בע"מ 7734/08 פלוני נ. פלוני

השופט א' רובינשטיין:

א.

בקשות רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגניות הנשיאה קובו ורובינשטיין והשופטת צ'רניאק) מיום 16.6.08 בתיק ע"מ 1217/06 (בע"מ 7734/08), ומיום 29.6.08 בתיק ע"מ 1241/06 (בע"מ 8167/08). ייאמר כבר כאן, כי בין הצדדים מתקיימים מזה מספר שנים עשרות הליכים השלובים ומשתרגים זה בזה - ואנו נידרש אך לאלה הנצרכים להכרעה בבקשות שלפנינו; אך צר מאוד שאלה פני הדברים, וצר על האנרגיות המושקעות על ידי הצדדים, על ממונם ועל בתי המשפט האנוסים על פי הדין לעסוק בהם.

רקע והליכים קודמים

ב.

הצדדים נישאו בשנת 1983 ונולדו להם שלושה ילדים; בשנת 1996 התגרשו. בשנת 1996 הגישה המשיבה (בשמה ובשם ילדיה) תביעה לחיוב המבקש בתשלומי משכנתא בעבור דירת המגורים בה היא גרה עם הילדים (תמ"ש 12654/96). בשנת 2001 הגישה המשיבה תביעה נוספת, בה עתרה למחצית כספי חסכונות משותפים ולהשבת תשלום בו חויבה בגין ערבות לחברה אלמונית (תמ"ש 31413/01). בית המשפט לענייני משפחה (השופט ד"ר גרמן) הכריע בשתי התביעות לפי האמור בהסכם ממון עליו חתמו הצדדים (ביולי 1995) אך לא אושר מעולם כדין (ועל כך להלן). התביעה הראשונה התקבלה נוכח סעיף 7(ח) להסכם, הקובע "המשכנתא... ותשולם על ידי הבעל"; התביעה השניה נדחתה בכל הנוגע לכספי החיסכון - גם נוכח סעיף 8 להסכם הקובע "כל החסכונות של הצדדים יהיו שייכים לבעל"; והתקבלה לגבי הסכום ששולם בגין חוב החברה - נוכח סעיף 7(ו) הקובע כי "כל המניות בחברות של הצדדים או של אחד מהם יהיו שייכות לבעל".

ג.

בית המשפט לענייני משפחה נדרש לעובדה, שהסכם הממון לא אושר, כאמור, כדרישת סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 - אך בעניין זה הפנה לפסק דינו (מיום 20.1.04) בהליך קודם שנוהל בין הצדדים (תמ"ש 31410/01; להלן ההליך הראשון ). באותו פסק דין נקבע, כי אף שההסכם לא אושר כדין, מחייב הוא את הצדדים מכוח עקרון תום הלב, מאחר שכבר נהגו לפיו - בהתאם לכלל שנקבע בהלכת רודן (ע"א 151/85 רודן נ' רודן , פ"ד לט(3) 186) ובפסקי הדין שהלכו בעקבותיה. בפרט התייחס בית המשפט לעובדה, שהמבקש מימש את זכותו המרכזית לפי ההסכם, ועשה בחברה ש-99% ממניותיה היו בבעלות המשיבה כבתוך שלו.

ד.

בית המשפט המחוזי, בשני פסקי הדין נשוא בקשות אלה, אישר את פסקי דינו של בית המשפט לענייני משפחה - תוך הסתמכות על הקביעה בדבר תקפות ההסכם. כלפי שני פסקי דין אלה הוגשו הבקשות שלפנינו.

טענות המבקש

ה.

הטענה המרכזית בשתי הבקשות היא, כי לא היה מקום לקבוע שההסכם מחייב. ראשית , כיון שרק הסכם שאושר כדין מחייב (תמ"ש (משפחה ת"א) 15412/96 וייסגלס נ' וייסגלס (לא פורסם)). שנית , כיון שאף לפי הגישה המכירה בתוקפו של הסכם שלא אושר מכוח התנהגות הצדדים - לא היה מקום לקבוע שההסכם דנא מחייב. אף זאת משני טעמים: ראשית , הוזכר כי פסק הדין בהליך הראשון בוטל במסגרת ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי (ע"מ 1104/04), בו נקבע "כי אין זה ראוי שבית המשפט יקבע קביעות בשאלת זכויותיהם הקנייניות של צדדים להסכם הממון שלא אושר, כל זאת, שעה שהכרעה בסוגיה זו לא נדרשה לגופם של דברים" (עמ' 8). כן הוזכר, כי בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה לבית משפט זה נדחתה (על ידי כותב שורות אלה), ובין היתר נאמר:

