רע"א 5070/08 שמואל כהן נ. עיריית חולון

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגניות הנשיא א' קובו ומ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק) שדחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט ח' טובי).

1.

המשיבה היא הבעלים הרשום של חלקה 17 בגוש 6803 באזור התעשייה בחולון ( להלן: החלקה ), וכן של החלקות הסמוכות. המשיבה הגישה כנגד המבקש תובענה בסדר דין מקוצר לסילוק ידו של המבקש מהחלקה, בטענה כי המבקש פלש למקרקעיה, החזיק בהם שלא כדין וניהל בהם עסק תוך הסגת גבול.

המבקש טען בתגובה, כי הוא מחזיק בחלקה למעלה מ-25 שנה בהסכמת המשיבה ובעידודה. לטענתו, הוא החזיק בשטח אחר ברחוב המלאכה באזור התעשיה בחולון ( להלן: השטח ברחוב המלאכה ) וניהל שם את עסקו, אך בשל צרכי המשיבה הגיע להסכם עימה לפיו יפנה שטח זה, ויעתיק את עסקו לחלקה. עוד טען המבקש, כי הוסכם עמו שבסופו של דבר תירשם הבעלות על החלקה על שמו ולבעליה האחרים של החלקה יוקצו זכויות במקרקעין אחרים. לפיכך, טען המבקש, כי חזקתו בחלקה היא בזכות וברשות מכוח ההסכם האמור, ולמצער מכוח הבטחה מנהלית להעבירו לבעלותו את החלקה. לחילופין טען המבקש, כי רכש בחלקה מעמד של "בר רשות בלתי הדירה".

על פי החלטת בית משפט השלום ניתנה למבקש הרשות להתגונן מפני התביעה.

2.

בית משפט השלום דחה את טענת המשיבה, לפיה המבקש פלש לחלקה ותפס בה חזקה שלא כדין. נקבע, כי מחומר הראיות עולה שהמבקש החזיק בשטח החלקה כולה בהרשאתה המפורשת של המשיבה, בעידודה ובסיועה. עם זאת, קבע בית משפט השלום, כי לא הוכח שהיתה הסכמה של מי מנציגי המשיבה להעביר על שם המבקש את הזכויות בחלקה תמורת העתקת עסקו הקודם מהשטח ברחוב המלאכה. על כן לא דן בית המשפט בטענתו הנוספת של המבקש, שלפיה הופרה הבטחה מנהלית שניתנה לו.

בית משפט השלום עבר לבחון האם המבקש הינו בר רשות בלתי הדירה בחלקה. בית המשפט לא מצא בחומר הראיות כל תמורה שנתן המבקש למשיבה כנגד הרשות להחזיק בחלקה. נמצא, כי למשיב לא היו בשטח שברחוב המלאכה כל זכויות עצמאיות, אלא הוא היה שוכר משנה בלבד, ולכן אין הוא יכול להישמע בטענה, כי פינוי השטח והחזרתו לידי המשיבה היווה ויתור על זכויותיו בו. בית משפט השלום ציין, כי רשות חינם היא ככלל הדירה, וניתן לחזור ממנה בכל עת. על אף שבית המשפט הניח כי המבקש הוציא הוצאות משמעותיות להקמת עסקו, הוא לא מצא כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות את מניעת ביטולו של הרשיון תוך העדפת האינטרס הפרטי של הנתבע על פני האינטרס הציבורי. לפיכך נקבע, כי על המבקש לפנות ולסלק את ידו מהמקרקעין נשוא התובענה. בית המשפט עיכב, משיקולי צדק, את ביצוע הפינוי לתקופה של שנה.

3.

המבקש ערער על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי אישר את כל קביעותיו של בית משפט השלום, והגיע אף הוא למסקנה כי אין במקרה דנן הצדקה למנוע את ביטול הרשיון שניתן למבקש.

4.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. בבקשתו טוען המבקש, כי נתן למשיבה תמורה בגין הרשות להחזיק בקרקע. לשיטתו, העובדה שפינה את עסקו מהשטח ברחוב המלאכה מבלי שהמשיבה נדרשה להגיש תביעה בנושא ומבלי שהמשיבה נשאה בעלויות ההעברה, מהווה תמורה. כמו כן טוען המבקש, כי ויתורו על זכויות שהיו לו (לטענתו) ב-500 מ"ר בחלקה מהווה אף הוא תמורה שנתן למשיבה.

