בע"מ 4284/14 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' שוחט ), שדחה את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופט א' שני ) אשר התיר למשיב לאסוף את בנו בן ה-8 לפני סיום הצהרון.

1.

המבקשת והמשיב חולקים את הטיפול בילדיהם – בני 8 ו-16 – בהתאם להסדרי ראיה שנקבעו ביניהם. לפני מספר חודשים הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה תובענה שבה ביקש, בין היתר, כי יותר לו לאסוף את בנו הצעיר לפני סיום שהייתו המתוכננת בצהרון שאליו הוא מגיע לאחר סיום לימודיו בבית הספר. ביום 14.1.2014 פסק בית משפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופט א' שני ) כי צהרון, להבדיל מלימודים, אינו מוסד מחייב. על כן התיר בית המשפט לאב ולאם לאסוף את בנם כרצונם מן הצהרון, תוך שצוין כי אין בכך כדי לשנות מהסדרי הראיה שנקבעו בין הצדדים בעבר. המשיב הגיש בקשה להבהרת פסק הדין. ביום 19.2.2014 קבע בית המשפט כי פסק הדין ברור ואינו נדרש בהבהרה, וציין כי כל עוד אוסף האב את בנו הצעיר בטרם תמו הלימודים בצהרון בימי הביקורים שלו בלבד, הרי שאין בכך שינוי של הסדרי הראייה שנקבעו. ביום 11.5.2014 הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין במסגרת ערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ש' שוחט ). בבקשה טענה המבקשת כי יש לעכב את פסק הדין המאפשר לאב להוציא את בנו מן הצהרון. ביום 12.5.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה וציין כי היא הוגשה ארבעה חודשים לאחר שניתן פסק דין שביצועו לא עוכב מעולם. נקבע כי ההחלטה בבקשת ההבהרה לא שינתה את הקביעות בפסק הדין ומכאן כי הערעור הוגש לאחר שחלף המועד האחרון להגשתו; כי הטענה שטובת הבן הצעיר היא לשהות בצהרון ולא לבלות עם אביו אינה מצדיקה את עיכוב ביצוע פסק הדין; וכי גם אם שינוי שעת איסופו של הבן הצעיר גורמת לבן הגדול לבקש להקדים את ביקורו כפי שנטען על ידי המבקשת – הרי שהדבר נעשה בהתאם לרצונו של האחרון. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון מחדש בהחלטתו בדבר עיכוב הביצוע. ביום 12.6.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה והבהיר כי טענות המבקשת, שלפיהן ההחלטה בבקשת ההבהרה שינתה מהוראות פסק הדין, תיבחנה במסגרת הערעור.

2.

מכאן בקשת הרשות לערעור שלפניי, המכוונת להחלטות בית המשפט המחוזי מיום 12.5.2014 ומיום 12.6.2014. בגדר הבקשה עותרת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, ומבקשת להורות כי המשיב יאסוף את הבן הצעיר רק עם סיום הצהרון. המבקשת טוענת, בתמצית, כי לא חלף המועד להגשת הערעור שכן יש למנות את הימים רק מיום מתן ההחלטה בבקשה להבהרה אז החל המשיב לקחת את הבן הצעיר טרם סיום הצהרון בפועל; וכי סיכויי הערעור גבוהים נוכח השגיאות הרבות שנפלו בפסק הדין ובהחלטה של בית המשפט לענייני משפחה. אשר לקביעת בית המשפט המחוזי כי פסק הדין מבוצע מזה זמן מה, טוענת המבקשת כי בשל חופשות חגים ונסיעות לחו"ל פרק הזמן שבו מבוצע פסק הדין בפועל אינו ארוך. עוד נטען כי מכל מקום אין לזקוף לחובתה את ההתמהמהות בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע שכן היא ביקשה לבחון קודם לכן את השפעת השינוי. לטענתה רק בתקופה האחרונה עלה הצורך בבקשה נוכח בקשת הבן הצעיר לשהות יותר זמן בצהרון והעובדה כי המשיב הקדים את ביקור הבן הגדול עוד יותר. לבסוף, טוענת המבקשת כי מאזן הנוחות מחייב להותיר על כנם, בשם טובת הילדים, את הסדרי הראיה שנקבעו על סמך מסקנותיהם של אנשי המקצוע, וכי למשיב לא יגרם נזק של ממש מעיכוב ביצוע ההחלטה.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. תחילה לאמת המידה להכרעה בבקשה מסוג הבקשה שלפניי, שהיא בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של ערכאת הערעור בבקשה לעיכוב ביצוע במצב שבו לא הוגשה קודם לכן בקשה לעיכוב ביצוע לערכאה הדיונית. שאלה היא אם בבקשות מסוג זה חלה אמת המידה המצמצמת שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) לדיון ב"גלגול שלישי", או שמא אמת מידה מקלה יותר (ראו לאחרונה רע"א 5208/14

קלינמן נ' נדב , פסקה 14 (29.7.2014) ). בענייננו, לא ראיתי צורך להכריע בדבר שכן דין הבקשה להידחות אף לפי אמת המידה המקלה. כידוע, בבחינת בקשה לעיכוב ביצוע על בית המשפט לבחון שני תנאים מצטברים שביניהם מתקיים יחס של "מקבילית כוחות": הראשון, סיכויי הערעור; והשני, מאזן הנוחות – היינו: השוואת הנזק שייגרם למבקש אם הביצוע לא יעוכב והערעור יתקבל, לנזק שייגרם למשיב אם הביצוע יעוכב והערעור יידחה. לצד זאת, יש לזכור כי היענות לבקשה לעיכוב ביצוע היא בבחינת חריג לכלל הקבוע בתקנה 466 לתקנות, שלפיו הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק דין שעליו מערערים. בענייננו, לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע פסק הדין. אף מבלי להביע עמדה באשר לסיכויי הערעור ובאשר לשאלה אם זה אמנם הוגש באיחור, מאזן הנוחות בהליך זה אינו מטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה. פסק הדין המתיר לאב להוציא את בנו מן הצהרון מבוצע מזה תקופה, ולא הוכח כי נגרם כתוצאה מכך כל נזק. אמנם, המבקשת טוענת כי רק בתקופה האחרונה עלה הצורך בעיכוב הביצוע, על רקע בקשת הבן הצעיר לשהות יותר בצהרון והעובדה כי המשיב הקדים את ביקורו של הבן הגדול. ואולם, כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי, אף אם יש אמת בדבר, אין בכך כדי להצדיק את עיכוב הביצוע. ככל שיש בפי המבקשת טענה שלפיה חל שינוי במצב העובדתי באופן שמשליך על טובת הילדים בשאלת ההוצאה המוקדמת מן הצהרון – שמורה לה כמובן הזכות להעלותהּ בהליך מתאים, וזאת מבלי שאני מביע בעניין כל עמדה.

הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא. אין צו להוצאות.