"במקרה שלפנינו מעלים שני הצדדים זה כלפי זו טענות מורכבות בדבר תום הלב, ובכלל זאת טוען המשיב שהמבקשת כלל לא ביצעה את חלקה בהסכם. בנסיבות אלו כל הכרעה תהא מוגבלת למקרה הפרטי שבין הצדדים, ותחייב בראש וראשונה בירור עובדתי שרק כתוצאה ממנו יוכרעו הזכויות המשפטיות, לרבות הקנייניות; ולפיכך אין מקום לרשות ערעור בגלגול שלישי בתיק זה" (בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)).

נטען איפוא, שקביעתו העובדתית של בית המשפט לענייני משפחה, כי הצדדים נהגו לפי ההסכם וכי הוא מחייבם מכוח עקרון תום הלב נהפכה - ואף שבית המשפט המחוזי הורה על השבת התיק לבית המשפט לענייני משפחה, לא התקיים בו דיון מחודש (כך ביתר פירוט בתגובה משלימה מיום 14.4.10).

ו.

שנית, לגופו של עניין, נטען כי הצדדים לא התנהגו, לאמיתם של דברים, בהתאם להוראות ההסכם - וראו בו טיוטה שאינה מחייבת. בין היתר הוזכר, כי ביום 5.11.96 הודיעה המשיבה לבית הדין הרבני כי טרם הגיעו "לידי הסכם"; כי היא הגישה תביעת מזונות ילדים לבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 12650/96) בסכום העולה על הקבוע בהסכם; כי היא הגישה תביעה (תמ"ש 31413/01) לחלקה בחסכונות אשר בהסכם נקבע שיהיו בבעלות המבקש; ולבסוף, כי בניגוד לאמור בהסכם נותרו מניותיה בחברה פלונית בידיה. עוד הוזכר, כי בעבר הכריע בית המשפט לענייני משפחה בתביעת הבעל מבלי שנדרש להוראות ההסכם בעניינה (תמ"ש 12656/96). במישור המשפטי הכללי נטען, כי הבקשות מעלות את שאלת תוקפו של הסכם ממון שלא אושר בהתאם להוראות חוק יחסי ממון - ומכאן החשיבות הציבורית במתן רשות ערעור.

עמדת המשיבה

ז.

המשיבה תומכת יתדותיה בפסקי הדין הקודמים. בין היתר היא טוענת, כי הסכם הממון נחתם והוגש לאישור בית הדין, כי הצדדים לא ראו בו "טיוטה גרידא", וכי הם נהגו לפיו. נטען, כי ההלכה שנקבעה בעניין רודן שרירה וקיימת, וכי אף במסגרת בע"מ 9126/05 הנזכר נאמר:

"לעיצומם של דברים, כשלעצמי מקובלת עלי במישור העקרוני העמדה שהציג בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא יוכל צד להסכם ממון חתום שלא הוגש לאישור להישמע בטענה של העדר אישור לאחר שנהנה לאורך זמן מפירות ההסכם".

עוד נטען, כי בית המשפט לענייני משפחה ביסס פסק דין נוסף על הוראות ההסכם (ככל הנראה הכוונה היא לתמ"ש 12656/96), והמערער חזר בו מערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי (ע"מ 1008/06).

ח.

נטען, כי קביעת בית המשפט לענייני משפחה, לפיה פעלו הצדדים בהתאם להוראות ההסכם, מבוססת על חומר הראיות הרב שהיה מונח בפניו במסגרת ההליכים הרבים בין הצדדים - ואין עילה להתערב בהכרעתו העובדתית . עוד נטען, כי תביעות המשיבה, שהוגשו לשיטת המבקש בניגוד להוראות ההסכם, הוגשו לפני שניתן פסק הדין בהליך הראשון (ביום 20.1.04) - ולפיכך "רק אם התובעת (המשיבה - א"ר) היתה 'נביאה' היא הייתה אמורה לדעת, שנים מראש, כי להסכם הממון תינתן נפקות משפטית" (סעיף 12[א] לתשובתה מיום 17.2.09). הוזכר עוד, כי חלק הארי של אחת משתי התביעות, שכנטען הגישה המשיבה בניגוד להסכם (תמ"ש 31413/01), נדחה נוכח הוראותיו.

