בע"מ 3156/09 פלוני נ. פלוני

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 5.3.09 בעמ"ש 7727-10-08 (כבוד השופטים א' שילה, מ' נד"ב ו- א' דודקביץ ) בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא מיום 14.8.08 בתמ"ש 9500/03 (כבוד השופט ד' גדול ) אשר קבע כי מחצית מגרש עליו בנה המבקש שני בתים מוחזק בנאמנות עבור המשיב והורה על מכירתו של אחד הבתים כך שתמורת המכירה תתחלק בין בעלי הדין, בהתאם לאמור בפסק הדין.

העובדות והליכים קודמים

1.

המבקש והמשיב הינם אחים. במהלך שנת 1974 נרכשה חלקת קרקע בשטח של 559 מ"ר ברחוב עקיבא 55 בנתניה, הידועה כחלקה 196 בגוש 8274, הוא המגרש העומד במרכז המחלוקת שנתגלעה בין בעלי הדין (להלן – המגרש ). בחוזה הרכישה של המגרש מיום 4.6.74 נרשם שמו של המבקש לבדו, כרוכש, וגם בלשכת רישום המקרקעין רשום המגרש על שמו של המבקש בלבד. המבקש בנה על חלקו של המגרש דירת קוטג' בה הוא מתגורר ובשנת 1995 החל לבנות דירת קוטג' נוספת, אשר בנייתה טרם הושלמה.

2.

ביום 25.12.02 הגיש המשיב תביעה כנגד המבקש בה עתר להכריז כי חרף רישום הבעלות והאמור בחוזה רכישת המגרש, כוונת בעלי הדין בעת רכישתו היתה כי מחצית מן המגרש תוחזק על ידי המבקש בנאמנות עבור המשיב. כן, עתר המשיב לחייב את המבקש להשיב לו סך של 100,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ולשלם לו דמי שימוש ראויים מתחילת שנת 1996. בפסק דינו מיום 25.5.07 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את תביעת המשיב. ערעורו של המבקש על פסק דין זה (ע"מ 1034/06) התקבל, וזאת מן הטעם שבית המשפט לענייני משפחה לא התיחס בפסק דינו לשאלת קיומה של נאמנות בין בעלי הדין כמו גם לשאלות ההתיישנות והשיהוי. על כן, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה "לשם הכרעה בשאלת קיומה של נאמנות או העדרה, כקביעה עובדתית; ולשם הכרעה בטענות ההתיישנות והשיהוי... לאור הראיות, העדויות, וקביעות שבעובדה".

3.

בפסק דינו מיום 7.10.07 קיבל בית המשפט לענייני משפחה בשנית את התביעה לאחר שהוא קיבל את טענת המשיב בדבר קיומה של נאמנות ביחסיו עם המבקש ודחה את טענות ההתיישנות והשיהוי שהעלה המבקש. גם על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ"ש 5774-11-07).

בית המשפט המחוזי הציע לבעלי הדין "להסכים לביטול פסה"ד ולחזרה לבימ"ש קמא כדי שיקיים דיון שבעקבותיו ייתן פס"ד מלא", מאחר שבית המשפט לענייניי משפחה נתן את פסק דינו השני מבלי לקיים דיון נוסף בעניין ומאחר שפסק דין זה ניתן תוך אזכור פסק דינו הקודם ולא עמד בפני עצמו. משהסכימו בעלי הדין להצעתו האמורה, ביטל בית המשפט המחוזי את פסק דינו השני של בית המשפט לענייני משפחה והחזיר אליו את הדיון בתיק תוך שציין כי "יש להניח שבפסה"ד החדש יביא ביהמ"ש קמא בחשבון את הדברים שנאמרו" במסגרת ההסכמה האמורה.

4.