המבקש מוסיף וטוען, כי הוא בעל רשות בלתי הדירה בחלקה. לשיטתו, יש לקחת בחשבון, בין השיקולים הרלבנטיים, "את כוונות הצדדים בעת הענקת הרשות, משך התקופה בה החזיק בר הרשות בקרקע וכן אם מקבל הרשות השקיע השקעות בקרקע", ועל כן, לפי מבחן הצדק יש למנוע מהמשיבה את ביטול הרשות שניתנה למבקש.

המבקש שב וטוען, כי הוא מחזיק במקרקעין מכוח הבטחה מנהלית מטעם המשיבה, שכן מבחני הפסיקה [ראו בג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה , פ"ד ל(1) 673 (1975)] מתקיימים כולם, לטענתו, במקרה דנן. בהמשך לכך טוען המבקש, כי המשיבה לא הוכיחה כל הצדק חוקי לסטייה מההבטחה המנהלית שנתנה.

בפי המבקש שורה ארוכה של טענות נוספות. בין היתר הוא טוען, כי המשיבה נהגה בעניינו בחוסר תום לב, ועקב כך היה על הערכאות קמא לקבל את גרסתו של המבקש או לדחות את תביעת המשיבה. המבקש מעלה אף טענות כנגד קביעות המהימנות של הערכאות קמא. כתוצאה מטענות אלה, כך המבקש, יש גם לקבל את טענתו, כי כחלק מההסכם שגובש במו"מ בינו לבין המשיבה נכללה גם התחייבות מטעם המשיבה לרשום על שמו את החלקה. עוד נטען, כי המבקש הסתמך לאורך שנים רבות על מצג מטעם המשיבה, ולכן המשיבה היתה מושתקת ומנועה מלהעלות טענות כנגד ההסכם בינה לבין המבקש.

5.

המבקש הגיש בנוסף בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בה נטען כי סיכויי הערעור טובים, וכי קיים קושי ממשי בהשבת המצב לקדמותו אם תתקבל בקשת רשות הערעור שהגיש.

בעניין זה נתבקשה תגובת המשיבה. לטענת המשיבה, בקשת עיכוב הביצוע הוגשה בשיהוי ניכר – כחמישה חודשים לאחר מתן פסק הדין קמא – ורק לאחר שנקבע מועד לפינוי המבקש מהחלקה. עוד נטען, כי סיכויי בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש אפסיים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת העירייה, שחתמה לאחרונה על הסכם להקמת פארק עסקים אשר החלקה כלולה בשטחו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה מצאתי כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

המקרה שבפני אינו נמנה על המקרים בהם תוענק רשות ערעור בגלגול שלישי, מאחר שהוא אינו מעורר כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים להליך [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. על אף נסיונו של המבקש לעטות את בקשתו בכסות משפטית עקרונית, טענתו המרכזית היא כי נפלה טעות באופן בו יישמו הערכאות קמא את ההלכות הנוגעות לרשות בלתי הדירה, וטענה זו אינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות לערעור שני [ראו רע"א 4824/96 יוסיפוב נ' יוסיפוב (לא פורסם, 3.6.96)].

גם לגופו של עניין לא מצאתי כי יש מקום להתערב במסקנות שהסיקו הערכאות קמא, שלפיהן המבקש לא העניק למשיבה תמורה בגין הרשות להחזיק בחלקה, והוא בעל רשות בלתי הדירה להחזיק בחלקה. אכן, המבחן המרכזי לבחינת השאלה האם רשות היא הדירה אם לאו הוא מבחן הצדק [ראו לדוגמה ע"א 496/82 רוזן נ' סלונים , פ"ד לט(2) 337, 342 (1985); ע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.3.07)]. מצאתי, כי במקרה דנן איזנו הערכאות קמא כראוי בין השיקולים השונים, ומסקנתן כי יש להעדיף את האינטרס הציבורי בקרקע על פני האינטרס הפרטי של המשיב, על אף ההשקעה שהשקיע בחלקה, מוצדקת.

ככל שטענות המבקש נוגעות להכרעותיהן העובדתיות ולממצאי המהימנות של הערכאות קמא, הרי שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בשאלות העובדתיות שהוכרעו בבית המשפט קמא, ועוד פחות מכך כאשר אותן קביעות שבו ונתאשרו בפסק דינה של ערכאת הערעור [ ראו בע"מ 6633/05 חסיד נ' חסיד (לא פורסם, 13.11.05); רע"א 10820/05 מועלם נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 20.4.05)].

7.

אי לכך, הבקשה לרשות ערעור נדחית.

עם זאת, מאחר שתקופת החגים בפתח, מצאתי לנכון לעכב את ביצוע פסק הדין עד ליום 31.10.2008.

8.

בנסיבות הענין, ומאחר שתגובת המשיבה נתבקשה רק לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע, איני עושה צו להוצאות.