ט.

לבסוף נטען, כי ריבוי ההליכים וההשגות של המבקש עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט; כי נקבע לגביו (בהליכים אחרים שאינם נוגעים ישירות לבקשה זו) שהתנהלותו "חריגה, מניפוליסטית, מתוחכמת, מלווה בהונאה ובפעילות פיקטיבית" (תמ"ש 12656/96); וכי אין חולק שרוקן ללא ידיעת המשיבה את חברה פלונית אף שהמניות בה נותרו על שמה. בנסיבות אלה, כך נטען, אין ראוי להעניק רשות ערעור בגלגול שלישי.

י.

גם בדיון בפנינו (ביום 15.3.10) חזרו בעלי הדין על עמדותיהם. בא כוח המבקש טען, כי לעולם אין ליתן תוקף להסכם שלא אושר, בחינת אור אדום שאין לעבור על פניו, הוראה מנדטורית. לא כל שכן כך, מקום שכנטען לא מומש ההסכם לאמיתו, רק בית המשפט לענייני משפחה נדרש אליו וטענת תום הלב יכול שתיטען כלפי המשיבה ולא כלפי המבקש. בא כוח המשיבה טען מנגד, כי עסקינן בשאלה עובדתית תחילה, וזו הוכרעה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, שקבע כי ההסכם מומש.

הכרעה - מתן רשות ערעור

י"א.

לאחר העיון אציע לחברי שלא להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור. אכן, כפי שנראה להלן, השאלה מתי עשוי להיות להסכם ממון שלא אושר תוקף מחייב היא שאלה משפטית מעניינת ושובת לב - ויתכן שהיה בה כדי להביא את התיק בגדרי הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). ברם, בסופו של יום, שאלה הקודמת לה היא האם אכן נהגו הצדדים בהתאם לאמור בהסכם. המדובר בשאלה עובדתית מובהקת , שבית המשפט לענייני משפחה השיב עליה בחיוב - וקביעתו אושרה (בשני התיקים) בבית המשפט המחוזי. לפיכך, למעשה, "ביסוד המחלוקת בין הצדדים מצויה קביעה עובדתית שהוכרעה... וערעור שני לא נועד לבירור קביעה זאת בשלישית" (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך

(לא פורסם) - הנשיא ברק).

י"ב.

אף אם יש ממש בטענת המבקש, כי מדובר בקביעה עובדתית שגויה - אין בטענה זו כשלעצמה כדי להצדיק מתן רשות ערעור:

"גם אם שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו - ואין אני קובע דבר בענין זה - הרי שאין בשגיאה מעין זו כשלעצמה כדי ליתן עילה לרשות ערעור בפני בית משפט זה" (רע"א 4976/96 אומגה סחר בינלאומי וכח אדם בע"מ נ' ואזנה (לא פורסם) - הנשיא ברק).

אודה, כי הנטיה האינטואיטיבית היא, שבמקום בו נעשתה שגיאה היא תתוקן - ויתכנו מקרים כאלה בגדרי צדק. אך מטרתו הבסיסית של הערעור הנוסף, ככלל, אינה תיקון טעויות (בניתוח העובדות או ביישום הלכות קיימות) של הערכאות הקודמות; דברים אלה, כשלעצמם, אינם חורגים מהאינטרס הפרטי של הצדדים למחלוקת ואינם מצדיקים מתן רשות ערעור, ככל שלא נעשה עוול משווע. "לו היתה אמת המידה לערעור נוסף בכך שטמונה בסוגיה שבפני בית המשפט האפשרות לבחון אם ההלכה הקיימת יושמה בצורה נכונה, היה צריך להעניק רשות ערעור שני בכל מקרה, שהרי תמיד - להוציא מקרי פשרה - יש צד אחד בהתדיינות אזרחית שאינו שבע רצון מן התוצאה" (רע"א 385/93 בית נח - בית החלמה מזור בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות , פ"ד מז(3) 221, 222 - הנשיא שמגר; ראו גם רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' סלמה (לא פורסם) פסקאות 17-14; רע"א 509/07 קורט נ' דניה קוסמטיקס בע"מ (לא פורסם)). אילו היתה שיטת המשפט נדיבת ערעורים מעבר לערעור האחד על פסק דין שהוא זכות חוקתית (סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה), אולי (על דרך ההפלגה קמעא) לא שבקת - במציאות הישראלית חובבת ההתדיינות - תיק ללא ערעור נוסף. ומכל מקום, בודאי שאין מטרת הערעור הנוסף מתן במה לבירור טענות עובדתיות לגבי טעויות מסוג זה.

