי המבקש לא ניצל, כאמור, את האפשרות להפקיד תשלום לצורך בדיקת תיק ההוצאה לפועל על-ידי רואה חשבון, ובנוגע לטענה השנייה צוין שהמבקש לא חתר להחיש את מימוש העיקול, ומכאן שאינו יכול להיבנות מן העובדה שהמשיבה התעכבה מספר שנים עד שהחלה לפעול למימוש העיקול.

הבקשה

4.כלפי החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה דנא, בגדרה חוזר המבקש על טענותיו הקודמות בדבר גובה החוב, הימנעות המשיבה ממימוש העיקול, והתשלומים ששולמו אך לא דווחו בתיק ההוצאה לפועל. עוד טוען המבקש כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת דיה, וכי בקביעותיהן של שלושת הערכאות הקודמות בעניינו נפלו פגמים רבים. כמו כן, צוין כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה סותר את שנקבע בהחלטת בית הדין הרבני האזורי בתיק אחר בעניינם של הצדדים: לשיטת המבקש, העובדה שבית הדין הרבני חייב אותו לשלם הפרשי הצמדה בלבד, בעוד בית משפט לענייני משפחה חייב אותו לשלם גם הפרשי ריבית, יוצרת סתירה המעוררת שאלה ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. המבקש טוען עוד כי השתלשלות העניינים בנוגע לתשלומי המזונות ששילם יוצרת עיוות דין חמור, אשר בגינו נדרשת התערבות בית משפט זה. לשלמות התמונה יצוין, כי המבקש אינו מיוצג על-ידי עורך דין במסגרת ההליך הנוכחי, הגם שבשלבים שונים של ההליך שתואר היה מיוצג. בבקשה דנא ציין המבקש שמצבו הכלכלי קשה והוא מתקיים מקצבת הבטחת הכנסה, ולכן אין ביכולתו לשכור שירותיו של עורך דין.

דיון והכרעה

5.לאחר עיון בבקשה ובנספחיה השונים, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, אף בלי שתתבקש תשובת המשיבה.

כידוע, רשות ערעור ב"גלגול רביעי" תינתן אך במשורה, כאשר "צריכות לשרור נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש, כדי שערכאה שיפוטית רביעית תידרש לאותה מחלוקת" (רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פסקה ד(3) (18.3.2007); וראו גם רע"א 507/14 אוטמזגין נ' ברוקר , פסקה 4 (11.2.2014); רע"א 794/16 ג'ריס נ' פורת , פסקה 6 (23.2.2016)). במקרה דנא לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות כגון אלה. ראשית, הטענה לפיה מתעוררת בעניינו של המבקש שאלה ציבורית או כללית החורגת מגדרי המחלוקת בינו לבין המשיבה, דינה להידחות. אף אם ישנם הבדלים כאלה או אחרים בין פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה לבין החלטה של בית הדין הרבני שניתנו בעניינם של הצדדים, כפי שנטען, הרי שאין בכך כדי להצביע על קיומה של שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, או על חוסר אחידות בהלכה זו או אחרת, אלא, לכל היותר, על הפעלת שיקול דעת באופן שונה על-ידי שתי ערכאות שונות בתיקים שונים. מכל מקום יודגש, כי ממילא לא הייתה אפשרות בידי לבחון את טענת המבקש בהקשר זה באופן מעמיק, נוכח החומר החסר, בלשון המעטה, שהונח בפנַי. שנית, לא התרשמתי שאי-התערבות בעניינו של המבקש עלול להביא לעיוות דין, וזאת חרף טענותיו לקיומם של פגמים מהותיים ופרוצדוראליים שנפלו בהליך. ראוי לשוב ולהדגיש, כי התערבותה של ערכאה רביעית בהליך כגון-דא, לא נועדה, ככלל, לתקן טעויות פרטניות בתוצאה או באופן יישום הדין, ככל שיש כאלה, אלא להכריע בסוגיות בעלות חשיבות כללית החורגות מן המחלוקת הקונקרטית.

6.לבסוף, דומה כי אף טענותיו של המבקש לגופו של עניין דינן להידחות. עיון בבקשה ובנספחיה מלמד כי הטענות לעניין גובה החוב בתיק ההוצאה לפועל נבחנו מספר פעמים ונדחו, ועל כן איני סבור שיש מקום לבחון אותן פעם נוספת. אשר לטענת ההימנעות ממימוש העיקול, לא השתכנעתי כי התנהלות המשיבה יש בה לבדה כדי להצדיק קבלת עמדת המבקש ולפטור אותו מתשלום הריבית על העיקול, בשים לב להתנהלותו שלו בעניין ולמועד בו מצא להעלות טענה זו. ככלל, נראה כי תיק ההוצאה לפועל התנהל משך שנים בעצלתיים ובחוסר בהירות, וזאת, בין היתר, כתוצאה מהתנהלותו הבלתי עקבית של המבקש בתשלום המזונות ומן הבקשות המרובות שהגיש. דומני שבנקודות שונות לאורך הדרך יכול היה המבקש להתנהל באופן שיש בו כדי לקדם את גביית חובו, אך בפועל נקט בדרך שונה שלא הקלה על הגבייה, ולעיתים אף הערימה קשיים.

יפים בהקשר זה דבריו של בית המשפט לענייני משפחה בפסק דינו, לפיהם "פעילות כספית במשך עשרים שנה במסגרת תיק הוצאה לפועל, בה החוב גדל מדי חודש, הינה, מטבע הדברים, רבה מאוד, מורכבת ומסועפת. אין לדרוש פעם אחר פעם, עשרות פעמים ולאורך שנים, מרשם ההוצאה לפועל להיות חשבונאי של התיק, ולחשב הפרשי הצמדה וריביות, פעולות זכות ופעולות חובה, הגדלות והקטנות, וכל זאת – ללא סוף, ותוך מאבק מתמיד עם שטף של בקשות מצד המערער, במשך עשרים שנה" (פסקה 7 לפסק הדין).

נוכח האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, לא יעשה צו להוצאות.