בפסק דינו מיום 14.8.08 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המשיב הוכיח שבינו לבין המבקש נקשר הסכם נאמנות, הגם שבעל פה, אשר לפיו המגרש נרכש על ידי שניהם בחלקים שווים, כאשר המבקש מחזיק בחלקו של המשיב בנאמנות עבורו. כן, נקבע כי בניגוד לטענת המבקש לא התיישנה תביעתו של המשיב, מאחר שהמבקש התכחש לראשונה לחיוביו על פי חוזה הנאמנות הנטען כשלוש שנים בלבד עובר להגשת התביעה. בית המשפט לענייני משפחה דחה גם את טענת השיהוי בהגשת התביעה שהעלה המבקש, וזאת מן הטעם שגם אם המשיב התמהמה בהגשת התביעה, הרי שלא נגרם למבקש בשל כך נזק כלשהו. לבסוף, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הגם שהמשיב הודה בכך שיצירת הנאמנות בין בעלי הדין נועדה לאפשר לו להעלים את רכישת חלקו במגרש מעיני שלטונות המס, הרי שאין בכך בלבד כדי להצדיק שלילת זכותו לתבוע את הכספים המגיעים לו מן המבקש, קל וחומר כאשר המבקש היה שותף ל"מזימתו" של המשיב. משכך, הורה בית המשפט לענייני משפחה על מכירתו של הבית המצוי בבניה, כאשר לצורך מכירתו מונה בא כוח המשיב ככונס נכסים. כן, הורה בית המשפט לענייני משפחה כי מתמורת המכירה ינוכה סך של 50,000 דולר לזכות המבקש והיתרה תועבר למשיב.

5.

על פסק דין זה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי ( עמ"ש 7727-10-08). לאחר שבית המשפט המחוזי בחן את הראיות עליהן ביסס בית המשפט לענייני משפחה את פסק דינו ולאחר שבחן אף את טענותיו של המבקש בדבר הסתירות שקיימות לטענתו בין העדויות השונות בתיק, לא מצא הוא מקום להתערב בממצאי העובדה ובממצאי המהימנות של בית המשפט לענייני משפחה, כאשר לדידו ממצאים אלו מעוגנים היטב בחומר הראיות והסתירות הנטענות אינן מהותיות ואין בהן לשנות מן המסקנה אליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה. בעומדו על הראיות השונות שהובאו לפני בית המשפט לענייני משפחה

ציין בית המשפט המחוזי גם את עדותו של עו"ד ויקטור עטיה "שערך בשנת 1974 טיוטה של הסכם בין האחים שהיה בו כדי לבטא שהמגרש נמצא בבעלות שני האחים". אשר ליתר טענותיו של המבקש, בית המשפט המחוזי לא מצא בהן ממש והחליט על כן לדחות את הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

6.

עיקר טענותיו של המבקש מופנות כנגד ממצאי העובדה והמהימנות של בית המשפט לענייני משפחה. לטענתו, נפלו פגמים מהותיים רבים בממצאים אלו והם אינם מתיישבים עם הראיות בתיק, כך ששגה בית המשפט המחוזי בהסתמכו עליהם. טענה מרכזית נוספת במישור העובדתי אותה מעלה המבקש הינה כי שגגה נפלה מלפני בית המשפט המחוזי כאשר זה ציין כי עו"ד עטיה ערך בשנת 1974 טיוטה של הסכם בין בעלי הדין, בעוד שלמעשה עו"ד עטיה לא ערך מעולם כל טיוטה של הסכם ביניהם וכאשר בשנת 1974 היה הוא בן שש שנים בלבד. לטענת המבקש, די ב"המצאתה" של עובדה חדשה זו, יש מאין, על ידי בית המשפט המחוזי כדי להצדיק הענקת רשות ערעור במקרה דנן.

7.

בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט לענייני משפחה עת קיבל את תביעתו של המשיב על אף שזה הודה כי רכישת המגרש באמצעות המבקש נועדה להערים על רשויות המס, כך שלמעשה חוטא יוצא נשכר. כן, טוען המבקש כי שגה בית המשפט לענייני משפחה כאשר לא דחה את התביעה בשל התיישנותה אף שזו הוגשה בחלוף שלושים שנה מעת רכישת המגרש, כמו גם בשל העובדה שהמשיב לא תמך אותה, חרף היותה תביעה העוסקת במקרקעין, במסמך כתוב כלשהו. לטענת המבקש, בנסיבות אלה דחייתה של בקשת רשות הערעור תשלול ממנו את יומו בבית המשפט ותהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות כמו גם בזכות הקניין שלו.

תגובת המשיב

8.

לטענת המשיב, לא נפל בממצאי העובדה והמהימנות של הערכאה הראשונה פגם אשר יצדיק את התערבותו של בית משפט זה, התערבות שממילא מוגבלת למקרים חריגים ונדירים בלבד. אשר לדבריו של בית המשפט המחוזי בעניין טיוטת ההסכם בין בעלי הדין שנערכה על ידי עו"ד עטיה, גם המשיב מסכים כי נפלה טעות מלפני בית המשפט המחוזי בנקודה זו, הואיל ועו"ד עטיה לא ערך כל טיוטת הסכם ובוודאי שלא בשנת 1974, אולם, לטענתו, המדובר בפליטת קולמוס של בית המשפט המחוזי ואין היא בגדר טעות מהותית המצדיקה את ביטול פסק הדין, כאשר טיוטת ההסכם אליה כיוון בית המשפט המחוזי הינה זו שערך העד מרי רזיאל בשנת 2001 בניסיון לפשר בין הניצים. ומכל מקום, כך לפי המשיב, בית המשפט המחוזי לא דחה את הערעור בהסתמך על טעותו האמורה והוא היה דוחה אותו גם אלמלא טעות זו.

9.

לשיטת המשיב, לא נפל פגם כלשהו גם בקביעותיו המשפטיות של בית המשפט לענייני משפחה וזה יישם בצורה נכונה את הדין על המקרה דנן. לטענתו, בדין התקבלה תביעתו על אף שלא נתמכה במסמך כתוב כלשהו, היות ומדובר בתביעה המבוססת על הסכם נאמנות וככזו היא אינה מצריכה קיומו של מסמך כתוב. ממשיך המשיב וטוען כי אין ממש גם בטענתו של המבקש לפיה התביעה התיישנה, הואיל ונקבע, כממצא עובדתי, שכפירתו של המבקש בדרישות המשיב ביחס למגרש נשמעה לראשונה, לכל המאוחר בשנת 2000, כך שטרם חלפה תקופת ההתיישנות.

דיון והכרעה

10.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור על עניין אשר כבר נדון בשתי ערכאות קודמות תוענק רק שעה שאותו עניין מעלה שאלה משפטית כללית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. איני סבור כי זהו המצב במקרה שלפניי. כל עניינה של בקשת רשות ערעור זו הוא בסכסוך ממוני פרטני בין שני אחים, ואין עולות במסגרתה שאלות משפטיות כלליות כבדות משקל או שאלות אשר לציבור הרחב יהיה עניין בהן. אדרבא, מרבית טענותיו של המבקש מצויות, כאמור לעיל, במישור העובדתי ובכגון דא לא תיטה ערכאת הערעור, קל וחומר ערכאת ערעור שניה, להתערב, אלא במקרים חריגים בהם הטעות של הערכאה הדיונית בולטת על פניה [ראו:

בע"מ 8225/08 פלוני נ' פלונית

(לא פורסם, 22.1.09), פסקה 12; ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל , פ"ד נב(2) 582 (1998) ]. לאחר שעיינתי בפסקי הדין השונים של הערכאות דלמטה ובכתבי הטענות של בעלי הדין על צרופותיהם, אני סבור כי גם במקרה דנן התערבות כזו אינה מוצדקת.

11.