י"ג.

ולבסוף, שיקול נוסף לאי מתן רשות ערעור קשור להשלכות שעשויות להיות לכך על שורה של תיקים שהתנהלו בין הצדדים משך שנים - והוכרעו על סמך הקביעה בדבר תקפות הסכם הממון. המבקש לא התייחס בבקשתו, או בטיעונו בפנינו, לשאלה כיצד תשפיע קבלת עמדתו בשני תיקים נקודתיים אלה על ההכרעה בתיקים האחרים. עוד נזכיר כי במסגרת תמ"ש 31413/01 (נשוא בע"מ 8167/08 שלפנינו) נדחתה תביעה כספית של המשיבה (בסך 816,184 ₪) גם נוכח הוראת ההסכם, ומה לשיטת המבקש יעלה בגורלה של קביעה זו שהמשיבה לא השיגה עליה. ועוד, קביעתו העובדתית של בית המשפט לענייני משפחה מיוסדת על העובדה, שהמבקש עשה בחברה פלונית כבתוך שלו. בדיון בפנינו נמנע בא כוח המבקש מהשיב לשאלות ההרכב בעניין, אך דומה כי בהינתן מגבלות מעשיות ומשפטיות (דוגמת התיישנות), ספק אם בפני המשיבה תעמוד דרך מעשית להשבתו של גלגל חלוקת הרכוש לאחור.

י"ד.

קשה להלום, בגדרי השכל הישר וגם שורת הצדק, מצב בו עותר בעל דין לתיקון טעות עובדתית שנפלה בענייננו בגלגול שלישי, אך אינו מתייחס לשאלת השלכותיה של משאלה זו. לדידי, כשם ששיקולי צדק ומניעת עיוות דין יכולים לתמוך במתן רשות ערעור בגלגול שלישי גם במקרים חריגים שאינם עומדים בדרישותיה של הלכת חניון חיפה (ראו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה, תשס"ח) 216; רע"א 8334/07 דאלי (מיסודה של אבנעל) בע"מ נ' גיורא בירמן (לא פורסם)), כך גם ניתן להביאם בחשבון - שעה שמתן רשות ערעור עלול לפגוע באותן תכליות עצמן. בפרט יש ליתן משקל לדברים אלה, שעה שמספר ערכאות קבעו, כי התנהלות המבקש אינה נקיה מחוסר תום לב (ראו לדוגמה א' 12433/96 (שלום תל אביב) פ.א.ב בע"מ נ' שרוניר דלתות בע"מ (לא פורסם) - שם הורה בית המשפט על הרמת מסך ההתאגדות כלפי המבקש; תמ"ש 12656/96 פלוני נ' אלמונית (לא פורסם) - שם תוארה פעילות המבקש "חריגה, מניפוליסטית, מתוחכמת, מלווה בהונאה ובפעילות פיקטיבית"). שיקול אחרון זה הוזכר מעבר לקודמיו, שלענייננו די בהם - אך לדידי יש בו משום תמרור אזהרה בתיקים אחרים, ומכאן חשיבותו. כפל הלשון בפסוק "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים ט"ז, י"ח) עשוי להזכירנו, בין השאר, כי הצדק הוא דו-כיווני.

הסכם ממון שלא אושר כדין

ט"ו.

בבואנו לבחון את תוקפו של הסכם ממון, נקודת המוצא הנורמטיבית מצויה בסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973:

"אישור ואימות

2.(א)

הסכם-ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה... או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג... וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

(ב)

האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו...".

דרישה פורמלית - ושמא פורמליסטית - זו (שאין לה מקבילה ברוב המכריע של החוזים) הוסברה בעבר, כנובעת ממערכת היחסים הייחודית בין בעל ואשה, ובתוצאות העשויות לנבוע מהסכם המחליף למעשה הסדר סטטוטורי:

"בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם" (ע"א 4/80 מונק נ' מונק , פ"ד לו (3) 421, 428 - השופט בך; ראו גם ע"א 490/77 נציה נ' נציה , פ"ד לב(2) 621, 624).

אכן, לאו מילתא זוטרתא היא, וההוראה באה להגן על הצדדים להסכם, כדי שלא ייפלו בפח יקוש.

ט"ז.

