בע"מ 4972/11 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ב' צ' גרינברגר ) ברמ"ש 22828-03-11, במסגרתו קיבל את בקשת רשות ערעור המשיב על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט

פ' מרכוס ) בתמ"ש 17283/08 בעניין סמכותו של הבורר לדון בהעברת הרישיון לניהול מכון רישוי וכתב ההרשאה מהמשיב למבקש.

המבקש הוא אביו של המשיב. בבעלותו מכון רישוי אשר נוהל על ידו החל משנת 1984. בשנת 1996, בהתחשב במצבו הכלכלי של המשיב, בנו, השכיר המבקש את הנכס למשיב ולידי האחרון הועבר הניהול השוטף. בין הצדדים נתגלע סכסוך לעניין תשלומי השכירות וסירוב המשיב לפנות את הנכס במועד המוסכם. בחוזה השכירות הוסכם בין הצדדים להעביר כל סכסוך ליישוב על ידי בורר. המשיב מתנגד לסמכותו של הבורר לדון בעניין דרישתו של המבקש להעביר חזרה לידיו את כתב ההרשאה והרישיון במכון הרישוי. זאת, הואיל ולפי הוראת סעיף 7 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מוסכים ומפעלים לכלי רכב), התש"ל- 1970 (להלן: צו הפיקוח ), הרישיון וכתב ההרשאה הם אישיים והונפקו על שמו של המשיב בלבד לאחר שהחל בניהול המכון. על כן, כל העברה ממנו לאדם אחר היא בלתי חוקית ואף מהווה עבירה פלילית. אי לזאת, לפי הוראות סעיף 3 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ), אין כל אפשרות להעביר להכרעת בורר נושאים אשר הצדדים עצמם לא היו יכולים להסכים ביניהם באופן חוקי. מאחר שהעברת רישיונות איננה נתונה להסכמת הצדדים, הרי שאין להעניק לבורר את הסמכות לדון בסעד זה.

בהחלטתו מיום 2.12.2009, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הבוררות מתייחסת לכל הסוגיות בין הצדדים ובכלל זה נושא הרישיון. כן נקבע, כי הבורר מוסמך להורות לצדדים לתקן את כתבי הטענות אם יראה צורך בכך. המשיב פנה לבורר בבקשה שיימנע מקבלת כל החלטה בנושא העברת הרישיונות מפאת חוסר סמכותו. הבורר דחה בקשתו זו. המשיב פנה שוב בעניין לבית המשפט לענייני משפחה ופנייתו זו נדחתה על הסף, בנימוק ש"הבורר מוסמך לקבוע בכל השאלות המתעוררות במהלך הבוררות". על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר העניק רשות ערעור ודן בערעור לגופו.

בפסק דינו, הדגיש בית המשפט המחוזי שקיימת בדין קביעה חד משמעית כי לאור הקביעה הסטטוטורית שבסעיף 7 לצו הפיקוח, הרישיונות שמנפיק משרד התחבורה הינם אישיים ואינם ניתנים להעברה לאחר בכל דרך שהיא. אי לזאת, הסעד המבוקש על ידי המבקש בכתב תביעתו נוגד את הוראות החוק. נקבע, כי הבורר איננו מוסמך לדון כלל בעתירת המבקש להעביר את הרישיונות. בהתאם, הערעור התקבל.

2.

בבקשה שלפניי טוען המבקש, כי בית המשפט המחוזי לא התייחס בפסק דינו לטענתו כי המשיב לא הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 2/12/09 ואף לא על החלטה קודמת לה מיום 8/3/09, לפיהן נקבע שבהתאם להסכם השכירות, כתב ההרשאה נכלל בסוגיית הבוררות. הוא אף לא הגיש בקשה להארכת מועד. בקשת רשות ערעורו לבית המשפט המחוזי הייתה על ההחלטה האחרונה שנתן בית המשפט לענייני משפחה בסוגיה, לאחר שהמשיב פנה אליו בשלישית על מנת שישנה את החלטתו. בעשותו כן, נהג כאילו בית המשפט לענייני משפחה שימש כערכאת ערעור. בכך, על פי הנטען, ניצל המשיב הזדמנות לעקוף את הוראות החוק בעניין מועדי הגשת בקשת רשות ערעור. כמו כן, המשיב השתהה עם פנייתו לבית המשפט לענייני משפחה לאחר החלטת הבורר בסוגיה. עוד הוסיף המבקש, כי מעמד המשיב הוא בגדר שוכר בלבד ואיננו בעל כתב ההרשאה. לפי כתב ההרשאה שניתן למכון הרישוי שבבעלותו, המשיב הוא אך המנהל המקצועי. לטענת המבקש, הוא עודנו בעל כתב ההרשאה באשר מילא את כל התנאים והקריטריונים שנקבעו על ידי משרד התחבורה לצורך קבלתו. למשיב מעולם לא היה מכון רישוי ומשכך, אין הוא יכול לזכות בכתב הרשאה באמצעות הסכם שכירות. משרד התחבורה הודיע כי הוא יפעל בהתאם להוראות פסק הבורר ומשכך, שגה בית המשפט המחוזי עת קבע שמשרד התחבורה לא כבול להוראות הבורר והוא אשר יחליט בהחלטה עצמאית האם להנפיק רישיונות על שמו של המבקש.

