בע"מ 3232/19 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 20.4.2019 (עמ"ש 30266-12-18; השופטות ב' בר-זיו ו- ש' שטמר והשופט נ' סילמן ) – בו התקבל באופן חלקי ערעור המשיבה על הכרעת בית המשפט לענייני משפחה בקריות בתביעותיה כנגד המבקש (תלה"מ 22507-11-16; השופטת ש' היימן ).

2.

במוקד המחלוקת ניצבת דירה בה התגוררו הצדדים במהלך שנות נישואיהם, אשר הגיעו לקיצם בשנת 2017. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי למשיבה אין "זכויות בעלות" בדירה, משום שאבי המבקש, הרשום כבעל הזכויות בנכס, העניק לצדדים רק רישיון מגורים הדיר במקום, ופסק למשיבה פיצוי בסך 145,000 ₪ בגין ביטול הרישיון. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי "הוכחה כוונה לשיתוף" בדירת המחלוקת. ברם, מאחר "שהבעלים במקרקעין הינו אבי [המבקש]" הוחלט על "העתקת השיתוף לחיוב כספי", בדמות פיצוי בשווי מחצית מערך הדירה – קרי, 316,500 ₪. נוכח הקביעה "בדבר שיתוף ספציפי", קיבל בית המשפט המחוזי חלק נוסף של ערעור המשיבה – והורה לשלם לה דמי שימוש עבור התקופה שמאז עזיבתה (המאולצת) את דירת המגורים, ועד תשלום הפיצוי האמור.

מכאן הבקשה הנוכחית, שבליבתה ניצבת טענת המבקש בדבר קיומו של פגם דיוני חריף המצדיק את התערבות ערכאת הערעור בגלגול שלישי. לדבריו, אף שאביו

צורף, בהוראת בית המשפט לענייני משפחה, כנתבע להליך העיקרי, המשיבה עשתה דין לעצמה ונמנעה מצירופו כמשיב לערעור שהגישה, בניגוד להוראת תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). הואיל ושאלת הזכויות בדירת המגורים הרשומה על שם האב עמדה במוקד הדיון בערעור – ועל פי השקפתו, בית המשפט המחוזי אף התערב בקביעת הערכאה המבררת, לפיה האב העניק לצדדים רק רישיון להתגורר בה – אין מדובר בפגם פורמלי גרידא, אלא במחדל מהותי של ממש. המבקש מדגיש כי כבר בעיקרי הטיעון מטעמו ביקש למחוק על הסף את רכיבי הערעור הנוגעים לדירה, בשל אי צירוף אביו, וטוען כי שב והעלה את הסוגיה במסגרת הדיון בערעור – אך לא זכה להתייחסות בית המשפט המחוזי. הוא מוסיף כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה הפך חלוט כלפי האב – ולכן אין להשלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המשקף מציאות אלטרנטיבית שבה האב העביר, כביכול, למשיבה זכויות בדירה.

3.

בתשובתה, טענה המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, הואיל והיא אינה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות – ואף אינה מצביעה על עיוות דין, העשוי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

לדידה, העלאת סוגיית הצירוף רק בשלב זה – לאחר שהתבררו תוצאות הערעור – נגועה בחוסר תום לב, שהרי המבקש יכול היה לבקש בזמן אמת את צירופו של אביו להליך. כך או כך, הבקשה אינה מצביעה על פגיעה כלשהי בזכויות הצדדים. ראשית, פסק דינו של בית המשפט המחוזי "לא הכריע כלל בעניין זכויות אביו של המבקש בדירה" – אלא הורה למבקש לפצות את המשיבה בגין מצג השווא שהוצג לה בנוגע לקבלת זכויות כאלה, והוכחת כוונת השיתוף מצד המבקש. זאת ועוד, על רקע הסכמת הצדדים כי הערכאה המבררת תכריע על בסיס החומר הקיים בתיק, די בכך שכתבי הטענות שהגיש האב בשלב זה עמדו גם לנגד עיני ערכאת הערעור כדי להוביל למסקנה שהפגם באי צירופו נושא אופי פורמלי גרידא – אך לא שלל את יומו בהליך.

לגופם של דברים, המשיבה טוענת כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי מעוגנות היטב בחומר הראיות – ומסכמת כי "בדין העתיק ביהמ"ש קמא את השיתוף לחיוב כספי בין אם מכוח ההלכה ובין אם מכוח דיני הרישיון ושיקולי הצדק". משכך, היא סבורה כי אין להעניק למבקש רשות ערעור בגלגול שלישי, וכי גם אם תינתן הרשות דין הערעור להידחות לגופו.

4.

דין בקשת רשות הערעור להידחות. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי באשר ליחסי הצדדים נושאות אופי נקודתי מובהק, אינן מעוררות שאלות משפטיות עקרוניות – ואין להעניק לגביהן רשות ערעור בגלגול שלישי.