מקובל לומר, כי בשאלת מעמדו של הסכם ממון שנחתם על ידי הצדדים אך לא אושר בהתאם להוראות חוק יחסי ממון, קיימות בפסיקה שתי גישות עיקריות - וכך סיכמה את הדברים חברתי השופטת ארבל:

"השאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט לא זכתה לתשובה חד-משמעית בפסיקה, ויש לגביה דעות לכאן ולכאן, בתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מחד גיסא, יש הסוברים כי אישור המוענק על ידי בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו, ומאידך גיסא, יש הרואים באישור זה רובד נוסף להסכם שערכו בני הזוג, אשר לפיו, גם הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט, עשוי להיחשב להסכם תקף על פי דיני החוזים (לסקירה ממצה של הגישות בעניין, ראו: ניסים שלם יחסי ממון ורכוש - הלכה ומעשה 153-173 (2001))" (בע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)).

י"ז.

ברם, אף מבלי להכריע בין הגישות המתוארות, ומבלי לגרוע מהוראת החוק (אליה נשוב), הנה בכל הנוגע להסכם ממון שלא אושר כדין אך הצדדים נהגו לפיו - קיימת דוקטרינה פסיקתית המעניקה לו ככלל תוקף מעשי מכוח עקרון תום הלב, ההשתק והמניעות:

"נראה לי, כי במקרה זה מנועה המשיבה 2 מלהעלות טענה זו בשלב כה מאוחר, 9 שנים לאחר שנכרת ההסכם, לאחר שהיא קיבלה את מה שההסכם העניק לה ובעת שהיא נדרשת לעמוד בנדרש ממנה על פיו. העובדה, שהיא נהגה על פי ההסכם במשך 9 שנים, מעידה על כך, שהיא הכירה בתוקפו, וכי אישור בית המשפט המחוזי עמד בדרישותיה, וכי היא חתמה על ההסכם מתוך רצון חופשי ומתוך מודעות מלאה להשלכותיו.

העלאת טענה זו בשלב כה מאוחר הינה שימוש בזכות שלא בתום לב ... בנסיבות שלפנינו, נעשה שימוש בזכות לטעון את הטענה בדבר אישור בלתי נאות של החוזה על-ידי בית משפט בחוסר תום-לב, ועל-כן דין טענה זו להידחות" (עניין רודן , 194-193 - השופט ד' לוין).

על גישה זו חזרו בתי המשפט במספר הקשרים (ראו, בין היתר, רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד , פ"ד מז(5) 94, 100; ע"א 3868/95

ורבר נ' ורבר , פ"ד נב(5) 817, 843-842; בג"ץ 8820/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי- אשקלון (לא פורסם); ג' פרוקצ'יה, "הפרת החובה לנהוג בתום לב" הפרקליט ל"ט (תש"ן) 65, 69; אלישבע ברק, "עקרון תום הלב במשפט העבודה" ספר ברנזון (כרך שני, תש"ס) 499, 525-522), ואף אני הבעתי את דעתי לגביו בבע"מ 9126/05 הנזכר:

"לעיצומם של דברים, כשלעצמי מקובלת עלי במישור העקרוני העמדה שהציג בית המשפט לענייני משפחה לפיה לא יוכל צד להסכם ממון חתום שלא הוגש לאישור להישמע בטענה של העדר אישור לאחר שנהנה לאורך זמן מפירות ההסכם".

דברים אלה כרוכים בחובת תום הלב, החופה על המשפט האזרחי הישראלי כולו (ראו סעיפים 12,39 ו-61(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973).

י"ח.

אכן, פרופ' א' רוזן-צבי רמז, כי אולי יהווה עניין רודן פתח להרחבת הגישה למקרים פחות חריגים (א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול (תש"ן) 368) - אך המחוקק אמר דברו, וכל עוד דברו בעינו חשוב להדגיש, כי מקרים אלה יהיו החריגים . בדומה לכך, כשם שרק במקרים חריגים חוזה שלא נחתם יחייב את הצדדים לו מכוח עקרון תום הלב, כך רק במקרים חריגים יחייב הסכם ממון שלא אושר (אף אם נחתם) את הצדדים לו מכוח עיקרון זה. על בתי המשפט לזכור, כי דרך המלך היא אישור ההסכם כדין בהתאם להוראות החוק.

י"ט.