אשר לשגגה, עליה אין עוד חולק, שנפלה מלפני בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של טיוטת הסכם בין בעלי הדין שנערכה על ידי עו"ד עטיה בשנת 1974, מקובלת עליי טענתו של המשיב בעניין זה לפיה אין בשגגה זו, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור במקרה דנן. ראשית, בית המשפט המחוזי ציין את ההנחה השגויה הנדונה בתארו את הראיות הרבות עליהן ביסס בית המשפט לענייני משפחה את קביעותיו העובדתיות וכחיזוק להן ולא נסמך הוא על הנחה זו לבדה כבסיס לדחיית הערעור. שנית, שגיאתו של בית המשפט המחוזי אינה מהותית גם לגופה, הואיל וטיוטת הסכם בין בעלי הדין אכן נערכה, אלא שמי שערך אותה היה מר רזיאל ומועד עריכתה היה בשנת 2001. כך שגם במסמך זה משנת 2001 מצויה אותה תמיכה ראייתית בקביעותיו העובדתיות האחרות של בית המשפט לענייני משפחה אשר ייחס בית המשפט המחוזי להנחתו השגויה. ולבסוף, יש לזכור כי שגגה זו נפלה לפני בית המשפט המחוזי בלבד, ואין בה כדי להשליך על יציבות קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה. ומכל מקום, כבר נקבע פעמים רבות כי העובדה שבית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות אינה מהווה, היא כשלעצמה, סיבה מספקת להענקת רשות ערעור [ר או: רע"א 4824/96

יוסיפוב נ' יוסיפוב (לא פורסם, 3.9.1996); רע"א 5070/08 כהן נ' עיריית חולון

(לא פורסם, 22.9.08), פסקה 6; רע"א 8331/07 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' עו"ד נפתלי נשר (לא פורסם, 5.11.08); רע"א 8085/08 לובטון נ' בן צור

(לא פורסם, 24.3.09), פסקה 4].

12.

אשר לטענת המבקש כי אם לא תוענק לו רשות הערעור יישלל ממנו יומו בבית המשפט ותיפגע זכות הגישה שלו לערכאות, אין אלא לומר כי מלכתחילה העניק המחוקק לבעל דין זכות לערעור אחד בלבד, כאשר ערעור נוסף מותנה במתן רשות לכך [ראו סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה וסעיפים 41 ו-52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ] ואין לראות באי מתן רשות ערעור במקרה שאינו מצדיק את הענקתה, בדומה למקרה דנן, כשלילת יומו של המבקש בבית המשפט. כך, גם אין באי מתן רשות הערעור במקרה דנן משום פגיעה בזכות הקניין של המבקש, זכות שעל פי קביעתן של שתי הערכאות דלמטה כלל לא עומדת למבקש בהיקף לו הוא טוען.

13.

לא נעלם מעיניי כי חרף החלטתי מיום 7.4.09 בה הוריתי למשיב להגיש את תגובתו עד ליום 1.5.09, התגובה הוגשה בפועל ביום 3.5.09, אולם בנסיבות מקרה זה ולאור האמור בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, איני סבור כי יש בכך כדי להשפיע על התוצאה אליה הגעתי.

14.

יצויין כי ביום 3.5.09 הגיש המשיב בקשה בה עתר לחיובו של המבקש למסור את המפתחות והחזקה בבית שעל מכירתו הורה בית המשפט לענייני משפחה לידי כונס הנכסים. אין בידי להיעתר לבקשה, הואיל ובית משפט זה איננו הערכאה המתאימה לבירורן של בקשות מסוג זה, קל וחומר כאשר הוחלט לדחות את בקשת רשות הערעור.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. עם דחייתה של בקשת רשות הערעור מתייתר גם הצורך לדון בבקשת עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר הוגשה על ידי המבקש לבית משפט זה ביום 5.5.09. עיכוב הביצוע הארעי עליו הוריתי בהחלטתי מיום 7.4.09 מבוטל בזאת. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ₪.