בע"מ 9940/07 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים שילה, דודקביץ ויפרח) מיום 4.11.07 בתיק ע"מ (מחוזי תל אביב) 1026/06, בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (השופטת מקייס) מיום 9.1.06 בתיק ת"ע 1271/02.

ב.

ביום 30.9.01 נפטר מר גבריאל חייט (להלן המנוח ), אזרח ותושב צרפת - על ירושתו חל איפוא דין צרפת. ביום 17.2.02 נתן בית המשפט לענייני משפחה צו קיום צוואה לצוואה שערך המנוח בשנת 1988, ולפיה יורשת המבקשת את נכסיו בישראל (להלן הצוואה הראשונה ). ביום 8.4.02 הגישה המשיבה בקשה לביטול הצו בגין צוואה מאוחרת מיום 27.7.01, ולפיה המשיבה היא היורשת היחידה של כל נכסי המנוח (להלן הצוואה השניה ). עמדת המבקשת היתה כי ביום עריכת הצוואה השניה לא אפשר מצבו הקוגניטיבי של המנוח לערוך צוואה. ביום 9.1.06 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את בקשת המשיבה, ביטל את צו קיום הצוואה הראשונה, וקיים את הצוואה השניה. נקבע כי הצוואה השניה נערכה - כהוראת הדין הצרפתי - על ידי נוטריון ובפני שני עדים. שלושת האחרונים, ועמם נהג שהביא את המנוח מבית החולים למשרדו של הנוטריון העידו במשפט - ובית המשפט אימץ את גרסתם בדבר מצבו של המנוח. כן העיד פרופ' דוסר - מנהל המחלקה, שאישר את יציאתו של המנוח מבית החולים לצורך עריכת הצוואה. עוד התייחס בית המשפט לחזקה שבדין (הצרפתי) לפיה צוואה נוטריונית מבטאת את רצונו האמיתי של המצווה - ושעל הטוען אחרת נטל הוכחה מוגבר (עמ' 5). בית המשפט אף רשם את טענת בא כוח המשיבה לפיה קוימה הצוואה בצרפת ביחס לרכוש המנוח שם (עמ' 3).

ג.

בית המשפט לענייני משפחה, התייחס - לשיטתו מעבר לצורך (פסקה 29), לטענות המבקשת המסתמכות על החלטות שיפוטיות של בית המשפט הצרפתי - שניתנו אחרי עריכת הצוואה - בדבר מצבו הקוגניטיבי של המנוח. ראשית נקבע כי המבקשת בחרה שלא להעיד את עורכי חוות הדעת הרפואיות (ולפיכך שקבילותן בעייתית); שנית - לגופו של עניין - נקבע כי ההחלטות מתייחסות לתקופה שאחרי עריכת הצוואה, ושכלל לא ברור שמשמעותן העדר כושר לצוות. במסגרת זאת התייחס בית המשפט גם לנסיבות בהן ניתנו ההחלטות - וקבע כי אין בהן כדי לשנות מן האמון שנתן בעדי המשיבה.

ד.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 4.11.07. בית המשפט אימץ את ממצאי העובדה, ואת המסקנות המשפטיות, של בית המשפט לענייני משפחה. לגבי טענות המבקשת נקבע, כי ספק אם היה מקום לדון במשמעות צו ההגנה שניתן בצרפת - כיון שקבילות מסמכי המבקשת לא הוכחה כראוי; וכי אף אילו התקבלו המסמכים – הותירו עדי המשיבה רושם אמין, בעוד שהעדה מטעם המבקשת (קרובת המנוח) נמצאה מהימנה פחות, ולפיכך אין פגם בהכרעת בית המשפט קמא. עוד דן בית המשפט בסוגיה פרוצדורלית של אי העדת המשיבה - ומשיכת תצהירה - אך קבע שאין בכך כדי להעדיף את עמדת המבקשת. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית.

ה.

בבקשה – הערוכה כדבעי - נטען, בעיקר: (1) כי לא ניתן היה לפסוק לטובת המשיבה, מאחר שלא התייצבה למשפט, בודאי שעה שצווי ההגנה הוצאו כלפיה; (2) כי לא ניתן היה לדון בבקשה לביטול צוואה ללא תצהיר מטעם המשיבה - שבמקרה שלפנינו לא נחקרה ותצהירה נמשך; (3) נטען כי בנסיבות היו המסמכים הרפואיים, וההחלטות השיפוטיות שניתנו בהתבסס עליהן – קבילים. בסופו של יום נטען, כי יש להעדיף את גרסת המבקשת בדבר מצבו הקוגניטיבי של המנוח בעת עריכת הצוואה השניה.

ו.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. אין המדובר בנושא בעל חשיבות משפטית או ציבורית אשר בשכמותו נשקלת, על פי המקובל, רשות ערעור בגלגול שלישי. בסופו של יום מתוחם ההליך בשאלת כשרות המנוח לצוות בשעת עריכת הצוואה השניה. המדובר בשאלה עובדתית שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה (ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים (טרם פורסם), קל וחומר בגלגול שלישי (רע"א 5883/06 ליאור נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ (לא פורסם); רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם); רע"א 1497/06 פלוני נ' פלוני (טרם פורסם)). בודאי כך הדברים שעה שההכרעה מתבססת על ממצאי מהימנות. עוד ייאמר, כי בית המשפט המחוזי התייחס מפורשות לסוגיית משיכת התצהיר, וציין אל נכון כי "משגרסה המערערת (המבקשת - א"ר) כי אין מקום לחקור את המשיבה על תצהירה בתום העדויות והראיות בהליך דלמטה, ובית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל עמדה זו, קל וחומר שאין ערכאת הערעור הזירה המתאימה לחקירה זו. על-כן אין המערערת יכולה להלין אלא על עצמה שסיכלה את חקירת המשיבה בערכאה דלמטה" (עמ' 13). דברים אלה יפה כוחם גם ביחס לטענה בדבר ניהול ההליך בהעדר המשיבה - שעה שלמבקשת ניתנה הזדמנות להעידה, והיא יצאה מגדרה (לרבות בהגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי) להיאבק בכך כל זאת מעבר לקביעה כי:

"אנו סבורים שיש לדחות את הטענה לגופה, נוכח קביעת בית משפט קמא, שהתבססה על עדויות הנוטריון והעדים, שהמנוח היה כשיר לערוך את הצוואה השנייה, במועד עריכתה והחתימה עליה, וכי הצוואה השנייה נערכה ללא אילוץ ושיקפה את רצונו של המנוח... נראה כי למערערת לא נגרם נזק בהיעדרה של חקירה נגדית של המשיבה על תצהירה, ובעקבות כך בדיון בבקשתה אף בהיעדר תצהיר תומך, ולא נראה כי חקירה זו הייתה מעלה או מורידה מן המסקנה שאליה הגיע בית משפט קמא, כשהמשיבה לא הייתה נוכחת במועד החתימה על הצוואה השנייה כלל. נחה אף דעתנו כי ניתן לרפא מצב זה מכוח הסמכות המוקנית לבית המשפט בתקנה 524 לתקנות, כפי שקבע בית משפט קמא" (עמ' 14).

ביחס לשאלת הקבילות, זו אינה נדרשת לעניינו - ולוא רק מהטעם שבתי המשפט בחנו את טענות המבקשת

ומסמכיה לגופן.

ו.

כאמור אין בידי להיעתר לבקשה.