בע"מ 3606/17 פלוני נ. פלוני

1.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בעמ"ש 5389-09-15, אשר דחה ערעורים שהוגשו על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (תמ"ש 5016-02-12). במוקד הסכסוך: מחלוקת בדבר זהות 'בן ממשיך' במשק שבמושב.

פסקי הדין מושא הבקשה

2.

המבקש 1 (להלן: המבקש ) והמשיבים 8-1 הם ילדיהם של בני זוג, אשר התגוררו במושב. בני הזוג נפטרו; האם בשנת 2007 והאב בשנת 2012.

3.

בשלהי שנת 1984 נערך הסכם, בו הצהירו בני הזוג כי המבקש ורעייתו (המבקשת 2) ימונו כבנים ממשיכים במשק לאחר פטירתם. לאחר שנים רבות, בשנת 2006, פנה ב"כ בני הזוג למינהל מקרקעי ישראל ולסוכנות היהודית בבקשה לבטל את מינוי המבקשים כבנים ממשיכים. הסוכנות הודיעה כי הנושא אינו באחריותה, ואילו המינהל הודיע כי לא מצויה ברשותי הודעה על מינוי בן ממשיך. בנוסף, בני הזוג המנוחים הותירו אחריהם צוואות מיום 4.5.2006, בהן ביטלו צוואות קודמות שערכו והורו על חלוקת עזבונם – לאחר פטירת שניהם – בחלקים שווים לכל תשעת ילדיהם.

4.

תשעת הילדים נקטו במספר הליכים משפטיים זה נגד זה בנוגע לזכויותיהם בנכסי ההורים. המבקשים טענו בהליכים אלו כי יש להכיר בהם כבנים ממשיכים, והעלו טענות שונות בנוגע לכך. בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענות המבקשים באשר לתקפותן של הצוואות מיום 4.5.2006, אולם קבע שהאפשרות למנות 'בן ממשיך' במשק אינה נחשבת כחלק מהעיזבון – ועל כן יש להוסיף ולתור אחר כוונת ההורים באשר למינוי הבן הממשיך. בהקשר זה קבע בית המשפט, כי מינויים של המבקשים לבנים ממשיכים בשנת 1984 לא הושלם, מפני שלפי הדין נדרש אישור מינהל מקרקעי ישראל למינויו, ואישור כזה לא נמצא (כזכור, בידי המינהל לא היתה מצויה אף ההודעה על המינוי). המשמעות היא, שההסכם שנערך בשנת 1984 הוא בגדר התחייבות ליתן מתנה, ולא חוזה מתנה שהושלם. לאור מצב דברים זה, ולאחר קביעת ממצאים עובדתיים בנוגע להתנהלות כלל הצדדים, קבע בית המשפט כי לפי דיני המתנה, בני הזוג היו רשאים לחזור בהם מן ההתחייבות – כפי שאכן עשו בשנת 2006.

5.

בית המשפט מצא אפוא כי כיום אין מוגדר 'בן ממשיך' למשק. בית המשפט בחן את הדין הנוהג במצב זה, וקבע כי מחד גיסא המבקש הוא הבן היכול לקיים את המשק, אולם מאידך גיסא יש להתחשב ברצון ההורים שזכויותיהם במשק יחולקו באופן שווה. לפיכך, נקבע כי המשק ייוותר בידי המבקש, אולם הלה ישלם לכל אחד מאחיו את חלקו היחסי במשק (בקיזוז הוצאות שהוציאו המבקשים בגין המשק).

6.

הצדדים הגישו ערעורים על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. לענייננו אציין כי המבקשים ערערו על הקביעה שמינויים כבנים ממשיכים לא הושלם בשנת 1984. זאת, משום שהדרישה לקבלת אישור מינהל מקרקעי ישראל למינוי – המעוגנת בנהלים פנימיים של המינהל – היא דרישה שהתחדשה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, ולא היתה קיימת בעת המינוי. לחלופין טענו המבקשים, בין היתר, כי המינהל אישר את המינוי; וכי לא התקיימו התנאים הנקובים בחוק המתנה, התשכ"ח-1968, לביטול ההתחייבות ליתן מתנה.