לא רק שהקפדה מצד בית המשפט - ואף בשבע עיניים - על אישור כדין היא מצוות המחוקק שנימוקה (כאמור) בצדה, יש בה גם כדי להגביר את הודאות בשאלה אילו הסכמים יצאו מכלל טיוטה שאינה מחייבת והגיעו לכלל הסכמי ממון, ואילו נותרו כשכבה גיאולוגית נוספת בהיסטוריה של המשא והמתן, ללא "שורה תחתונה" של תוקף מחייב. בסופו של יום, "קביעת גבולות היא בלתי נמנעת, פעמים רבות, לשם קיומה של הוודאות המשפטית - למען ידע כל אדם היכן הוא עומד ומהן זכויותיו וחובותיו" (בג"צ 8803/06 גני חוגה בע"מ נ' שר האוצר (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, ד' חשין) - בקבעו חובה לאשר את ההסכם הציב המחוקק גבול ברור, ולמעט באותם מקרים חריגים בהם יהיה מושתק צד להסכם מלהעלות טענה לגבי העדר אישור כדין נוכח התנהגות הצדדים להסכם, הגבול הוא זה הקבוע בחוק (לסוגיה קרובה השוו בע"מ 8769/08 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)).

יישום בנסיבות

כ.

על מנת להכריע אם הסכם הממון שלפנינו בא בגדרי אותם מקרים חריגים בהם מחייב הסכם את הצדדים אף שלא אושר כדין - עלינו לבחון האם באמת פעלו הצדדים לפיו באופן כזה המקים מניעות מלטעון בסוגיית העדר האישור; או, למצער, באופן ההופך התנערות ממנו לשימוש בזכות בחוסר תום לב. אלה הן, כאמור, שאלות עובדתיות. במקרה שלפנינו קבע בית המשפט לענייני משפחה:

"כפי שקבעתי בפסק הדין שבין הצדדים... הבעל רוקן ללא ידיעת האשה את חברה פלונית בע"מ (החברה היחידה שהיתה 99% בבעלות האשה)... עשאה כמצולה והעביר את כל הונה לחברה אחרת בבעלותו... הבעל מימש, איפוא, את החלק הארי של ההסכם מבחינת היקף ערך הרכוש" (תמ"ש 31410/01; ההדגשות הוספו - א"ר).

מאידך גיסא, אף אם נתעלם מהעובדה שפסק הדין המצוטט בוטל בערעור (אם כי לא בגין קבלת גירסה עובדתית אחרת) - דומה, כי יש ממש בטענות המבקש, לפיהן לאמיתו של דבר לא ראו עצמם הצדדים מחויבים להסכם, ונהגו כחפצם ולפי נוחותם, גם אם לעתים "קלע" הדבר להסכם. כך עולה, בין היתר, משורת התביעות שהגישה המשיבה בהתעלם מהוראות ההסכם. דומה, כי גם ההסבר שהציגה בפנינו - "רק אם התובעת (המשיבה - א"ר) היתה 'נביאה' היא הייתה אמורה לדעת, שנים מראש, כי להסכם הממון תנתן נפקות משפטית" - מאשר, כי בזמן אמת לא סברו הצדדים שהם מחויבים להסכם, הכרת פיה ענתה בה.

כ"א.

ברם, קבלת עמדתו של המבקש - בחלק מן התמונה - מחייבת התערבות בממצאי העובדה שנקבעו ואושרו בערכאות הקודמות, וקביעת תשתית עובדתית חלופית תחתיהם. כאמור, אין זו דרכה של ערכאת הערעור, "קל וחומר בגלגול שלישי" (בע"מ 9940/07 פלונית נ' פלונית (לא פורסם)). בודאי כך, שעה שלא כל התמונה פרוסה בפנינו - הן לגבי התנהלות הצדדים, ובפרט המבקש, בזמן אמת בכל ההיבטים; הן לגבי ההשלכות שעשויות להיות לקבלת הבקשה. אולי נוסיף ונאמר, כי קבלת עמדת המבקש, לפיה לא ייחסו הצדדים תוקף להסכם, מותירה בערפל את השאלה לגבי ההצדקה לכך שרוקן את חברה

פלונית מנכסיה.

סוף דבר

כ"ב.

סוף דבר אציע לחברי שלא להיעתר לשתי הבקשות, ובנסיבות יישא כל אחד מהצדדים בהוצאותיו בערכאה זו. אביע תקוה, כי החלטה זו תוריד את המסך על מסכת ההתדיינויות הממושכת בין הצדדים, שזה מכבר הגיעה העת לשים לה סוף.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין.