בע"מ 5142/10 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגניות הנשיא קובו ורובינשטיין והשופטת צ'רניאק) מיום 2.6.10 בתיק ע"מ 1090/08, בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופט גרמן) מיום 25.3.08 בתיק תמ"ש 47214/02. ביסוד הבקשה, טענות לבטלות הסכם אשר לשיטת המבקשת לא אושר בהתאם לדרישות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן החוק ).

רקע

ב.

הצדדים נישאו בשנת 1952, בשנים האחרונות הם חיים בנפרד אך (ככל הנראה) להלכה עודם נשואים. עניינו של ההליך, טענות המבקשת לבטלות הסכמים עליהם חתמו הצדדים בשנת 2003 (להלן ההסכם ) ובהם חילקו ביניהם את רכושם (או חלקים ניכרים ממנו). בין היתר טענה המבקשת, כי ההסכם הוא "הסכם ממון" (כמשמעותו בחוק), אשר לא אושר כדין; כי ההסכם הותנה בהשכנת שלום בית; כי המשיב לא ראה עצמו מחויב להסכם ולא קיים את התחייבויותיו לפיו; וכי ההסכם מקפח את המבקשת ונחתם תוך ניצול חולשתה. בפסק דין מפורט דחה בית המשפט לענייני משפחה את טענות המבקשת לגופן, תוך הכרעה במחלוקות עובדתיות וקביעת ממצאי מהימנות שלא היו לטובת המבקשת. ביום 2.6.10 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשת, באמצו את קביעות בית המשפט לענייני משפחה ככוללות הכרעות עובדתיות וניתוח מעמיק ויסודי של הסוגיות המשפטיות.

טענות המבקשת

ג.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה הנוכחית. במוקדה הועמדה השאלה המשפטית, בדבר חובת אישורו כדין של הסכם ממון שנערך על ידי בני זוג שנישאו לפני כניסת חוק יחסי ממון לתוקף (ביום 1.1.74). נטען, כי בתי המשפט הקודמים סברו שאין על בני זוג כאמור חובה לאשר הסכמים בהתאם להוראות החוק, בעוד שבית משפט זה פסק שחלה חובה כאמור (ע"א 490/77 נציה נ' נציה , פ"ד לב(2) 621; ע"א 419/84 טוכמינץ נ' כרמל (טוכמינץ) , פ"ד לט(1) 287). הוטעם, כי חובת האישור עולה גם מלשון הוראת המעבר שסעיף 14 לחוק, בה נקבע כי רק הוראות הפרק השני לחוק ("הסדר איזון המשאבים") "לא יחולו על בני זוג שנישאו זה לזה לפני תחילת חוק זה". עוד נטען, בין היתר , כי שגה בית המשפט לענייני משפחה בקבעו, שבנסיבות אין מדובר בהסכם ממון כל עיקר, והוזכר כי מדובר בצדדים שנפרדו למעשה ובהסכם המחלק "קפיטל נכבד של נכסי הצדדים". ולבסוף, הבקשה כוללת טענות בדבר מצבה הנפשי של המבקשת בעת החתימה, טענות בדבר אופן יישום ההסכם ובקשה (חלופית) להשבת התיק לבית המשפט לענייני משפחה "לבחינת כל ההתחשבנויות הכספיות בין הצדדים".

דיון והכרעה

ד.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. בית המשפט לענייני משפחה נדרש לטענת המבקשת בדבר החובה לאשר את ההסכם, ולתוצאות אי קיומה - ודחה אותה משלושה טעמים מצטברים (מעבר לעניינים נוספים, דוגמת העובדה שבהליך שיפוטי בארצות הברית טענה המבקשת על יסוד ההסכמים וההשתק הנובע מכך). אלה הטעמים:

"(א)

לטענת התובעת, לא צפה ההסכם פני עתיד למקרה של פקיעת הנישואין - אלא דווקא היה מותנה בשלום בית. אמר על כך בית המשפט העליון בעניין שי (ע"א 169/83 י' (שרעבי) שי נ' ש' (שרעבי) שי , פ"ד לט (3) 776, 782): 'סיכומה של השקפתי הוא, שהמבחן, אם הסכם פלוני בין בני הזוג הוא 'הסכם ממון' אם לאו, טמון במטרתו...'

