רע"א 12/15 עזבון המנוח אליה פרג' ז"ל נ. ע

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ש' שטמר , ב' בר-זיו ו ד"ר ע' זרנקין ) מיום 27.11.14 בע"א 7038-10-13, בו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט י' רטנר ) מיום 4.7.13 בת"א 9189-01-09. עניינה של הבקשה תביעה כספית נגד המשיב, עורך דין במקצועו, בגין האופן הרשלני בו טיפל, לפי הנטען, בעסקת מכר דירה, התביעה נדחתה.

רקע

ב.

המבקש הוא עזבונו של המנוח אליה פרג' (להלן המנוח ); ראשית ענייננו בתביעה שהוגשה על-ידי המנוח לבית משפט השלום. לאחר שהמנוח נפטר ביום 22.10.13, בא עזבונו בנעליו. משפרש המנוח לגמלאות, ביקש למצוא אפיק להשקעת כספי הפיצויים אותם קיבל ממקום עבודתו. תחילה פתח עסק לנכיון שיקים עם אדם נוסף ושמו לוי. משלא היה מרוצה מהשקעה זו, פנה המנוח למצוא אפיק השקעה נוסף, והחליט להשקיע את כספיו בדירה. לוי, שותפו העסקי כאמור, היה זה שקישר בין המנוח לבין בעלת דירה בקרית אתא (להלן המוכרת ), שהיתה נתבעת במקור ומשיבה בבית המשפט המחוזי אך לא צורפה כצד בבקשה, לשם ביצוע עסקת מכר; בנוסף ללוי סייע בביצוע העסקה אביו של המשיב, שעסק בשעתו בתיווך מקרקעין. הוסכם בין הצדדים, בעל פה בלבד, כי המנוח ישלם בעבור הדירה 432,600 ₪. המנוח שילם את הסכום והחזקה בדירה נמסרה לו.

ג.

אלא, שאז התברר למנוח כי חלק מהזכויות בדירה רשומות על שם שני ילדיה הקטינים של המוכרת, ולכן נדרש אישור בית המשפט לענייני משפחה לשם ביצוע עסקת המכר; יוער כבר כעת, כי ההחלטות ופרוטוקולי הדיון של בית המשפט לענייני משפחה נשוא ההליך הרלבנטי, לא צורפו לבקשה זו, ועל כן האמור מטה מסתמך על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום. המוכרת פנתה לבית המשפט לענייני משפחה להשגת האישור האמור, ובמסגרת ההליך הוגשה תגובת האפוטרופוס, ממנה עלה כי שווי הדירה הוא 620,000 ₪, וכי הקטינים זכאים לרבע מזכויות המוכרת בנכס, היינו 155,000 ₪; האפוטרופוס לא התנגד לביצוע העסקה ובלבד שחלקם של הקטינים יובטח. בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשתה המקורית של המוכרת משלא הבטיחה את חלקם של הקטינים כאמור, וקבע כי אם מעוניינת המוכרת במכירת הדירה עליה להבטיח את חלקם של הקטינים עד הגיעם לגיל 18. הוגשה איפוא בקשה חדשה לבית המשפט לענייני משפחה, הפעם על-ידי המנוח; לבקשה צורף תצהיר המוכרת, בו נאמר כי נמצא רוכש לדירה – המנוח – וכי סכום המכירה יועמד על 609,000 ₪, מתוכם 155,000 ₪ יועברו לקטינים, כדרישת בית המשפט; כן צורף החוזה המאשר את הפרטים. האפוטרופוס הביע הסכמה למתוה העסקה, ובית המשפט לענייני משפחה אישר את העסקה ביום 9.5.02.

ד.

עד כאן המתוה שהוצג, ככל הנראה, לבית המשפט לענייני משפחה. ואולם,

כיון שבין הצדדים סוכם על סכום הנמוך בכ-180,000 ₪ מן הסכום אותו הציגו לבית המשפט לענייני משפחה כדי להשיג את אישורו, וכיון שהמנוח כבר שילם את הסכום עליו סיכמו הצדדים כאמור בעל פה, הוסכם בין הצדדים על הפתרון הבא: המנוח יפקיד את הסכום שנדרש כאמור בחשבונות הקטינים, ויראו סכום זה כהלוואה שהעניק המנוח למוכרת, אשר תוחזר לו בהגיע הילדים לגיל 18. כבטוחה לביצוע ההלואה, הסכימה המוכרת לשעבד את זכויותיה בדירה אחרת (להלן הדירה הנוספת ), ובהתאם נרשם שעבוד ברשם המשכונות ביום 14.3.02 (להלן עסקת ההלוואה ); אין מחלוקת בין הצדדים כי לוי, השותף העסקי אשר הוזכר מעלה, לקח חלק בגיבושה של עסקת ההלוואה.

