פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
5208/14
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקשים:
1. יצחק קלינמן
2. ברוך מרדכי שולזינגר
3. גיטי שולזינגר
4. גרשון כהן
5. רחל כהן
נ ג ד
המשיבים:
1. יפעת נדב
2. אריאל עובדיה
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.7.2014 בעש"א 51445-06-14 שניתנה על ידי
השופט י' נועם
בשם המבקש 1:
המבקש בעצמו
בשם המבקשים 5-2:
עו"ד אסתי וייסלר
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.7.2014 (עש"א 51445-06-14, השופט י' נועם ). בהחלטה זו נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע של החלטת המפקח על רישום המקרקעין בירושלים (להלן: המפקח ) מיום 15.5.2014 (תיק 234/11), שהוגשה על-ידי המבקשים שבפני. בנוסף לכך, הגישו המבקשים גם בקשה לעיכוב ביצועה של החלטת המפקח, כך שתעוכב המשך שמיעת הראיות הצפויה לפניו ביום 3.8.2014.
2.
המבקשים הם בעלי דירות בבית משותף בירושלים שבו 7 דירות. המשיבה 1 שהייתה בעלת הזכויות באחת הדירות בבניין מכרה אותן למשיב 2 בהסכם מכר שנערך בניהם ביום 1.12.2013.
3.
ביום 8.12.2011 הגישו המבקשים תביעה כנגד המשיבה 1 למפקח בשל מחלוקת שהתגלעה ביניהם בעניין תב"ע מספר 13347 (להלן: התב"ע ) שיזמה המשיבה 1 ושמאפשרת בנייה ברכוש המשותף. במסגרת תביעתם עתרו המבקשים לקבלת שני סעדים: צו קבוע שיאסור על המשיבה 1 לקדם את התב"ע וצו קבוע נוסף שיאסור עליה כל בנייה ברכוש המשותף. ביום 28.12.2011, במסגרת דיון שהתקיים בפני המפקח בבקשה שהגישו המבקשים לקבל סעד זמני, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הם יאפשרו למשיבה 1 להמשיך בהליך התכנוני בכפוף לכך שלתב"ע יתווסף תנאי הקובע כי "התוכנית תפקע מאליה ככל שתוך 3 שנים מרגע אישור התוכנית לא יתקבל היתר בנייה, או ככל שיתקבל פסק דין חלוט הקובע כי למשיבה אין את הרוב הדרוש בפן הקנייני" (להלן: ההסכמה בהליך הביניים ). בעקבות הסכמה זו התקיים דיון בוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים וזו הסכימה לכלול את התנאי בתב"ע. בהמשך לכך, הסעד היחיד שנותר לדיון בגדר התביעה היה הבקשה לצו שיאסור בנייה ברכוש המשותף.
4.
כבר בחודש יולי 2012 המבקשים הגישו בקשה ראשונה למחיקת תביעתם (שהוגדרה על-ידם "בקשה להפסקת התביעה"), וזו נדחתה ביום 20.9.2012 על-ידי המפקח. המפקח קבע כי המבקשים השיגו יתרון מול המשיבה 1 במסגרת ההסכמה בהליך הביניים ולכן לא יהיה נכון להתיר להם למחוק את תביעתם ללא הכרעה בה. הערעור שהגישו המבקשים על החלטה זו נמחק על-ידם.
5.
בחודש מרץ 2013 אושרה התב"ע וכן התחדשו הדיונים בתביעה שהוגשה למפקח.
6.
כאמור, ביום 1.12.2013 מכרה המשיבה 1 את דירתה למשיב 2.
7.
בדיון שהתקיים בפני המפקח ביום 23.1.2014 קבע המפקח כי התביעה לא תימחק בעקבות המכירה, כפי שרצו המבקשים, אך יצורף אליה כצד גם המשיב 2 (מכוח תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין )) ובהסכמתו.
8.
לאחר שהושלם רישום הדירה על שם המשיב 2, הגישו המבקשים ביום 25.6.2014 בקשה חדשה לסילוק כתב תביעתם נוכח "הנסיבות החדשות" שנוצרו, בטענה שאין להם עוד עילה כנגד המשיבה 1. באשר למשיב 2 נטען כי צירופו נעשה שלא בהתאם לתנאי תקנה 24 לתקנות סדר הדין ומבלי שכתב התביעה תוקן כנדרש בתקנה 26 לתקנות סדר הדין, כך שזה לא מגלה כל עילה גם כלפיו. ביום 15.5.2014 דחה המפקח אף בקשה זו, בקובעו שאין בה טעם המצדיק שינוי של החלטותיו הקודמות. המפקח הוסיף והעיר בהחלטתו כי הציע למבקשים יותר מפעם אחת להסכים לביטול התנאי שנקבע במסגרת ההסכמה בהליך הביניים, תנאי שבעטיו אין הוא נעתר לבקשות המחיקה. אולם, כך הוא הוסיף, המבקשים מסרבים, ויש בכך כדי להעיד על חוסר תום ליבם בבקשה זו (להלן: החלטת
המפקח ).
9.