(ב)

בני הזוג נישאו ב-1952. על-כן, לא חל עליהם החוק אלא המשטר של 'הלכת השיתוף'. משעובר לכניסת החוק לתוקף לא נדרשו בני הזוג החותמים על הסכם לחלוקת רכוש לאישורו של בית המשפט, לא יידרשו לו הצדדים, שנישאו עוד בשנת 1952, כאמור, גם לאחר כניסתו לתוקף של החוק... (ע"מ (תל-אביב-יפו) 1221/04 ג' מ' נ' ג' י' (לא פורסם) - מפי כב' השופטת י' שטופמן).

(ג)

הצדדים פעלו על פי ההסכם והתובעת קיבלה רכוש רב מכוחו".

נדון בקצרה בשלושת הטעמים אחד לאחד, שכן - מבחינות מסוימות - הדברים המצוטטים מתוים דרך שלבית ראויה לבחינת טענות בדבר אי-אישורם של הסכמים.

הבחנה בין הסכם ממון להסכם "רגיל" בין בני זוג

ה.

הטעם הראשון מתייחס להבחנה בין "הסכם ממון" לבין הסכמים כלכליים אחרים שיכולים בני זוג להתקשר בהם (לדוגמה סטטוטורית ראו סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון). בית המשפט לענייני משפחה הפנה לעניין

שרעבי , שם כתבה המשנה לנשיא בן פורת:

"לדעתי לא כלליותו של ההסכם, או היותו מתיחס (למשל) לנכס בודד מני רבים, הוא המבחן הקובע, כי אם התיחסותו ליחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם" (עמ' 781).

הבחנה זו בין הסכמים צופי פני פירוד, להסכמים כלכליים "רגילים", חוזרת כחוט השני בפסיקתו של בית משפט זה (ראו, בין היתר, ע"א 7388/97 עיזבון המנוח משה שמיר נ' דולב (שמיר) , פ"ד נג(1) 596; ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד , פ"ד נה(4) 925, 948; בג"צ 10605/02 גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד נח(2) 529; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון , פ"ד נט(5) 596, 612) - ואין היא תומכת בעמדת המבקשת (למורכבות שבסיווג הסכמים שונים הנכרתים - בכתב או בהתנהגות - במהלך חיי נישואין, ראו גם בע"מ 57/08 פלוני נ' פלוני (לא פורסם); בג"ץ 6866/03 וקנין נ' בית הדין הרבני האזורי נתניה (לא פורסם)). אינדיקציה נוספת לכך שבנסיבות הספציפיות דנא אין מדובר בהסכם ממון ניתן למצוא בעובדה, שההסכם אינו קובע כי הוא ממצה את כל נכסי בני הזוג, ואף בבקשה (הנוקטת לשון "קפיטל נכבד של נכסי הצדדים") לא נטען אחרת (זאת, גם לגישה המאפיינת הסכם ממון גם בהתחשב בהיקפו ולא רק במועד צאתו לפועל). כאן המקום לציין, כי לא בקלות יבוא בית המשפט לאפיין הסכם בין בני זוג הנחזה כהסכם כולל כהסכם שאינו הסכם ממון.

ו.

יתר על כן, בנסיבות דנא, יש לזכור שהמבקשת טענה (כעילה נוספת לבטלות ההסכם) כי הוא צפה פני שלום בית. אכן ניתן להסיק מן המבוא להסכם, כי הותיר פתח תקוה לשלום בית חרף הפירוד:

"הסכם זה נעשה בין המשיב ובין המבקשת לגור בינתיים כל אחד בנפרד בהסכמת שני הצדדים ועם רצון טוב והבנה הדדית ושלום ביניהם".

נוכח טענה זו (שנדחתה מהטעם, שאין בהסכם אינדיקציה לכך שהוא מותנה בשלום בית) קשה להלום מניה וביה אמירה, שמדובר בהסכם צופה פני גירושין. אף נקיטת צעדים למימוש ההסכם במהלך חיי הנישואין שימשה בפסיקה לצורך זיהוי הסכם שאינו הסכם ממון (לדוגמה, עניין שמיר עמ' 608-607). המבקשת אמנם חוזרת ומדגישה, כי ההסכם נכרת על רקע תביעת גירושין שהגישה - אך אין היא מדגישה באותה עוצמה את העובדה, שעובר לחתימת ההסכם הגישו הצדדים במשותף הודעות לבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה, בהן הודיעו "כי הם חוזרים לשלום בית מלא, על כל הנובע והמשתמע מכך" וביקשו לסגור את התיקים. הדעת נותנת, כי היתה מציאות "אפורה", שלא היתה ברורה עד תום לתקופה מסוימת.