כאשר מלאו לקטינים 18, ביקש המנוח כי יוחזרו לו כספי ההלוואה בהתאם למוסכם. משנמנעה המוכרת מהשבת הכספים, פנה המנוח לממש את המשכון בהליכי הוצאה לפועל; אלא, שאז התברר לו כי על הדירה רובץ משכון קודם של בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, ולכן אינו יכול לממש את המשכון שלו (המנוח ניהל הליכים בעניין זה מול הבנק, אשר הסתיימו בקביעה כי זכויות הבנק גוברות על זכויות המנוח בנכס; ראו החלטת בית משפט זה – השופט ג'ובראן – ברע"א 203/08 מיום 17.9.08).

ה.

המשיב הוא עורך דין במקצועו. על פי טענת המנוח בפני בתי המשפט, המשיב טיפל בעסקת מכר הדירה, ובהעברת הבעלות בה לידי המנוח; על כך אין המשיב חולק, אלא שלטענתו התמצה תפקידו בליווי המנוח בעסקת המכר לאחר שהדבר הובא לבית המשפט לענייני משפחה, ומבלי שידע דבר על עסקת ההלוואה. מנגד, לטענת המנוח, המשיב הוא שיעץ למנוח בנוגע לעסקת ההלוואה, לרבות רישום המשכון בדירה האחרת; מכאן, כי המשיב התרשל בכך שלא בדק אצל רשם המשכונות האם רובץ משכון נוסף על הדירה הנוספת טרם חתימה על ההסכם, ובכך שלא יעץ למנוח להימנע מביצוע העסקה במתוה זה. מסיבה זו הגיש המנוח לבית משפט השלום תביעה בה טען, כי המשיב התרשל במילוי תפקידו, ובכך גרם לו נזק בסך 155,000 ₪ – כספי ההלוואה שלא הוחזרו לו, וכן סכום נוסף של 6,500 ₪ (התביעה הוגשה במקור גם נגד המוכרת,

אולם היא לא התגוננה ולכן ניתן נגדה פסק דין הנוגע למערכת היחסים בין המנוח לבינה), ולא ניכנס לפרטים נוספים שמסביב.

ו.

בית משפט השלום דחה את גרסת המנוח ותביעתו. נקבע, כי לא הוכחה טענת המנוח לפיה המשיב טיפל בעסקת ההלוואה וברישום המשכון, ומכאן כי לא ניתן לייחס לו התרשלות וגרימת נזק כנטען. כחלק מכך נקבע, כי אין חולק שלוי השתתף בחלקים רלבנטיים בגיבוש עסקת המכר ובעסקת ההלוואה, ושעה שהמנוח לא ביקש להעידו, הדבר מחליש את גרסתו. עוד נקבע, כי ממילא לא הוכיח המנוח שנגרם לו נזק כלשהו – כאמור,

בחוזה שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה התחייב המנוח לשלם למוכרת סכום של 609,000 ₪ עבור הדירה, ואילו בפועל שילם סכום כולל של 594,100 ₪ - פחות מן המחיר הנקוב בחוזה.

ז.

ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. נקבע, כי מדובר בערעור הנסב כולו על ממצאי העובדה של בית משפט השלום, ולא נמצא טעם להתערבות באלה במסגרת ערעור. לגופם של דברים נקבע, כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה יש לזקוף לחובת המנוח את העובדה שבחר לא להעיד את לוי – נטל ההוכחה היה על המנוח, ושעה שבחר לא להעיד עד רלבנטי, הדבר מחליש את גרסתו, שכן יתכן שבחר לא להעידו כיון

שהיה בכך כדי לתמוך בגרסת המשיב. מכאן עולה, כי המערער ולוי נמנעו מהעברת הסכם ההלוואה למשיב לשם ייעוץ ורישום הבטוחה, וכעת המנוח, ועזבונו בנעליו, מנסים לבוא בטענות לא מבוססות כלפי המשיב כדי להשיב להם את כספם שלכאורה אבד.