7.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים. בנוגע לטענות המבקשים נקבע כי הלכה פסוקה היא שמינוי 'בן ממשיך' הוא בגדר התחייבות לעסקה במקרקעין שאינה מושלמת עד אשר מוסדר הרישום בסוכנות ובמינהל מקרקעי ישראל (כיום: רשות מקרקעי ישראל). הדרישה לאישור מינהל מקרקעי ישראל לצורך השלמת המתנה קודמת להנחיה פנימית של המינהל שהציגו המבקשים משנת 1997, ואין ללמוד מהנחיה זו כי המתנה הושלמה ללא אישור המינהל. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי אמנם קיימת פסיקה מועט בבתי המשפט לענייני משפחה, אשר ראתה ברישום ובאישור המינהל עניין טכני פרוצדורלי בלבד, בשים לב להנחיית המינהל הנ"ל, אולם ההלכה הפסוקה והמקובלת, שאף יצאה מלפני בית המשפט העליון, היא שכל עוד לא ניתן אישור המינהל בכתב – הרי שמדובר בהתחייבות ליתן מתנה ותו לא.

8.

לאחר מכן, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשים בדבר אישור המינהל שכביכול ניתן, ובדבר התקיימות התנאים שבחוק המתנה לביטול ההתחייבות. כמו כן נדחו יתר טענות המבקשים, ולפיכך דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם.

בקשת רשות הערעור

9.

המבקשים הגישו בקשה למתן רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בבקשתם משיגים המבקשים כמעט על כל הקביעות שנקבעו לחובתם בפסקי הדין של הערכאות הקודמות; אולם, חלק ניכר מן הטענות הללו מתייחס להיבטים הספציפיים של הסכסוך שלפנינו, ואינו מעורר שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי', בהתאם לאמות המידה הנקוטות בידינו (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). המבקשים עצמם הכירו בכך, ומיקדו את טיעונם בסוגיה אחת, שלדידם מעוררת שאלה עקרונית: מעמדו המשפטי של אישור מינהל מקרקעי ישראל לקביעתו של 'בן ממשיך', ומהותה של זכות זו. לדעת המבקשים.קביעותיהן של הערכאות הקודמות בעניין זה סותרות פסיקה אחרת בעניין, ולמעשה אין אחידות ולא בהירות בסוגיה, שמן הדין ליתן בעניינה רשות ערעור ולהכריע בה. הדיון להלן יתמקד אפוא בהיבט זה של פסקי הדין.

10.

המבקשים טוענים,

כי הדרישה לאישור מינהל מקרקעי ישראל למינוי הבן הממשיך כתנאי לשכלול המינוי, מקורה בהוראת מינהל אגף חקלאי מס' 55 במינהל מקרקעי ישראל, שנכתבה בשנת 1997 (להלן: הוראה 55 ). עיון בהוראה מלמד כי ההסדר שלפיו ירשום המינהל את הודעות הסוכנות היהודית בדבר קביעת בן ממשיך בנחלה, החל רק בשנת 1985 – לאחר המינוי דנן. לעמדתם, כך עולה גם מן הפסיקה הענפה שעסקה בנושא בערכאות השונות – ובניגוד לפרשנות שניתנה לפסקי הדין על-ידי הערכאות הקודמות. העדר הצורך באישור המינהל עולה, לדעתם, גם מהוראות ההסכם המסדיר את היחסים בין המושב לבין המינהל (להלן: ההסכם הדו-צדדי ).

11.

בנוסף טענו המבקשים כאמור שלל טענות נוספות, ובין היתר כי גם לגישת הערכאות הקודמות, לפיה מינויים כבנים ממשיכים לא שוכלל, הרי שלא יכלו ההורים לחזור בהם מהתחייבותם מבלי ליידע את המבקשים וכאשר המבקשים שינו מצבם לרעה עקב ההתחייבות והסתמכו עליה; כי ההורים עצמם מעולם לא טענו לקיומה של 'התנהגות מחפירה' מצד המבקשים, המצדיקה את ביטול ההתחייבות; כי מינוי 'בן ממשיך' יש לראות כמתנה וחיוב לצדה – שהפרתו אינה מהווה עילה לביטול המתנה; כי אין עילה שבדין לחייב את המבקשים לפצות את יתר האחים בגין חלקם היחסי במשק; וכי מטעמים שונים יש להורות על בטלות הצוואות שנכתבו על-ידי ההורים.