על החלטת המפקח הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי. בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע של החלטת המפקח, כך שיעוכב הדיון שנקבע להתקיים בפניו ביום 3.8.2014. בבקשה זו הם טענו כי אם יתקבל ערעורם על החלטת המפקח הרי שתביעתם תימחק, ועל כן ראוי להימנע מניהול הליך בפני המפקח שעשוי להתברר כמיותר ולהסב להם נזקים.
10.
ביום 21.7.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצועה של החלטת המפקח. בית המשפט המחוזי התייחס לכך שמדובר למעשה בבקשה למתן סעד זמני בערעור ולא לעיכוב ביצוע. לגופו של עניין, בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה על בסיס שיקולים שעניינם מאזן הנוחות, בקובעו כי המשך ניהול ההליכים בפני המפקח לא צפוי לגרום למבקשים נזק בלתי הפיך.
11.
בקשת רשות הערעור דנן נסבה על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, והיא מלווה, כאמור, בבקשה לעיכוב ביצוע של החלטת המפקח (בכל הנוגע
להמשך שמיעת הראיות לפני המפקח בדיון הצפוי ליום 3.8.2014).
12.
בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לוקה בפגמים שעניינם העדר הנמקה נאותה, אי-התייחסות לשיקול של סיכויי הערעור וסיווג מוטעה של הבקשה כבקשה לסעד זמני בערעור. לגופו של עניין, הם מוסיפים וטוענים כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם בהתחשב בעובדה שדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע על-ידי בית המשפט המחוזי מביאה הלכה למעשה לריקון ערעורם מתוכן (שיהפוך למעשה לתיאורטי לנוכח קיום ההליך בפני המפקח).
13.
לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות, וממילא תידחה גם הבקשה לעיכוב ביצוע.
14.
כידוע, כלל הוא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" ניתנת אך במקרים שבהם מתעוררת שאלה ציבורית או משפטית עקרונית או במקרים שבהם נגרם עיוות דין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור ( הדר חיפה ) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה )) . בענייננו, מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של ערכאת ערעור. השאלה האם בבקשה כזו תופעל אמת המידה שנקבעה בהלכת חניון חיפה או אמת המידה החלה בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים בבקשה לסעד זמני, אמת מידה מצמצמת אף היא (ראו למשל: רע"א 3851/11 נדב נ' לוי , פסקה 4 (7.6.2011)), טרם הוכרעה בפסיקה (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי
223-221 (מהדורה שלישית, 2012 )). כך או כך, הבקשה דנן אינה עומדת באף אחת מאמות מידה מחמירות אלה. בהקשר זה יצוין כי, אף שהדבר אינו רצוי, על פי הדין הנוהג כיום ניתן להגיש ערעור בזכות גם על החלטות דיוניות מובהקות של המפקח על המקרקעין (ראו: רע"א 1862/14
זיסמן נ' נציגות הבית המשותף , בפסקאות 16-14 (31.3.2014)). אולם ברי כי התערבותו של בית משפט זה, כערכאה שלישית, בהחלטות ביניים של המפקח על המקרקעין צריכה להיות מצומצמת מאוד.
15.
בעיקרו של דבר, דין הבקשה להידחות מאחר שבית המשפט המחוזי הפעיל את שיקול הדעת המסור לו בכל הנוגע לבקשה שהונחה בפניו בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה. הלכה היא כי ההחלטה בבקשות לעיכוב ביצוע או למתן סעד זמני מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט הדן בערעור, שאמור לשוות נגד עיניו את סיכויי הערעור ואת מאזן הנוחות של הצדדים (ראו: אורי גורן
סוגיות בסדר דין אזרחי
1155-1154, 1173-1172 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). במקרה דנן, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי, שהונחה כאמור על יסוד השיקולים הרלוונטיים שנקבעו בפסיקה. יצוין בהקשר זה כי לא אחת נקבע כי בהכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע יש לייחס את עיקר המשקל לאמת המידה של מאזן הנוחות (ראו למשל: ע"א 4340/06 עו"ד לילוף נ' בנק איגוד לישראל , פסקה 7 (25.8.2006)). בנסיבות אלה, לא היה הכרח שבית המשפט המחוזי יידרש גם לסיכויי הערעור.
16.
למעלה מן הצורך, אציין כי אף אני לא מצאתי כי המבקשים הוכיחו שייגרם להם נזק "בלתי הפיך" כתוצאה מהמשך ההתדיינות בפני המפקח. זאת ועוד, לא נראה אף כי המשך ניהול ההליך ירוקן לחלוטין מתוכן את הערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בשים לב לכך שההליך בפני המפקח מתנהל מאז שנת 2011.
17.
בשולי הדברים, ככל שהמבקשים מתייחסים לסיכויי הערעור, לא למותר לציין כי אלו אינם גבוהים מאד בהתחשב בכך שהם נמנעו מלהבהיר מהו הבסיס לטענתם כי הם זכאים למחוק את התביעה, תוך הותרת ההסכמה הדיונית שהושגה במסגרתה על כנה.
18.
סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור כמו גם הבקשה לעיכוב ביצוע – נדחות. משלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' באב התשע"ד (29.7.2014).
ש ו פ ט ת