פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
8085/08
בפני:
כבוד השופט י' דנציגר
המבקשים:
1. יצחק לובטון
2. חיים לובטון
3. מוטי לובטון
נ ג ד
המשיבים:
1. דודו בן צור
2. סנדרה בן צור
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז ברת"ק 4266-12-07 מיום 14.7.08 שניתן על ידי כבוד השופטת
א' שטמר
בשם המבקשים:
עו"ד משה מלול
החלטה
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 14.7.08 ברת"ק 4266-12-07 (כבוד השופטת א' שטמר ) בו התקבל, באופן חלקי, ערעור המשיבים על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בפתח-תקווה מיום 2.12.07 בת"ק 1649/07 (כבוד השופט (בדימוס) ג' שטרסמן ) במסגרתו התקבלה תביעת חוב שהוגשה על ידי המבקשים כנגד המשיבים.
1.
המבקשים השכירו למשיבים בית מגורים במושב רינתיה. השכירות הסתיימה ביום 16.11.01. בתביעה שהוגשה על ידי המבקשים לבית המשפט לתביעות קטנות נטען כי בעזבם את המושכר השאירו המשיבים אחריהם חובות שונים, כגון חשמל, מים ואגרות ביוב, אותם שילמו המבקשים וכי היה על המבקשים לצבוע את הדירה מחדש לאחר עזיבת המשיבים. עוד נטען כי, ביום 16.11.01 משכו המשיבים שיק בסך 3,000 ש"ח על שם המבקש 3 על מנת לכסות את חובם כלפי המשיבים, אולם לבסוף השיק בוטל על ידי המשיבים. נוכח האמור לעיל, עתרו המבקשים בתביעתם להחזר חוב בגובה 6,225 ₪ ואילו המשיבים התנגדו לתשלום הסכום הנתבע על ידי המבקשים. לאחר שנתן דעתו לכך שבמסגרתו של הליך אחר (ת.פ. 2195/04) ציינה המשיבה 2 כי "נותר איזה חוב שלא שולם" למבקשים, העדיף בית המשפט לתביעות קטנות "את טענות התובעים [המבקשים] על טענות הנתבעים [המשיבים] בכל הנוגע לחוב הכספי שהנתבעים חבים לתובעים". חיזוק לכך מצא הוא בשיק שנמשך על ידי המשיבים עם יציאתם מן המושכר, שהרי "אין האדם הסביר משלם לזולתו אלא אם הוא מודה בחוב". משכך, קיבל בית המשפט לתביעות קטנות את התביעה וחייב את המשיבים לשלם למבקשים סך של 6,225 ש"ח.
2.
על פסק דין זה הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט נעתר לבקשה ודן בה כבערעור. לאחר שבית המשפט המחוזי בחן את טענותיהם של בעלי הדין על בסיס הראיות הקיימות בתיק, נקבע כי משהודו המשיבים בכך "שנותר חוב כלשהו, ובכך ששמו אותו בעצמם בסכום של 3,000 ש"ח באמצעות השיק שמסרו למשיבים [למבקשים]", יש לתקן את פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות ולהעמידו על הסכום המופיע בשיק האמור. משכך, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי, הפחית את הסכום בו חויבו המשיבים והעמיד אותו על סך של 3,000 ש"ח.
3.
המבקשים טוענים במסגרת בקשת רשות הערעור כי משקבע בית המשפט המחוזי כי המשיבים הודו בעצם קיומו של החוב, היה עליו להפעיל את הכלל בדבר הודאה והדחה ולהעביר את נטל השכנוע בכל הקשור לטענות ההגנה של המשיבים על שכמם, דבר שהיה מביא לדחיית טענותיהם. לטענתם, התעלמותו של בית המשפט המחוזי מן הכלל האמור מהווה סוגיה משפטית חשובה המצדיקה הענקת רשות ערעור לבית משפט זה.
4.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, סבורני כי דינה להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבים. הלכה היא כי רשות ערעור על עניין שכבר נדון בשתי ערכאות קודמות תוענק למבקש רק כאשר אותו עניין מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. איני סבור כי כזהו המקרה שלפניי, כאשר הבקשה דנן עוסקת כל כולה בסכסוך כספי ספציפי בין בעלי דין קונקרטיים והיא אינה מעלה כל שאלה משפטית אשר תצדיק מתן רשות לערעור נוסף. גם אם נכונה היתה טענתם של המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתעלם מן הכלל בדבר הודאה והדחה במקרה זה, הרי שכבר נקבע לא אחת כי העובדה שבית המשפט המחוזי נתפס לכלל טעות אינה מהווה, היא כשלעצמה, סיבה מספקת להענקת רשות ערעור [ר או: רע"א 4824/96
יוסיפוב נ' יוסיפוב (לא פורסם, 3.9.1996); רע"א 5070/08 כהן נ' עיריית חולון
(לא פורסם, 22.9.08), פסקה 6; רע"א 8331/07 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' עו"ד נפתלי נשר (לא פורסם, 5.11.08)]. כשלעצמי, אני סבור כי משקבע בית המשפט המחוזי כי המשיבים הודו בחלקו של החוב בלבד ומשלא הניחו המבקשים תשתית ראייתית מספקת לקביעת שיעורו של החוב הנתבע על ידם, אין הם יכולים לקבול על כך שבית המשפט המחוזי שם את גובהו של החוב על בסיס סכום השיק שאותו משכו המשיבים על שם המבקש 3.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ח באדר תשס"ט (24.3.09).
ש ו פ ט