הבקשה

ח.

נטען, כי פסיקת בית המשפט המחוזי, ובית משפט השלום לפניו, סותרות הלכות קודמות של בית משפט זה לעניין אחריותו של עורך דין ללקוחו. בהמשך לכך נטען, כי שעה שעורך דין נטל על עצמו לייעץ ללקוח בעסקת מקרקעין, אינו יכול לטעון כי היה אחראי לפן מסוים של העסקה ולא לפן אחר; אחריותו היא על כלל צדי העסקה, ומכאן, משנמנע המשיב מבדיקת המשכון על הדירה הנוספת, הוא האחראי לנזק שנוצר לו באי החזרת ההלוואה על-ידי המוכרת. עוד נטען, כי שגה בית משפט השלום בכך שקבע כי לא נגרם למבקש נזק – המנוח מעולם לא התכוון לשלם יותר מהסכום הראשוני עליו סוכם בעל פה בין הצדדים, היינו יותר

מ-432,600 ₪, ולכן יתרת הסכום אשר הוענק כהלוואה לנתבעת, הוא בגדר נזק שנגרם לו, ולפי הנטען – המשיב הוא האחראי לנזק זה. הוצגו אסמכתאות שונות באשר לאחריותם של עורכי הדין.

דיון והכרעה

ט.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה. אף שהמבקש מנסה לטעון כי מדובר בסוגיה עקרונית בדבר אחריותו המקצועית של עורך דין, חוששני שדעתי שונה. ענייננו בבקשת רשות ערעור הנסבה במובהק

על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי ובית המשפט לענייני משפחה לפניו; התערבות ערכאת הערעור במקרים אלה היא מצומצמת, קל וחומר ברשות ערעור, כבענייננו (רע"א 4888/14 מגרפתה נ' עבדו (12.8.14); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 214 (מהדורה שלישית, 2012)). שני פסקי הדין בבתי המשפט הקודמים הם "עובדתיים למהדרין".

י.

אף לגופם של דברים, אינני מוצא להלום את טענות המבקש. ענייננו למעשה בשתי שאלות עובדתיות – הראשונה, האם המשיב נטל חלק בניסוח חוזה ההלוואה וברישום המשכון על הדירה הנוספת, והאם התרשל בביצוע תפקידו. אם התשובה לכך בחיוב, יש לעבור לשאלה השניה, קרי , האם נגרם למבקש נזק בר פיצוי.

אשר לשאלה הראשונה, מפסק דינו של בית משפט השלום ומפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם מחומר הראיות שצורף לבקשה זו – עולה כי טענת המבקש לעניין זה נעדרת תימוכין עובדתיים. בהמשך לכך, כפי שציינו שני בתי המשפט, העובדה שהמנוח בחר שלא להעיד את לוי אף שאין חולק כי זה השתתף הן בגיבוש עסקת המכר והן בעסקת ההלוואה, מחלישה משמעותית את גרסתו. כפי שנקבע בבית משפט זה בעבר:

"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק , שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי פ"ד לה(1) 736, 760, מפי השופטת בן-עתו (1980); ראו גם

ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ , פסקה 26 (2008); ע"א 2493/07 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' אבילפזוב , פסקה כ"ד (2009) ).

ובענייננו, שעה שבחר המנוח שלא להעיד את לוי, ניתן להסיק כי מעדותו של לוי היה ככל הנראה עולה, שהמשיב לא נטל חלק בגיבושה של עסקת ההלוואה וברישום המשכון האמור; מכאן, בצירוף העובדה שעל פני הדברים מעיקרא

אין חומר ראיות ממשי בתיק פרט לגרסתו של המנוח, אשר מטבעה אינה אובייקטיבית, נדמה שמאזן ההסתברויות אינו נוטה לטובתו. נוסיף לכך גם את סימן השאלה באשר לסכומי מכר הדירה.

יא.

