בע"מ 4884/15 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ש' שטמר, והשופטים ס' ג'יוסי וח' שרעבי ) בעמ"ש 38959-09-14 מיום 24.6.15, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (השופטת ע' קצב-קרן ) בת"ע 54341-06-14 מיום 8.9.14. במוקד הבקשה, מינוי מנהל זמני לעזבון המנוחה פלונית, ושאלת פרשנותה של צוואת המנוחה.

רקע והליכים קודמים

ב.

פרטי המקרה נסקרו במקצת הרחבה בבע"מ 7081/14 פלוני נ' פלוני (2014) , שם נתבקשה רשות ערעור לעניין בקשת עיכוב ביצוע שהגיש המבקש. אזכיר בקצרה את עיקרי הדברים. ראשית הפרשה בפטירתה של המנוחה, ביום 11.2.14. המנוחה הניחה אחריה צוואה מסודרת, שנערכה ביום 26.11.09 ותוקנה ביום 5.10.11.

א.

בשל חשיבות הדברים להמשך הדיון, הנה עיקרי הצוואה. מדובר במסמך קצר בן שלושה עמודים, ובו הוראות מעטות ביחס. ראשית , כל אחד מנכדי המשיבה יקבל סכום של 100,000 ש"ח; שנית , הצוואה מורה כי ככל שאחת הנכדות (המשיבה 4) לא הגיעה לגיל 21 בעת פטירת המנוחה, תשמש נכדה אחרת (המשיבה 2) כמנהלת חלקה בעזבון עד הגעתה לגיל זה; שלישית , מכספי העיזבון תירכש דירה בסך 500,000 ש"ח לכל אחד מהנכדים (למעט שני נכדים שכבר קיבלו סכום זה – המשיבים 1 ו-3); רביעית , תוקם קרן נאמנות פרטית בסך 250,000 ש"ח על-פי תקנון שייקבע על-ידי מנהל העזבון לשם הבטחת הכנסה חודשית של 2,000 ש"ח למשיבה 1 למשך תקופה של 10 שנים. בתום תקופה זו, תקבל המשיבה 1 את יתרת הכסף בקרן; חמישית , המשיבים 5 ו-6, ניני המנוחה, יקבלו סכום של 100,000 ש"ח בהגיעם לגיל 18 (ביום 5.10.11 תוקנה הצוואה כך שסעיף זה יכלול גם את המשיב 7); שישית , יתרת רכוש המנוחה תתחלק בין נכדיה (המשיבים 4-1);

שביעית , כל הכספים המגיעים לפי הצוואה למשיבה 3 יותנו בהצגת הסכם ממון תקף, וככל שלא יוצג הסכם כזה, יוותר הכסף בחשבון נאמנות על-שם מנהל העזבון עד הצגת הסכם תקף. שמינית – וזו עיקר לעניין שבפנינו – הצוואה קובעת כי המבקש יהא מנהל העזיבון לצורך ביצוע הצוואה. יודגש, כי אין חולק על תוכן הצוואה.

ב.

ביום 24.2.14, סמוך לאחר פטירת המנוחה, התקיימה פגישה בין המבקש למשיבה 2

בנושא קיום הצוואה. הצדדים חלוקים לגבי הנאמר בפגישה, וכל צד מציג גרסה שונה. אין חולק על כך שהמבקש החתים את המשיבה 2 על מסמך כלשהו, ושביום 26.2.14 הגיש המבקש בקשה למינויו כמנהל העיזבון, אליה צורף תצהיר החתום, לכאורה, על-ידי המשיבה. המשיבים מתנגדים למינוי המבקש כמנהל העיזבון, ולטענתם המשיבה 2 לא חתמה על התצהיר שהוגש על-ידיו; המבקש מצדו, מכחיש זאת. לצורך ענייננו אציין רק כי הצדדים החליפו ביניהם האשמות קשות בדבר זיוף והטעיה ובאופן כללי שורר ביניהם אי-אמון משמעותי. טענות מסוג זה מהוות – למרבה הצער – חלק משמעותי גם בהליך שבפנינו. כפי שיובהר בהמשך, טענות אלה – קשות ככל שיהיו – אינן רלבנטיות ישירות לשאלה המשפטית שבפנינו, ואין צורך להכריע בהן כשלעצמן, אך הן מהוות תמונת רקע להכרעה בבקשה.

ג.

ביום 15.5.14 קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי אין להלום את בקשת המבקש למינויו כמנהל זמני עד להכרעה בבקשתו למינויו כמנהל העיזבון. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשת רשות ערעור על ההחלטה, וזו נדחתה ביום 15.7.14. ביום 8.9.14 החליט בית המשפט לענייני משפחה להוציא צו קיום צוואה ולדחות את הבקשה למינוי מנהל עזבון, תוך שנקבע כי אין נחיצות במינוי מנהל עזבון נוכח אופייה הפשוט לביצוע של הצוואה. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע, וזו נדחתה ביום 21.10.14. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה אף היא ביום 30.10.14. ערעור המבקש על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה לגופו נדחה בבית המשפט המחוזי ביום 24.6.15 – ומכאן בקשת רשות הערעור.

