פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"מ
4506/12
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
פלונית
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שטמר, קינן וזרנקין) מיום 21.5.12 בתיק עמ"ש
33645-03-12,
בשם המבקש:
עו"ד יהודה שמעוני
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שטמר, קינן וזרנקין) מיום 21.5.12 בתיק עמ"ש 33645-03-12, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופטת לוי) מיום 8.2.12 בתיק תמ"ש 586-10-09. עניינו של התיק, חלוקת רכוש בין הצדדים (בני זוג שנישאו בשנת 1969).
רקע
ב.
במוקד המחלוקת בתיק מצויה שאלת המועד שבו תם השיתוף הכלכלי בין בני הזוג: לשיטת המבקש מדובר בשנת 2002 ולשיטת המשיבה בשנת 2009. האקטואר אשר מונה בבית המשפט לענייני משפחה התבקש לערוך תחשיב לפי כל אחת מהשיטות, ובהחלטה מיום 8.2.12 אימץ בית המשפט את גישת המשיבה ("החלופה השניה"). כלפי החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, והוא נדחה משני טעמים: (1) הוזכר, כי המבקש "ביקש מפורשות בדיון לפני בית משפט קמא כי המועד הקובע יהיה לשנת 2009" (כך בדיון ביום 29.1.12 וכך בהודעה מיום 1.2.12); (2) מעבר לעובדה שהסכמת המבקש עולה כדי הסכמה דיונית שאין עילה להתיר לו לחזור ממנה, היא מהוה הודאה בטענתה העובדתית של המשיבה לגבי מועד הפירוד.
ג.
בית המשפט המחוזי הטעים, כי מעבר למשקל שיש לתת להסכמות דיוניות, חזרת המבקש מעמדתו "נעשתה לאחר זמן לא סביר ולא שוכנענו כי מבחינה עובדתית, גירסתו של המערער עדיפה על גירסת המשיבה, ואין זה עתה הזמן, לאחר התדיינות ארוכה להחזיר את המשפט לשלב התחלתי של שמיעת ראיות". כן הוזכר, כי המבקש - שעה שסבר שקביעת מועד תום השיתוף בשנת 2009 כדאית בעבורו - נמנע מהגשת המסמכים אשר יאפשרו עריכת חוות דעת מלאה לפי החלופה השניה, ועשה כן רק לאחר שהתברר לו כי הדבר כדאי יותר בעבורו.
ד.
כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. בין היתר נטען, כי התשתית העובדתית מוכיחה את טענת המבקש, שמועד הפירוד היה כבר בשנת 2002; כי הסכמת המשיב בבית המשפט לענייני משפחה היתה "הסכמה תועלתנית" שנבעה מהיעדר נתונים מסוימים לגבי שנת 2002 (עניין שהמבקש טוען שאינו באשמתו), בחינת "הרע במיעוטו"; כי בהיעדר נתונים אלה חוות הדעת האקטוארית לוקה בפגם היורד לשרשה; כי העובדה שנתונים אלה הגיעו לידי המבקש שבועות מספר לאחר החלטת בית המשפט לענייני משפחה לא היתה באשמתו - וקיומם מאפשר עריכת חוות דעת נכונה לשנת 2002, אשר מחייבת את המבקש בתשלום קטן בהרבה; ובמהות - כי משמעות אימוץ עמדתה של המשיבה היא חיוב המבקש בתוספת של כשני מליון שקלים "שהם עיקר חסכונותיו". נאמר, כי אכן ההתערבות בממצאי עובדה, בודאי בגלגול ערעורי שלישי, נדירה ביותר; ואולם נטען, כי בענייננו לא נערך דיון בשאלות העובדתיות לגופן, כי התשתית העובדתית תומכת בגירסת המבקש (יצוין כי גם המשיבה מודה שבני הזוג אינם חיים באותה דירה משנת 2002, אלא שלשיטתה
המשיכה לסייע למבקש בדירתם משכבר לאורך השנים עד 2009). נטען, כי ההסכמה הדיונית מבוססת על טעות שמקורה בחוות דעת פגומה, ובמכלול הנסיבות אין "לתפוס" את המבקש על הסכמתו.
דיון והכרעה
ה.
לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128), ואין המקרה דנא - התחום לשאלת מועדו של תום השיתוף של בין זוג מסוימים, ולשאלת מתן האפשרות למבקש לחזור בו מהסכמה דיונית-עובדתית בפני הערכאה הדיונית – בא כל עיקר בכלל מקרים אלה. מעבר לצורך אוסיף, כי אף אם יתכנו מקרים של "הסכמה תועלתנית" על בעל דין לדעת שמחיריה בצדה, ולא יהיה זה קל להשיב את הגלגל לאחור. כבר נאמר לא אחת ולא שתיים כי הליכי בית משפט אינם "תכנית כבקשתך"; אין הם לבעלי הדין "כחומר ביד היוצר, ברצותו מאריך וברצותו מקצר" (מפיוטי ליל יום הכיפורים), שמי מהם יכול ללוש אותו לפי נוחותו שלו בשלב מן השלבים, גם אם לא נרחיב בעניין השתק השיפוטי.
ו.
באשר להשבת הגלגול לאחור, ומעבר לאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אוסיף את הדברים הבאים.
ז.
ראשית ,
בבקשה שלפנינו נטען, כי נאמר "שוב ושוב בפני המערער, כי אין ביכולת הבנק להמציא בפניו יתרות עו"ש של עשר שנים אחורה", ורק לאחר פניה נוספת (במועד שלא הוזכר בבקשה), התקבלו ביום 29.2.12 הנתונים הרלבנטיים מהבנק. ואכן, לבקשה צורף (כנספח ח') עותק מנתוני הבנק הנושא (בכתב יד) את התאריך 29.2.12 . השוואת מסמך זה לעותק שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה מגלה, כי התאריך בכתב יד אינו מופיע
על גבי אותו מסמך. זאת ועוד, לבית המשפט לענייני משפחה הוגש גם עותק מפניית המבקש לבנק דיסקונט הנושא תאריך 20.2.12 (קרי, לאחר
החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 8.2.12). לא למותר לציין, כי הפניה לבנק אינה מזכירה נסיונות קודמים לקבל נתונים אלה, וכל שנאמר בה הוא:
"בהמשך לפגישתנו מיום 20.2.12 אבקשך להמציא לרשותי את פרטי כלל הנכסים הפיננסים שהיו ברשותי ביום 1.7.02. במידה והדבר בלתי אפשרי, אסתפק בתמונת מצב לתאריך 31.12.02. הנני מתיר לכם לגבות עלויות שחזור החומר הנדרש מחשבוני".
פנייה זו (אשר לא צורפה לבקשה שלפנינו) עשויה ללמד, כי הפגישה עם גורמי הבנק, והפנייה הכתובה אליהם, נעשתה רק לאחר החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 8.2.12, והיא נענתה (לשיטת המבקש עצמו) בתוך תשעה ימים. לא הוברר מדוע לא נעשה הדבר קודם לכן. איני בטוח בכך, אך ככל שזו אכן התמונה, וככל שהבקשה לחזור מההסכמה הדיונית - אשר למעשה אינה אלא הודאה בגירסה העובדתית של המשיבה - מבוססת על הגילוי המאוחר של נתונים אלה (אשר מתייחסים רק לחלק מרכוש הצדדים), דומה כי אין למבקש להלין אלא על עצמו. ואולם, גם אם אין אלה פני הדברים והיתה פניה קודמת לבנק, היא לא תועדה באופן שניתן להיתלות בו בגדרי צדק.
ח.
שנית , כיון שגם המבקש מודה, כי הסכים לאמץ את שנת 2009 כמועד תום השיתוף, הדרך הראויה להעלאת הטענות בדבר הטעות שעמדה ביסוד ההסכמה - ואינני נדרש כל עיקר לשאלה אם טעות זו היתה עשויה להצדיק בנסיבות חזרה מאותה הסכמה (השוו, במישור הרעיוני, לסעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973), או לשאלת השפעתו של מתן רשות לחזור מהסכמה דיונית על התוצאה במישור העובדתי-ראייתי - היתה באמצעות פניה ישירה ומסודרת לבית המשפט לענייני משפחה. בבקשה זו היה צורך לפרט את המאמצים שנעשו להשגת הנתונים החסרים לפני
החלטת בית המשפט (מיום 8.2.12), לנמק מדוע "השלים" המבקש עם חוות דעת אקטוארית חסרה, ולתמוך פירוט עובדתי מלא זה בתצהיר מתאים. הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי (ביום 19.3.12), כשמצורף לו מסמך הבנק כשהוא נושא תאריך 29.2.12 בכתב יד, ללא פירוט עובדתי כלשהו, לא היתה דרך דיונית מספקת לילך בה.
ט.
סוף דבר, מן הטעמים הנזכרים בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אין בידי להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, כ"ב
בתמוז תשע"ב (12.7.12).
ש ו פ ט