בע"מ 4645-24 בע"מ 4645-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים ע' רביד – אב"ד, נ' שילה ו-ג' הס) בעמ"ש 64525-03-23 ועמ"ש 42402-04-23 מיום 6.5.2024, שבגדרו התקבל ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא מ' דהן) בתמ"ש 9181/96, תמ"ש 11427-07-15, תמ"ש 11437-07-15 ות"ע 34600-07-20 מיום 28.2.2023, שבמסגרתו נקבע, בין היתר, כי המבקשת זכאית למחצית מהזכויות בנכס מקרקעין הרשום על שם המשיבה. בית המשפט המחוזי קיבל כאמור את הערעור, וקבע כי למבקשת אין כל זכויות בנכס.

הרקע העובדתי הנחוץ לבקשה

2.הרקע העובדתי פורט בהרחבה בפסקי הדין של הערכאות הקודמות; אחזור אפוא רק על עיקרי העובדות הדרושות לבקשה שלפניי. המבקשת והמבקש 2 – המיוצג כעת באמצעות יורשיו (להלן: המנוח) – נישאו זה לזו בחודש ינואר של שנת 1988, ונפרדו בחודש יוני של אותה שנה, עם חתימתם על בקשת גירושין בהסכמה. הליכי הגירושין הוסיפו להתנהל משך שנים רבות. המשיבה היא בתו של המנוח מנישואים קודמים. בין הצדדים התנהלו לאורך כמעט שלושה עשורים הליכים משפטיים, בין היתר, ביחס לזכויות הבעלות במספר נכסים, וביניהם – בניין המצוי ברחוב הירקון בתל-אביב (להלן: הנכס), שמחצית הזכויות בו נרכשו על-ידי המנוח בשנת 1983, והמחצית השנייה בשנת 1996.

3.בשנת 1996 הגישה המבקשת תביעה נגד המנוח בבית המשפט לענייני משפחה, ובשנת 2002, במסגרת אותו הליך, הוסיפה לה תביעה רכושית, שבמסגרתה עתרה לקבלת זכויות במחצית מנכסי המנוח מכוח חייהם המשותפים, ובכללם – בנכס מושא הליך זה. מכיוון שחלק מהרכוש שבמחלוקת הועבר במתנה מן המנוח למשיבה מבעוד מועד, גם המשיבה צורפה לימים לתביעה זו. בשנת 2006, בעוד ההליך מתנהל, התחייב המנוח להעביר במתנה מחצית מהזכויות בנכס לידי המשיבה, ובשנת 2008, התחייב להעביר לידיה במתנה גם את המחצית השנייה. בשנים 2014 ו-2015, הושלם רישום הזכויות בנכס על שם המשיבה, בעוד ההליכים המשפטיים בין הצדדים ממשיכים להתנהל.

4.בשנת 2016, הגיעו המנוח והמבקשת להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין, במסגרתן הסכים המנוח לרישום המבקשת כבעלים במחצית מהזכויות בנכס, ובמקביל, הוסכם כי המשיבה "תמשיך לטעון טענותיה בתביעה" נגד המבקשת (להלן: פסק הדין החלקי). בשנת 2018 הלך המנוח לבית עולמו. מיום מתן פסק הדין החלקי, ובהתאם לאמור בו, המשיכו להתנהל ההליכים בין המבקשת לבין המשיבה בשאלת הבעלות על הזכויות בנכס.

פסקי הדין בתביעה ובערעור

5.בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת המבקשת, וקבע שהיא זכאית להירשם כבעלים במחצית מהזכויות בנכס מכוח פסק הדין החלקי, שנעשה חלוט. נקבע כי "משעה (שהמנוח והמבקשת) הגיעו להסכמות בשנת 2016 [...] המשמעות המשפטית הינה כי הנכסים אשר היו בבעלותו של (המנוח) במועד הגשת התביעה ביום 10.10.2002, הינם משותפים, ו(המבקשת) זכאית ל-50% מהם". עוד נקבע, כי אמנם בחלוף הזמן נרשם הנכס כולו על שם המשיבה, עוד בטרם ניתן פסק הדין החלקי, ואולם "ההתנהלות בהעברת הנכס (על שמה של המשיבה) שנים לאחר הגשת התביעה ובשעה שישנה תביעה תלויה ועומדת בנדון, שומטת הקרקע תחת טענתה להסתמכות ולהתנהלות בתום לב, ונראה כי לקחה (המשיבה) סיכון מודע ברישום הנכס על שמה".