מניעות מטענה כלפי הסכם ממון שכבר בוצע

ז.

טעם נוסף לו נדרש בית המשפט לענייני משפחה (הטעם השלישי ) מיוסד על העובדה, שהצדדים נהגו לפי ההסכם , ואף טעם זה מעוגן בפסיקת בית משפט זה:

"הנה בכל הנוגע להסכם ממון שלא אושר כדין אך הצדדים נהגו לפיו - קיימת דוקטרינה פסיקתית המעניקה לו ככלל תוקף מעשי

מכוח עקרון תום הלב, ההשתק והמניעות" (בע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית (לא פורסם) פסקה י"ז; ההדגשות במקור - א"ר).

דוקטרינה זו הוכרה כבר באמצע שנות השמונים (ראו ע"א 151/85 רודן נ' רודן , פ"ד לט(3) 186) ולא נס ליחה גם כיום. במקרה דנא אין חולק כי המבקשת קיבלה ומימשה רכוש בהתאם להסכם - ובנסיבות אלה, אל מול הפרת החובה הנטענת לאישור הסכם, שאין להקל בה ראש, עומדת דוקטרינה של השתק ומניעות, שאינה מאפשרת למבקשת להישמע בטענה זו. ניטול לדוגמה "בנין מסחרי בלונג איילנד סיטי" שהועבר למבקשת לפי ההסכם ומאז מומש - כיצד יכול צד להסכם לפעול למימושו ביד אחת, ולטעון כי מעולם לא נכנס לתוקפו (בהעדר אישור) ביד שניה?

האם זוגות שנישאו לפני 1974 חייבים לאשר הסכמי ממון שנעשו לאחר מועד זה?

ח.

לדידי, די בהתקיים שני טעמים אלה שהביא בית המשפט לענייני משפחה, כדי שלא להיעתר לבקשה הנוכחית מבלי להידרש בגלגול נוסף לשאלה המשפטית שהוצבה בראשה. העובדה שתיק מסוים מעורר שאלה משפטית אמנם מצדיקה לשקול רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123), אך אין זה השיקול היחיד:

"יוזכר בהיבט זה, כי ככלל, אף אם מעלה עניין כלשהו שאלה משפטית חשובה, לא נהוג להעניק לגביו רשות ערעור במצב בו לא יהא בכוחו של פתרון השאלה, ממילא, כדי להשפיע על מערך הזכויות של בעלי הדין ועל היחסים המשפטיים ביניהם (ראו: המ' 71/52 מיקא נ' נתנזון , פ"ד ז(2) 1155 (1953)). זהו, לטעמי, המצב בענייננו" (בע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם) - השופטת ארבל).

ט.

אף על פי כן, ובשולי הדברים, אעיר כי אין לחלוק על טענת המבקשת לגבי החובה לאשר הסכמי ממון (שנעשו אחרי שנת 1974) גם על ידי זוגות שנישאו לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון (אם כי כאמור, בענייננו נקבע שאין מדובר בהסכם ממון). זאת, שלא כדעת בית המשפט לענייני משפחה בטעם השני שמנה. גישה זו - של חובת האישור - נקבעה בעניין נציה :

"טוען בא-כוח המערער שהחוק הנ"ל אינו חל על ההסכמים בין הצדדים מאחר והם נישאו לפני תחילת תקפו של החוק שהוא 1.1.1974. אין ממש בטענה זו. סעיף 14 לחוק קובע שסעיף 3 לחוק וכן הוראות הפרק השני לחוק לא יחולו על בני-זוג שנישאו זה לזה לפני תחילת החוק. משמעות הוראה זו היא שסעיף 2 שהוא בפרק הראשון לחוק חל גם על בני-זוג שנישאו לפני תחילת החוק, ולכן על הסכם ממון בין בני-זוג כזה, שנעשה לאחר תחילת החוק, חלות הוראות פרק ראשון לחוק, לרבות סעיף 2" (עמ' 624-623 - השופט בכור).