5.

אולם, התמונה מורכבת יותר ביחס להשלכות אי צירופו של אבי המבקש כמשיב לערעור. מאחר שהלה צורף כנתבע לתביעת המשיבה לאיזון משאבים (תלה"מ 21803-11-16), לפי הוראת בית המשפט לענייני משפחה, הנחת המוצא היא כי היה על המשיבה לצרפו כמשיב לערעור, שהרי "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור" (תקנה 424 לתקנות). לתקנה זו ניתנה פרשנות רחבה, ונקבע כי באים בגדרה גם בעלי דין שלא נטלו חלק פעיל בהליך בפני הערכאה הראשונה, השתתפו רק בשלבים מסוימים שלו, או שהערעור אינו צפוי לפגוע בזכויותיהם (ע"א 3496/13 פלדום פיינגולד מתכות בע"מ נ' גיצלטר , פסקה 4 (11.11.2013); עע"ם 10865/07 עירית חיפה נ' חברת אורלן (1983) בע"מ, פסקה 4 (3.11.2008)). אכן, נוכח חשיבותה של זכות הערעור, סילוק הערעור על הסף נתפס כמוצא אחרון – ובדרך כלל תינתן למערער הזדמנות לתקן את המחדל, ולצרף את יתר בעלי הדין כמשיבים. עם זאת, ככל שפוטנציאל הפגיעה בזכויות צד שלא צורף להליך גדול יותר, ונוצרה אצלו ציפייה משמעותית יותר לסופיות ההליכים, תגבר הנכונות לצעוד בדרך זו ( שם , פסקאות 5-7; בש"א 207/88 משרד העבודה והרווחה נ' קרליץ , פ"ד מב(2) 562, 566 (1988); רע"א 3178/15 ברק נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פסקה 5 (3.8.2015)).

6.

בענייננו, הליך הערעור בא אל קיצו ולא ניתן עוד לצרף אליו את אבי המבקש – כך שיש לבחון האם ניהולו במתכונת זו יצר עיוות דין, העשוי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לאחר העיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי סבורני כי התשובה לכך שלילית.

אמנם, בהודעת הערעור שבה המשיבה וטענה כי הייתה כוונה להעניק לה "זכויות קנייניות" בדירת המגורים (ראו, למשל, פסקאות 41, 47 ו-49), כך שלערעור היה פוטנציאל השפעה על זכויות האב בדירת המחלוקת. על פני הדברים, בית המשפט המחוזי – שפתח את הכרעתו בקביעה "כי ראוי להתערב בקביעות ביהמ"ש לגבי הזכויות בנכס" (פסקה 29 לפסק הדין) – אף צעד בדרך זו, וסטה מהכרעת הערכאה הראשונה במישור הזכויות. כך עולה, לכאורה, גם מן הדיון המקיף בהלכת השיתוף, שהרי לפי פשוטו של מקרא שיתוף בין הצדדים בדירת המחלוקת יכול היה להיווצר רק אם אבי המבקש העביר לבנו זכויות קנייניות בדירה. אף על פי כן, קריאה זהירה ומדויקת יותר של פסק הדין מלמדת כי בית המשפט המחוזי הותיר על כנה את הקביעה בדבר "בעלות אבי המשיב על הנכס" (פסקאות 34 ו-36 לפסק הדין), וכי בליבת הכרעתו עומד המצג שיצר המבקש בנוגע לחלוקת הזכויות בדירה. במילים אחרות, "כוונת השיתוף" שהוכחה בענייננו אינה נוגעת לזכויות הממשיות בנכס – שנותרו, כפי שקבעה הערכאה הראשונה, בידי אבי המבקש. משמעותה היא רק כי המבקש הציג למשיבה מצגי בעלות ושיתוף בדירה (פסקה 34.ג. לפסק הדין), ולכן נוצרה לו חבות כספית כלפיה, למרות שמעולם לא הועברו לידיו זכויות שהיה ביכולתו לשתף עמה.

מבלי להידרש לגופה של ההחלטה, המעוגנת כאמור בנסיבות המקרה, די באמור כדי להוביל למסקנה שזכויות אבי המבקש בדירת המחלוקת לא נפגעו – וכי הפיצוי שבו חויב המבקש הוא תולדת המצג שיצר, ולא ביטוי להעברה ממשית של זכויות. בהעדר פגיעה בזכויות האב, לא הוכח שלפנינו עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי – מה גם שהנפגע הישיר, כביכול, בחר שלא להצטרף להליך הנוכחי, אף שמן הבחינה העקרונית בידיו לעשות זאת (ראו, למשל, ע"א 3658/16 העיר החדשה טי. אל. וי בע"מ נ' שמש (12.2.2017)).

7.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית – ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, ובקשת המבקש להגיב לתשובת המשיבה. אין צו להוצאות.