הבקשה

ד.

לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו, לפיה היחסים העכורים בין הצדדים מהוים טעם לאי-מינויו כמנהל העיזבון. לטענתו, הלכה כזו תתמרץ יורשים שלא לשתף פעולה עם מנהל העזבון. עוד טוען המבקש, כי פסקי-הדין שניתנו בעניינו יוצרים הלכה חדשה לפיה אין ממנים מנהל עיזבון במקום בו הצוואה אינה מורכבת. לשיטת המבקש, מדובר ב"מהפכה בדיני הירושה" המצדיקה דיון בגלגול שלישי. מעל הכל מרחפת טענת המבקש, לפיה קביעותיהן של הערכאות הקודמות מנוגדות לרצונה המפורש של המנוחה.

ה.

המשיבים מכירים בכך שרצון המנוחה הוא נקודת המוצא למינוי מנהל עיזבון, אך טוענים כי המינוי נוצר כתוצאה מהפעלת שיקול-דעת שיפוטי, הבוחן גם משתנים נוספים – ביניהם נחיצותו של מנהל לעיזבון וקיומם של יחסים עכורים בינו לבין היורשים. לשיטת המשיבים, המבקש אינו עומד בתנאים הנדרשים לקבלת בקשת רשות ערעור, בגלגול נוסף, שכן אין עסקינן בעיוות דין חמור או בעניין עקרוני מהותי.

הכרעה

ו.

לאחר עיון בבקשה ובתשובה על נספחיהן, לא ראיתי להיעתר לבקשה. הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש, אם תידחה בקשתו, עיוות דין חמור. לא כך במקרה שבפנינו, כפי שיפורט.

ז.

ראשית, אשר לטענות ההדדיות הקשות לגבי חוסר תום-לב והתנהגות פסולה. ניתן להבין לליבם של בעלי-הדין המבקשים כי "הצדק יצא לאור" ושגרסתם תוכח כנכונה וצודקת – אך עסקינן בהליך משפטי שעניינו בקשה למינוי מנהל לעיזבון המנוחה, והכרעה בטענות שנטענו – מזה ומזה – אינה נחוצה לעניין זה. המסר העולה מן הטענות, עם זאת, הוא מערכת יחסים משובשת מאוד בין הצדדים; לכך משמעות בענייננו.

ח.

ולגופו של עניין – במישור המשפטי. נקודת המוצא הנורמטיבית בנידון דידן נמצאת בסעיף 81 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הקובע כלהלן:

קבע המוריש בצוואתו אדם שיבצע צוואתו או שינהל עזבונו, ימנה בית המשפט או הרשם לעניני ירושה, לפי הענין, אותו אדם כמנהל עזבון, זולת אם אינו יכול או אינו מסכים לקבל את המינוי או שבית המשפט או הרשם לעניני ירושה משוכנע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיש סיבות מיוחדות שלא למנותו.

אם כן, החוק קובע את רצון המוריש כברירת המחדל לעניין מינוי מנהל עזבון, תוך שניתן לבית המשפט שיקול דעת לפעול בצורה שונה.

ט.

המלומד ש' שילה מונה מספר מקרים בהם יטה בית המשפט לחרוג מרצון המנוח ולא למנות את המנהל שייועד על-ידיו (שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 כרך ג' 138 (2002)):

"אמנם, גם

היום

יש

עדיפות עליונה

למי

אשר

מונה

בצוואה,

אולם

בעקבות

תפיסת

החוק,

אשר

מכתיבה

את

תפיסת בית

המשפט, ולפיה

המינוי

הנו

לעולם

מינוי

של

בית

המשפט, מקפידים

פחות

על

מילוי מצוות

המוריש

ומוכנים

ביתר

קלות –

אם

כי

לא

בקלות

יתר – להתעלם

מקביעתו [...] כאשר

היחסים

בין

המעוניינים

בדבר

משובשים

ביותר, בית המשפט

לא

יהסס

לחרוג

מציווי

המצווה

ולהורות

שאדם

אחר,

אשר

לא

הוזכר

על

ידי המצווה,

ימונה

כמנהל

עיזבון [...] כשהיורשים

מגיעים

להסכם

ביניהם

שהם

אינם

מעוניינים

במנהל

עיזבון, בית

המשפט ייטה

להיעתר

לבקשתם

אף

אם

המוריש

קבע

בצוואתו

שפלוני

יתמנה

כמנהל

עיזבונו".

והנה דברי המלומדים ש' שוחט, נ' פינברג וי' פלומין ( בספרם

דיני ירושה ועזבון 211 (2014) (להלן דיני ירושה ועזבון )) :

"[...] יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו ולא ימנה למנהל עזבון [...] אם כל שיתוף פעולה בין מנהל העזבון המומלץ או המיועד ובין 'המעוניינים בדבר', שהם בדרך כלל היורשים, נדון לכישלון בשל חוסר אמון בסיסי, כך שכל פעולה שלו תביא לחיכוכים ולמעורבות יתרה של בית המשפט".

אף לי נזדמן לומר, בגלגול קודם של פרשה זו, כי "על פי הדין, מקום שהשתכנע בית המשפט כי היחסים בין הממונה בצוואה לבין היורשים משובשים ביותר, יטה שלא למנות, וזאת במסגרת סמכותו מכוח סעיף 81 לחוק הירושה, שלכך, בין השאר, נועד [...]" (בע"מ 7081/14, פסקה ט'). ואכן, כזה הוא המקרה שבפנינו. היחסים בין הצדדים, למרבה הצער, משובשים ביותר ואינם מאפשרים לאמיתם את הוצאתה לפועל של הצוואה ככתבה וכלשונה. בנוסף, ולא פחות בחשיבות, המשיבים (קרי, היורשים) מסכימים ביניהם על אופן קיום הצוואה, ללא מחלוקת, ומינו את המשיבה 2 – המוסמכת כעורכת-דין – לפעול לשם כך. אין אפוא גם נחיצות מהותית במינוי מנהל עיזבון חיצוני. לעתים קרובות מדי מזדמנים לבית משפט זה סכסוכים משפחתיים קשים שהתגלעו בשל ירושות; קבלת הבקשה שבפנינו משמעה עיכוב ביצועה של הצוואה, דווקא במקרה המשמח לכאורה, בו ליורשים אין טענות הדדיות.

י.

בנוסף, דעתי כדעת בית המשפט לענייני משפחה שקבע כי הצוואה –

הפשוטה ביסודה – אינה מצריכה מינוי מנהל עיזבון (ראו דיני ירושה ועזבון 208) . עיקר הצוואה מסתכם בחלוקת נכסים המוסכמת על כל היורשים, ואין צפויים לכאורה סיבוכים בכך, כפי שניתן לקוות (ראו סעיף ג' מעלה). ההוראה לרכוש דירה לכל אחד מהנכדים עשויה להיראות מסובכת במבט ראשון, אך מבט שני מלמד כי מדובר למעשה בשתי דירות בלבד שנקצב לשם רכישתן סכום מוגדר. גם לחיסכון בעלות שכרו של מנהל העיזבון יש במקרה דנא משמעות.

יא.

המבקש העלה את הנושא לדרגה חוקתית, לעניין כיבוד רצונו של המת. אין חולק כי "מצוה לקיים דברי המת" (בבלי גיטין י"ד ע"ב ועוד; ראו גם בן ציון גרינברגר "מצוה לקיים דברי המת – הכלל והשלכותיו", פרשת השבוע (א' הכהן ומ' ויגודה – עורכים), בראשית 368), אך לעתים הדבר אינו מתאפשר (לדוגמה ראו בע"מ 3872/14 פלונית נ' פלוני (8.9.14)), כפי שנכתב גם בגלגול הקודם של הפרשה הנוכחית (בע"מ 7081/14, פסקה ט'). יפים לכך דברי הנשיא ברק:

"מחד גיסא, עומדים הרצון והצורך לכבד את רצון המת. צורך זה הוא חלק מהמורשת שלנו. הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של האדם בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא נגזר מזכות הקניין הנתונה למוריש לעשות בקניינו כרצונו. מאידך גיסא, המצווה אינו עוד בחיים ואין הוא יכול לעשות צוואה או לשנות מהצוואה שעשה. כל שנותר היא הצוואה שאותה עשה ושאותה יש לפרש" (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי , פ"ד נג(2) 817, פסקה 7 לפסק-דינו (1999)).

כללם של דברים; במישור הנורמטיבי, את סמכות בית המשפט שבסיפת סעיף 81 לחוק הירושה, קרי "טעמים מיוחדים" ו"סיבות מיוחדות", יש לפרש באופן תכליתי ועל פי השכל הישר (ראו אהרן ברק פרשנות במשפט – הצוואה 37

(תשס"א)) . מקום שבו קיום רצונו של המנוח בלתי אפשרי או בלתי ראוי מטעמים שיפרש בית המשפט, כגון במישור היחסים בין היורשים או במישור הכלכלי באופן מובהק, כגון במיעוט נכסים וכיוצא ביצא ( דיני ירושה ועיזבון , שם).

יב.

לבסוף אציין כי תיק זה התגלגל לפתחן של שלוש ערכאות יותר מפעם אחת, וכעת משלים הוא את "סיבובו השני" לאחר שהדיון בבקשות עיכוב הביצוע הסתיימו בבית משפט זה. פשיטא, המבקש רשאי למצות את זכותו להליך משפטי יסודי, אך בנסיבות קשה להלום טענה לעיוות דין חמור המצדיק דיון נוסף בתיק.

יג.

אין איפוא להלום את הבקשה. בנסיבות יושתו על המבקש הוצאות שאינן על הצד הגבוה, בסך 5,000 ש"ח.