ובית המשפט חזר עליה בעניין טוכמינץ :

"אמנם נישאו בעלי הדין דנן לפני שנכנס החוק לתוקפו, אך סעיף 14 קובע, שסעיף 3 ושאר הוראות הפרק השני לא יחולו על בני-זוג, שנישאו זה לזה לפני תחילת חוק זה, וכבר נפסק בע"א 490/77

בעמ' 624, כי 'משמעות הוראה זו היא שסעיף 2 שהוא בפרק הראשון לחוק חל גם על בני-זוג שנישאו לפני תחילת החוק, ולכן על הסכם ממון בין בני-זוג כזה, שנעשה לאחר תחילת החוק, חלות הוראות פרק ראשון לחוק, לרבות סעיף 2'" (עמ' 291 - השופט בייסקי).

י.

אף הגיונה של הלכה זו בצדה. חובת אישורם של הסכמי ממון (מבלי להתייחס למועד הנישואין) נומקה באופן הבא:

"בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם" (ע"א 4/80 מונק נ' מונק , פ"ד לו(3) 421, 428 - השופט בך; עניין פלוני , פסקה ט"ו).

י"א.

רציונל זה, בדבר מערכת יחסים רגישה ומורכבת מזה, וההשלכות העלולות להיות לסטייה מהסדר איזון המשאבים מזה, אסור שיישכח, והוא חל באותה מידה על הסכם בין בני זוג שנישאו לפני קבלת חוק יחסי ממון - אלא שבעניינם מחליף ההסכם את הלכת השיתוף ולא את הסדר איזון המשאבים. לדידי, בעניין זה אין הבדל, ולא יתכן הבדל, בין שני המשטרים - יחסי ממון והלכת השיתוף; הדגש הוא על העובדה, שבני זוג קונקרטיים בחרו להחיל על עצמם הסדרים שונים מאלה המוכרים לשיטת המשפט (הסדרים שמטבע הדברים לגביהם אין חשש לחוסר הוגנות, אי-שויון או ניצול), ועל מנת לוודא שהם עושים זאת באופן מושכל, מודע ומרצון, נדרש אישור בית המשפט.

י"ב.

דומה איפוא, כי אשר עשה בית המשפט לענייני משפחה בנידון דידן, הוא חריג בכל הנוגע לחובת בני זוג שנישאו לפני שנת 1974 לאשר הסכמי ממון שנכרתו לאחר מועד זה; כך על פי פסיקתו של בית משפט זה. אכן, בית המשפט הסתמך על פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין ג' מ' (ע"מ (תל אביב) 1221/04 ג' מ' נ' ג' י' (לא פורסם)) - ברם, בית משפט זה כבר אמר את דברו. מכל מקום, נסיבות המקרה דנא, כפי שפורט, נוכח הטעם הראשון (טיב ההסכם) והטעם השלישי (התנהגות הצדדים) שמנה בית המשפט לענייני משפחה, תמכו בתוצאה שאליה הגיע - ויש בכך כדי להעיד על החשיבות לבחון את התמונה כולה בטרם בחינת הטענה הקונקרטית בדבר אי-אישור ההסכם (בשולי הדברים יוער, כי באותם מקרים בהם אין מתקיימים שלושת הטעמים לדחיית הטענה בדבר אי-אישורו של הסכם, מתעוררת שאלת מעמדו המשפטי של הסכם ממון שלא אושר; לגביה ראו בע"מ 4547/06

פלוני נ' פלונית (לא פורסם)).

סוף דבר

י"ג.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה, אף שעל פניו דומה כי בית המשפט לענייני משפחה אכן לא יישם הלכה שנקבעה בבית משפט זה בכל הנוגע לחובת בני זוג שנישאו לפני שנת 1974 לאשר הסכם ממון שנעשה אחרי שנה זו, לפי הנוהל הקבוע בחוק יחסי ממון. ואולם בנסיבות, כפי שפורטו מעלה, נאמרים הדברים מעבר לצורך -ואין הם מצדיקים מתן רשות ערעור.