12.

המשיבים 8-1 (להלן: המשיבים ) השיבו לבקשה ולדעתם אין טענות המבקשים מצדיקות מתן רשות ערעור, משום שאינן מעוררות שאלות עקרוניות וכלליות. לגופו של עניין, טענו המשיבים כי הלכה פסוקה היא שנדרש אישור מינהל מקרקעי ישראל על מנת להשלים מינוי 'בן ממשיך', ובלעדיה אין מדובר אלא בהתחייבות ליתן מתנה. בהקשר זה טענו המשיבים כי אין משמעות להוראה 55 ולהסכם הדו-צדדי, ביחס לנדון. זאת, מפני שאישור הסוכנות למינוי המבקשים כבנים ממשיכים ניתן רק בשנת 1985 – כאשר אף לפי הוראה 55, באותה עת כבר החל ההסדר שלפיו נדרש אישור המינהל. לבסוף, ביקשו המשיבים לדחות את יתר טענות המבקשים בנוגע לשאר רכיבי פסקי הדין.

13.

לבקשה השיבו גם רשות מקרקעי ישראל (המחליפה כיום את מינהל מקרקעי ישראל; להלן: רמ"י ), והסוכנות היהודית לא"י. שתיהן מיקדו את התייחסותן לשאלת נחיצות אישור המינהל להודעה על מינוי בן ממשיך. רמ"י טענה כי צדקו הערכאות הקודמות בקביעתן כי נחוץ אישור המינהל לצורך השלמת מינוי 'בן ממשיך', ומשכך אין הצדקה למתן רשות ערעור. הדבר נובע מעצם העובדה שנותן המתנה הוא בר רשות במקרקעיה של רמ"י, ועל כן העברת זכויותיו אפשרית רק באישורה. לפיכך, אין נפקות להוראה 55 או להסכם הדו-צדדי בעניין זה, שלגישתה של רמ"י כלל אינם מלמדים על העדר הצורך באישור. מאידך גיסא, הסוכנות היהודית סבורה כי בתקופה הרלבנטית לא נדרש אישור המינהל למינוי הבן הממשיך, וכי עם רישומם של המבקשים בסוכנות, הושלם המינוי.

דיון והכרעה

14.

כפי שצוין לעיל, מרבית טענות המבקשים אינן מצדיקות מעיקרא מתן רשות ערעור. חלקן של טענות אלו נטוע בקביעות עובדתיות, וגם אלו אשר מעורב בהן היבט משפטי – עוסקות ביישום דיני המתנה והירושה על נסיבות המקרה הקונקרטי, ואינן מעוררות שאלות משפטיות כלליות ועקרוניות. לא זו בלבד, אלא שעיון בשני פסקי הדין מושא הבקשה מלמד שלא נגרם למבקשים עיוות דין; הן בית המשפט לענייני משפחה, הן בית המשפט המחוזי – נימקו היטב את עמדתם בכל סוגיה וסוגיה, דנו בה מכל היבטיה והכריעו כפי שהכריעו. השאלה היחידה המעוררת התלבטות היא, כאמור, המשמעות המשפטית של אישור מינהל מקרקעי ישראל (וכיום: רמ"י) להודעה על מינוי 'בן ממשיך'. לאחר שדנתי בטענות הצדדים בעניין זה ושקלתי את נימוקיהם מזה ומזה – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, שכן הכרעת הערכאות הקודמות אינה חורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, ולמעשה אין בה אלא ישום של ההלכה הפסוקה בסוגיה זו.

15.

בעניין

חיים

(ע"א 1662/99 חיים נ' חיים , פ"ד נו(6) 295

(2002)) תוארה מערכת היחסים המשפטית שבין כלל השחקנים כך:

"מערכת היחסים המשפטית בין גורמי המינהל, הסוכנות, האגודה וחבר האגודה בנויה על התשתית הזו: הקרקע היא קרקע מדינה המנוהלת בידי המינהל, המשכיר אותה לסוכנות היהודית בתורת גורם מיישב. הסוכנות מצדה מעניקה רשות שימוש במשבצת קרקע לאגודה השיתופית, והאגודה כבת-רשות מעניקה רשות שימוש לחבר אגודה בנחלה. מעמד חבר האגודה הוא כבר-רשות. ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון" ( שם , פסקה 17 לפסק הדין של השופטת א' פרוקצ'יה ).

משמעות הדבר היא, שחבר האגודה האוחז בזכות בר-רשות רשאי להעבירה לאחר רק בהתאם להסכמה שגובשה בין הצדדים. השאלה אם במסגרת הסכמה זו מעוגנת דרישה לאישור המינהל – המנהל את המקרקעין – להעברת הזכויות בה, היא בסופו של דבר שאלה עובדתית, התלויה בפרשנות מערך ההסכמים בין הצדדים. אכן, פעמים רבות הסיק בית המשפט קיומה של חובה זו, ולעתים התייחס אליה בבחינת 'מילתא דפשיטא', אולם בסופו של דבר קיומה או העדרה של דרישה זו נלמדת מהסכם הרישיון הקונקרטי: "אף שביסודה זכות השימוש היא זכות אישית, דבר עבירותה והתנאים לעבירותה ניתנים להסכמה בין מקבל השימוש ומעניק השימוש, ולכן יש לבדוק כל מקרה לגופו " (ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי , פ"ד מה(1) 477, 481 (1991); לדוגמאות ראו ע"א 2836/90 בצר

נ' צילביץ , פ"ד מו(5) 184, 191 (1992); בע"מ 9295/05 פלוני נ' פלוני (21.12.2005); בע"מ 445/05 איזמן נ' מחלב , פסקה יז (2.8.2006); בע"מ 1119/06 פלוני נ' פלוני , פסקאות 9-8 (23.11.2006) ). מנגד, יש מצבים שבהם הסיק בית המשפט כי לא הייתה קיימת חובה שכזו, לפי מערך ההסכמים שהוצג (ע"א

1108/98 מדעי נ' מדעי , פ"ד נד(4) 385 (2000); בע"מ 8292/08 פלוני נ' פלוני (16.2.2009)), ואין בכך משום סתירה. לפיכך, השאלה בדבר הפרוצדורה המדויקת הנדרשת לקביעתו של 'בן ממשיך' אינה שאלה כללית ועקרונית, אלא שאלה נקודתית התלויה בנסיבות העובדתיות של המקרה הנדון – וככזו, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי' (בשולי הדברים יש לציין, כי הובעה דעה לפיה דרישת אישור המינהל אינה תלויה בהסכם זה או אחר, אלא נובעת ממעמדו של מינהל מקרקעי ישראל כמנהל את המקרקעין של המדינה; ראו פסקה 45 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי; עניין איזמן , פסקה כה. אין צורך לדון בגישה זו במסגרת שלפנינו).

16.

בין כך ובין כך, כאשר נדרש אישור המינהל כאמור, הרי שבהעדרו לא יכולה להשתכלל העברת הזכות ל'בן ממשיך', והדבר נותר בגדר התחייבות ליתן מתנה, שדיני המתנה חלים עליה (עניין בצר , עמ' 192; עניין איזמן , פסקה כא; ע"א 3220/10 כהן נ' חדד , פסקה 19 (28.8.2012) ). קביעתן של הערכאות הקודמות לפיה מנסיבות העניין יש ללמוד כי אישור המינהל היה דרוש, על-פי הסכמי המשבצת הרלבנטיים, היא אפוא ממצא עובדתי קונקרטי, הנטוע בתוך ד' אמותיו של הסכסוך הספציפי. הוא הדין בנוגע ליחסים שבין דרישה זו לבין הוראה 55 או סעיפים אלו ואחרים בהסכם הדו-צדדי. אין בקביעה מן הקביעות הללו חידוש עקרוני והן אינן מעוררות סוגיות המצדיקות מתן רשות ערעור. הערכאות הקודמות ישמו את דיני המתנה על סמך ממצא עובדתי זה, ואין עילה לדון מחדש באופן שבו יושם הדין.

17.

לאור האמור, הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים 8-1 בסך של 8,000 ₪; ובהוצאות המשיב 10 והמשיבה 11 בסך של 4,000 ₪ לכל אחד.