רע"א 5883/06 יעל ליאור נ. עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיאה גילאור, השופט - כתארו אז - דר והשופט שיף) מיום 10.4.06 בתיק ע"א 1399/05, בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום (השופט גנון) מיום 24.2.05 בתיק ת"א 2224/01.

ב.

המשיבה מנהלת נכס ברחוב עבאס בחיפה (להלן הנכס), בו התגוררה עד פטירתה בשנת 1994 אמה של המבקשת. כיום, כנטען, מתגוררת בו המבקשת. ביום 17.1.01 הגישה המשיבה תביעה לסילוק ידה של המבקשת מהנכס, ולתשלום דמי שימוש ראויים. ביום 24.2.05 קיבל בית משפט השלום את התביעה. נקבע כי המבקשת אינה עומדת בתנאי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב - 1972, הן כיון שלא התגוררה בנכס בששת החודשים סמוך לפטירת אמה, והן מהטעם שהיתה ברשותה דירת מגורים אחרת (דירה שכורה בכרמיאל). כל זאת בהנחה שלאמה של המבקשת אכן היה מעמד של דיירת מקורית בדירה, ולא של דיירת נגזרת (מכוח דיירות מוגנת של בעלה), עליה חלים התנאים המחמירים הקבועים בסעיף 27(1). עוד נקבע שעל המבקשת לשלם דמי שימוש חודשיים בסך 900 ש"ח, זאת בהתחשב בעמדת המומחה מטעם המשיבה (שסבר שהסכום הראוי הוא 1,000 ש"ח) ובטענות המבקשת לגבי מצבה הגרוע של הדירה. כלפי פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

ג.

ביום 10.4.06 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. ראשית בית המשפט נדרש לטענת סף שהועלתה לראשונה בעיקרי הטיעון, ולפיה המשיבה הגישה את התביעה בשם מדינת ישראל, בעוד שהנכס רשום על שם גוף סטטוטורי אחר - רשות הפיתוח. בית המשפט קבע כי הטענה לא הועלתה בערכאה הראשונה ולא נדונה עובדתית, ולפיכך אין לקבלה. עוד נקבע כי גם אילו התקבלה הטענה במישור העובדתי, אין חולק שהנכס נמסר לניהולה של המשיבה, והיא זו שהגישה את התביעה. בית המשפט דן בטענת המבקשת לפיה בשל עבודתה כמורה בכרמיאל נכפה עליה לשכור שם דירה, וכי בשנה שקדמה לפטירת אמה היתה בשבתון וגרה בנכס. נקבע כי המבקשת החזיקה בדירה בכרמיאל ברציפות בשנים 1996-1989, ושלא הציגה כל ראיה לטענה לפיה השכירות נכפתה עליה. עוד נטען כי אין זה סביר שמשרד החינוך "היה נאות להמשיך ולהחזיק עבור המערערת דירה שכורה, בתקופה בה המערערת כלל לא עבדה, נמצאה בשבתון ולא היתה מעוניינת בהמשך החזקת הדירה " (עמ' 8, ההדגשה במקור). כן נקבע כי הוכח שהמבקשת ביקשה לרכוש את הדירה בכרמיאל בשנת 2000 - ויש בכך כדי להעיד כי שם היה מרכז חייה גם בשנים הקודמות. עוד קבע בית המשפט כי אין מקום להתערב בגובה דמי השימוש שנפסקו. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית.

ד.

בבקשה נטען כי התביעה שהוגשה בשם מדינת ישראל הוגשה בחוסר סמכות, הן מהטעם שהמדינה איננה הבעלים של הנכס, והן מהטעם שעמידר אינה מוסמכת לייצג את המדינה. נטען כי כיון שמדובר בטענה משפטית, היה על ערכאת הערעור להידרש לה אף אם לא נטענה בערכאה הראשונה. עוד נטען כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי דירת המגורים בכרמיאל איננה אך מקום מגורים זמני שנכפה על המבקשת. נטען כי העסקת המבקשת כמורה בכרמיאל הותנתה בשכירת דירה בעיר, במימון משרד החינוך. נטען כי בדירה נעשה שימוש ארעי בלבד, שנקבע בהתאם להעסקתה בעיר. כן נטען ששגו בתי המשפט דלמטה כשקבעו שהמבקשת התעניינה ברכישת הדירה בכרמיאל. ולבסוף, נטען שהעובדה שהמשיבה המשיכה לגבות דמי שכירות מהמבקשת מהוה השתק המונע ממנה לטעון כי אין לה זכויות בדירה. ולבסוף, נטען כלפי גובה דמי השימוש.

ה.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. הבקשה, שאינה מניחה טענה שאינה נטענת, אינה מעוררת כל שאלה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, שבגינה נשקלת רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). עניינה של הבקשה, בסופו של יום, הוא השאלה האם המבקשת עומדת בתנאי חוק הגנת הדייר - שאלה שתשובה לה נשענת על יסודות עובדתיים מובהקים, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם משנבחנו בערכאה דיונית, ולא כל שכן בערעור בגלגול נוסף (רע"א 6474/99 מתתיהו צוקרמן נ' יוסף פאלוך (לא פורסם); רע"א 1497/06 פלוני נ' פלוני (טרם פורסם)); הדברים יפים בקל וחומר ביחס לסוגיית גובה דמי השימוש. ביחס לסוגיית הסמכות קבע בית המשפט המחוזי, כי זו לא הועלתה "כלל בערכאה הראשונה, ואף כאמור לא בהודעת הערעור. ממילא לא הונחה תשתית עובדתית, לא ע"י המערערים ולא ע"י המשיבה, לטענה זו" (עמ' 5); בית המשפט המחוזי לא מצא תשתית עובדתית המאפשרת להידרש לטענה לגופה, ואין אפוא מקום לדון בה לראשונה בגלגול ערעורי שלישי. פשיטא כי על הרשויות לדייק בהגישן הליכים משפטיים, בוודאי כאלה הנוגעים לקורת גג - אך כאמור הסוגיה לא נדונה במקרה ספציפי זה. עם זאת, דומני בכל מקרה כי המדובר בטענה במישור הפורמלי, שמבלי לפגוע בה ובטענות הדדיות הכרוכות בה, בכל מקרה תיקונה אינו מסובך ואין היא משליכה על כך שהמשיבה מנהלת את הנכס, על הנובע מכך. ייטיבו הרשויות לעשות אם יתנו עניין זה אל ליבן. מעבר לצורך אציין כי הערכאות הקודמות בחנו את זכויות המבקשת לגופן, ונמצא כי אין היא זכאית להתגורר בדירה, וכדברי השופט דר בבית המשפט המחוזי, זאת אף בכל ה"הנחות" האפשריות. בהעדר זכות מהותית כאמור, דומה כי בכל מקרה לא נגרם למבקשת עוול, עם כל ההבנה לאי הנחת שלה.

ו.

לאחר שנכתבו דברים אלה הגיעתני בקשה לעיכוב ביצועם של הליכי פינוי ולסעד זמני. אולם נוכח התוצאה אין מקום להידרש אליה.

ז.

כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.