3.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית משפט קמא ובתגובה לה, בפסקי הדין וההחלטות של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להדחות.

סעיף 3 לחוק הבוררות מציג סייג להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים. סעיף 7 לצו הפיקוח דן בהעברת רישיון ולפיו בעל רישיון לא יעבירנו לאחר. הווה אומר, העברת רישיון לאחר, במארג העובדתי הנידון, אינה יכולה לשמש נושא להכרעת בורר. סעיף ההגדרות בצו הפיקוח אינו מתייחס לכתב הרשאה, כי אם לרישיון. תקנות התעבורה אף הן אינן מתייחסות לכתב הרשאה- מהו. משרד התחבורה מנפיק כתב הרשאה לא לאדם ספציפי אלא למכון ספציפי, תחת ניהול מקצועי של פלוני. בניגוד לכך, רישיון להחזקת מפעל ניתן לאדם ספציפי, הוא המשיב בענייננו. רישיון זה ניתן בהתאם לסעיף 2 לצו הפיקוח. "רישיון" מוגדר על פי צו הפיקוח כ"כתב הסמכה, אישור ניהול לפי צו זה ולרבות בקשה לחידוש רישיון". "בעל מפעל" הוא מנהלו או אדם האחראי לניהולו. אין חולק שהמשיב הוא המנהל המקצועי בפועל של מכון הרישוי. מכאן, שלצורך צו הפיקוח, בעל הרישיון הוא המשיב. משכך, המשיב כפוף להוראת סעיף 7 שבצו הפיקוח. יושם אל לב, כי גם לפי הסכם השכירות בין הצדדים המשיב הוא בעל הרישיון הנוכחי.

המשיב צירף את תגובת משרד התחבורה בסוגיה במסגרת ת"א (י-ם) 492/93. משרד התחבורה נמנע מלהביע עמדה בשאלה מיהו בעל הרישיון במקרה בו בעל הרישיון משכיר את הרישיון לאחר – השוכר או המשכיר, והבהיר כי מענה לשאלה זו יינתן בהתאם לפרשנות החוזה שנכרת בין הצדדים. בחינת הסכם השכירות מלמדת לכאורה כי אין המדובר בהשכרת רישיון אלא בהשכרת הנכס, על מתקניו וציודו. על פני הדברים, המבקש שייר לעצמו בהסכם זכות בנכס, בציוד ובמבנה. הודגש, כי המבקש יהא רשאי להשתמש במכון הרישוי ובציוד שבו והמבקש מתחייב לאפשר לו זאת. סעיף 5 לצו הפיקוח מונה את המרכיבים למתן רישיון למפעל: מקום ומבנה, ציוד מתאים וכוח אדם מקצועי (ולעניין זה ראו תוספת ראשונה באשר לדרישת חובה למפעלים לשירותים תחזוקת רכב). המרכיב הראשון והשני מצויים תחת שליטתו של המבקש. מטרת השכירות, על פי ההסכם, היא לצורך ניהול והפעלה של מכון הרישוי – ללמדך, כי ההתקשרות נועדה לשם הפעלת מכון הרישוי בשם המבקש. אין המדובר רק בהשכרת שטח קרקע. מהאמור עולה אפוא, כי בעל הרישיון בהתאם להנחיות משרד התחבורה - ואף בהתאם לפסיקה שצירף המשיב אשר קיבלה גושפנקא על ידי בית משפט זה- הוא דווקא המבקש. ברם, לא שאלת "הבעלות" בזכות להפעיל מכון רישוי מטעם משרד התחבורה היא הניצבת לפנינו אלא שאלת סמכותו של הבורר לדון בשאלה זו. משסעיף 3 לחוק הבוררות כפוף לסעיף 7 לצו הפיקוח, הרי שאין נושא זה נכלל תחת סמכותו של הבורר.

באשר לחששו של המבקש לפיו המשיב מתכוון להעביר את מיקום מכון הרישוי, מבלי להתייחס לשאלת סמכותו לעשות כן, עולה מן החומר כי צו המניעה שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה המונע ממנו לעשות כן - עדיין בתוקף. הבורר סמך ידו על החלטה זו ואף משרד התחבורה הצהיר כי לא ייעשה שינוי במיקום מכון הרישוי עד לסיום הליכי הבוררות בין הצדדים.

4.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.