6.ערעור שהגישה המשיבה על פסק הדין, התקבל על-ידי בית המשפט המחוזי. נקבע כי המבקשת לא יכולה להיבנות מפסק הדין החלקי לבדו, לצורך הכרעה במחלוקת שבינה לבין המשיבה; פסק הדין החלקי, כך הובהר, הכריע במישור היחסים שבין המבקשת למנוח – שוויתר במסגרתו על טענותיו – אך הוא לא הכריע, ואף לא התיימר להכריע, בזכויותיהם של צדדים שלישיים, ובכלל זה, בזכויות המשיבה, שהועברו לה במתנה על ידי המנוח. בית המשפט המחוזי עמד על כך שטענת המבקשת לזכויות בנכס, מחייבות הכרעה בשאלת השותפות שלה עם המנוח, בהתאם לדיני המשפחה – שאלה שבית המשפט לענייני משפחה לא הכריע בה – ואינן יכולות להתבסס על ההסכם שהתקבל בין המבקשת לבין המנוח, גם אם הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי ראוי היה שהדיון בשאלת השיתוף בנכס ובסוגיות העובדתיות הכרוכות בה יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה, אך סבר כי לאור ההתמשכות החריגה של ההליכים, מדובר במקרה יוצא דופן שבו מוצדק שבית המשפט המחוזי עצמו ידון בשאלת השיתוף בנכס ויכריע בה.

בית המשפט המחוזי המשיך אפוא ובחן את החומר הראייתי בתיק, סקר את טיב מערכת היחסים בין המבקשת לבין המנוח לאורך תקופת היכרותם, והגיע למסקנה כי המבקשת לא הוכיחה קיומו של בסיס לשותפות בנכס מכוח דיני המשפחה. לאור זאת, משנקבע כי העברת הזכויות בנכס במתנה מהמנוח למשיבה עומדת בתוקפה, ומשנמצא כי אין למבקשת כל זכויות בנכס – קבע בית המשפט המחוזי כי העברת הזכויות בנכס לידי המשיבה, לא הייתה מוגבלת או כפופה לזכויות כלשהן של המבקשת; וכי המשיבה היא הבעלים של מלוא הזכויות בנכס.

מכאן הבקשה שלפניי.

בקשת רשות הערעור

7.בבקשתה, טוענת המבקשת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבטל, הלכה למעשה, את פסק הדין החלקי – שעליו הסתמכה לאורך השנים, לאחר שהפך חלוט זה מכבר. עוד מלינה המבקשת על כך שבית המשפט המחוזי לא החזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה ודן בעצמו בשאלת השותפות בנכס, ומוסיפה וטוענת כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי לחלק מחומר הראיות, וכי הוא שגה בקביעתו כי לא התקיים שיתוף בינה לבין המנוח בנכס. הצטברותם של כלל הטענות עולות, כך סבורה המבקשת, לכדי עיוות דין, אשר מצדיק את קבלת הבקשה.

דיון והכרעה

8.לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, אף ללא צורך בתשובה.

9.כידוע, בית משפט זה לא ייעתר לבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי", אלא במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר הדבר דרוש על מנת למנוע עיוות דין (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי, נטועה כל כולה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית – ואף לא נטען אחרת; וכן, לא שוכנעתי כי נגרם למבקשת עיוות דין. די באמור כדי לדחות את הבקשה.

10.מעבר לנדרש, אוסיף עוד כי עיקר הבקשה, הלכה למעשה, בניסיון לערער על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, שהתבססו על מכלול החומר הראייתי שהונח לפניו, ושניצבו ביסוד המסקנה המשפטית שאליה הגיע. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, לא כל שכן ב"גלגול שלישי", אלא בהתקיים נסיבות חריגות (ראו, מיני רבים: רע"א 2567/24 פלוני נ' פלוני, פס' 4 (16.4.2024)); ולא מצאתי כי נסיבות אלו מתקיימות בענייננו. כמו כן, אני סבורה כי לא רק שלא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לדון ולהכריע בשאלות העובדתיות שבמחלוקת, אלא שטוב עשה, זאת, בשים לב למשך הזמן (הארוך באופן קיצוני) שבו מתנהלים ההליכים המשפטיים בין הצדדים. למותר לציין כי החלטה זו ניתנה במסגרת שיקול הדעת הדיוני הרחב המסור לבית משפט הדן בערעור על פסק דין או החלטה של בית המשפט לענייני משפחה, ובהתחשב בנסיבות הייחודיות של המקרה דנן (ראו: סעיף 9 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995; בע"מ 8279/15 פלונית נ' פלונית, פס' 13 (27.3.2016); בע"מ 8863/03 פלוני נ' פלונית, פס' ח(2) (12.12.2004)). הנמקתו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה מקובלת עליי, וממילא אין בה כדי לעורר חשש לעיוות דין.

11.בנוסף, ובניגוד לטענת המבקשת, לא מצאתי כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מהוה ביטול בפועל של פסק הדין החלקי שהפך חלוט; כפי שציין בית המשפט המחוזי, פסק הדין החלקי לא התיימר להכריע בשאלת זכותה של המבקשת בנכס כלפי כולי עלמא אלא אך ביחס למנוח, ואף נתן לכך ביטוי בקביעתו כי ההליכים יוסיפו להתנהל בין המבקשת למשיבה.

12.לא שוכנעתי, אם כן, כי מתקיים בענייננו חשש לעיוות דין; הבקשה נדחית אפוא, מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.