אם כן, אין מקום

להתערב בקביעה השיפוטית לפיה המשיב לא עסק בגיבוש עסקת ההלוואה ולא ברישום המשכון על הדירה הנוספת, ומכאן כי אין צורך להידרש לשאלת הנזק. ובכל זאת, מספר מלים לעניין זה: אומר - בזהירות המתבקשת שכן לא ביקשנו את תגובת המשיב כדי שלא להכביר הוצאות, וברי כי התמונה המלאה אינה פרושה לפנינו - כי למקרא החומרים בתיק עולה תחושה שמא המנוח, במחילה ובלא לפגוע, נקט שתי לשונות

במערכת המשפטית: למען מטרה אחת – ההליך בבית המשפט לענייני משפחה ורכישת הדירה – הציג לבית המשפט לענייני משפחה חוזה (צורף לבקשה כנספח י'), ממנו עולה כי עליו לשלם סך של 605,000 ₪ בעבור הנכס, מתוכם 450,000 ₪ ישירות לנתבעת, ו155,000 ₪ לילדים.

למען מטרה אחרת – ההליך נשוא ענייננו וקבלת כספי ההלוואה – טען המנוח (וכעת טוען עזבונו), כי מעולם לא התכוון לשלם למוכרת ולילדיה יותר מהסכום עליו סיכמו בעל פה, 432,600 ₪ (ראו פסקה 32(ה) לבקשה). ובמה נבחר? כפי שציינתי פעמים רבות, ההליכים המשפטיים אינם תכנית כבקשתו של פלוני או אלמוני; איננו נמצאים מעל בימת תיאטרון, והצדדים אינם שחקנים, אשר יכולים להחליף דמויות, תפקידים ותסריט כאוות נפשם. על המעוניין לפנות למערכת המשפט לשם קבלת סעד לדבוק בגרסה אחת לאורך ההליכים, או לכל הפחות להציג הסבר מניח את הדעת לשינויה ( (בע"מ 778/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני , פ''ד סג(3) 111, פסקה י"ב (2009); בע"מ 4506/12 פלוני נ' פלונית , פסקה ה' (2012); רע"א 5988/13 מנאל חמאיסי

נ' מנאר ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ , פסקה ז' (2013) ; ע"א 739/13 בן ציון נ' המועצה המקומית אבן יהודה , פסקה י' (6.10.14)). אם לא כן נתון הוא להשתק שיפוטי; רע"א 4224/04 בית ששון נ. שי כהן עובדיה פד נט (6) 625. כאמור, לא כך עשה המנוח בענייננו, בהציגו, כעולה מן החומר גרסאות סותרות בבתי המשפט השונים בלא הסבר סביר. יהא כלל זה נקוט בידינו: בעל דין הבוחר לשנות גרסתו, חושף עצמו לתמיהה ואף למבט חשדני מצד בית המשפט. אכן, המשפט העברי גמיש יותר באשר לשינוי חזית ולתיקון טענות (ראו איתמר

מירון סדר הדין האזרחי דין מהות לפרוצדורה במשפט העברי ובמשפט הכללי (עבודת דוקטור) תשע"ד, 123-124 והאסמכתאות שם); אך המשפט הישראלי הנוהג מיחס משקל לסופיות הדיון ולעקביות הגרסאות.

יב.

בהמשך לכך, סבורני כי על פני הדברים הצדק עם בית משפט השלום, אשר בהסתמך על הגרסה שהציג המנוח בפני בית המשפט לענייני משפחה, קבע כי לא נגרם לו נזק מעיקרא ; כאמור, על פי החוזה שהועבר לבית המשפט לענייני משפחה, התחייב המנוח לשלם למשיבה ולילדיה סכום כולל של 605,000 ₪. אין חולק כי בפועל אף שילם פחות מכך, ולכן אין נראה כי נגרם לו נזק שבגינו

הוא זכאי לפיצוי בהליך נשוא ענייננו. מכל מקום, הדברים נאמרים מעבר לצורך, שעה שלא נמצא שהבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור מעיקרא.

יג.

בטרם סיום אציין, כי פשיטא שאחריותו של עורך דין, המעוגנת בדין ובפסיקה, היא רחבה, ורוב מלים אך למותר; אך בנידון דידן עסקינן בקביעות עובדתיות לגבי חלקו של המשיב, ודרכן יש להשקיף על הפרשה.

יד.

לא אוכל

איפוא להיעתר לבקשה.

המשנה לנשיאה