בע"מ 5270/13 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בנצרת (עמ"ש 9995-05-12, מפי כב' הנשיא י' כהן וכב' השופטים ז' הווארי ו- נ' מוניץ ), בגדרו נדחה ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת (תמ"ש 5173-08, כב' השופט ס' ג'יוסי ), שדחה את תביעת המבקשת לפסיקת פיצויים בגין הפרת הסכם גירושין.

רקע

2.

להלן עיקרי העובדות הנצרכות לעניין.

המבקשת ומשיב 1 (להלן: המשיב ) היו נשואים זה לזה. השניים התגרשו, והסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק-דין בבית המשפט לענייני משפחה. נקבע בהסכם, בין היתר, כי המשיב יקים קרן על סך 100,000$ לטובת הלימודים האקדמאים של הילדים.

הרכוש המשותף כלל בית מגורים, עסק ומפעל. בהסכם נקבע כי בית המגורים יעבור לבעלות הבלעדית של המבקשת, כשהוא נקי מכל שעבוד או עיקול. בשעת חתימת ההסכם עדיין רבצה על הבית משכנתה בסך 1,300,000 ש"ח. העסק יעבור לבעלותו של המשיב, ואילו שאר הנכסים, יהיו בבעלות משותפת של שני הצדדים. נכסים אלו יועדו להימכר לצורך כיסוי החובות, כולל חוב המשכנתה. עוד נקבע שהמשיב יפעיל את המפעל עד למכירתו. כן הוסכם שכל עוד מניב המפעל הכנסות ומופעל על-ידו, ישלם המשיב את תשלומי המשכנתה החודשיים. ההסכם קבע כי למשיב הבחירה להחליט אם להמשיך להפעיל את המפעל, או להפסיק את הפעילות בו ולמסרו לידי הנאמנים, שהוזכרו בהסכם, לצורך מכירתו. היה והמפעל לא יימכר, או שההכנסה ממכירתו לא תספיק לסילוק המשכנתה, נקבע כי הצדדים יחלקו ביניהם בחלקים שווים הן את חוב המשכנתה והן את התקבול העתידי מהמפעל.

ההסכם התייחס אף לחובותיהם המשותפים של הצדדים, שהגיעו לסך 3,700,000 ש"ח (כולל הלוואת המשכנתה), ולחובות נטענים בסך 300,000 ש"ח ו-354,000$. נקבעו בהסכם דרכים שונות שבהן יפעלו הנאמנים לסילוק החובות, וכך נקבע שאם יוותרו חובות משותפים כל צד ישא במחציתם.

בשלב מסוים הפסיק המשיב לשלם את החזרי הלוואת המשכנתה. לנוכח זאת מימש הבנק את המשכנתה פינה את המבקשת ואת ילדיה מהבית ומכר אותו תמורת 1,326,000 ש"ח. בנוסף נקט בנק לאומי הליכי כינוס, ומכר את המפעל על-ידי כונס מטעמו תמורת 200,000 ש"ח. המפעל נרכש על-ידי בת זוגו הנוכחית של המשיב (להלן:

בת הזוג ).

רקע דיוני

3.

הצדדים הגישו מספר תביעות ותביעות שכנגד שעניינן הסכם הגירושין. תביעות אלו אוחדו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. ביחס לבקשה הנוכחית הסוגיה הרלוונטית היא עתירת המבקשת לפסיקת פיצויים בגין הפרת ההסכם, בסך 3,340,000 ש"ח. לגישת המבקשת המשיב הפר את ההסכם כאשר הפסיק לשלם את החזרי המשכנתה, וגרם בכך למימושה ולמכירת הבית. נוסף לכך, לטענתה דאגו המשיב ובת זוגו לרוקן את המפעל על-ידי הפחתת פעילותו והעתקתו לחברה בע"מ שהקימה בת הזוג. כתוצאה מכך המפעל קרס, ולבסוף נמכר ב"עסקה סיבובית" לבת הזוג עצמה תמורת 200,000 ש"ח. זאת בעוד שתקופה קצרה לפני המכירה (לדברי המבקשת במועד חתימת הסכם הגירושין) הוערך ציוד המפעל בסך 575,000$. לטענת המבקשת, פעולות אלו גרמו לה לאבד את בית המגורים, אשר היה צריך לעבור לרשותה נקי מכל שעבוד ועיקול – ולכן תבעה פיצוי בשווי ריאלי של בית המגורים. המבקשת הדגישה כי נפל ליקוי חמור במכירת בית המגורים, שנמכר תמורת סכום נמוך בהרבה משוויו הריאלי. כמו כן טענה שהמשיב סירב למסור את המפעל לצורך מכירתו לידי הנאמנים, ואף בכך הפר את ההסכם.

בעניין המפעל קבע בית המשפט לענייני משפחה שהטענה למכירתו הפיקטיבית בהליכי כינוס הינה טענה חמורה המערבת גם צדדים שלישיים – בת זוגו של המשיב ועורך הדין שמונה ככונס. לדברי בית המשפט, נדרשת הוכחה בהתאם לחומרת המעשה – ואילו נקבע שהטענה לא הוכחה כלל ועיקר. המבקשת לא זימנה את כונס הכנסים לחקירה, לא הציגה מידע מתוך תיק ההוצאה לפועל (שממנו ניתן ללמוד על הליך הכינוס), וככלל לא הקימה את הנטל הראייתי הרובץ עליה. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט לענייני משפחה שחזקת התקינות העומדת לטובת ההליך, לפיה נמכר המפעל בהתאם לשוויו האמיתי, לא נסתרה. בית המשפט הגיע למסקנה דומה בנוגע להליך מכירת בית המגורים. גם בעניין סירוב המשיב למסור את המפעל לנאמנים לצורך מכירתו, העדיף בית המשפט לענייני משפחה את גרסת המשיב, לפיה עשה את כל המוטל עליו בעניין זה. העדפה זו התבססה על העובדה שגרסת המשיב גובתה במסמכים, ואילו גרסת המבקשת לא הוכחה.

בית המשפט המחוזי דן בערעור ובערעור שכנגד שהוגשו על-ידי הצדדים. באשר לקביעות העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה – הן בנוגע למפעל והן לדירת המגורים – פסק בית המשפט המחוזי שאין מקום להתערב בהן בית המשפט הכיר בקיומו של חשד, לכאורה, העולה מתוך הפעולות שבוצעו על-ידי המשיב ובת זוגו במפעל המשותף. חרף זאת, נקבע כי "אין בכל אלו להוות הוכחה פוזיטיבית לכך שהופר ההסכם, וכי הפרה זו גרמה לקריסת המפעל ומכירתו בכינוס". לאחר בחינת הראיות, בית המשפט המחוזי לא מצא שבית המשפט לענייני משפחה התעלם מראייה מכריעה באופן שמצדיק את התערבות ערכאת הערעור. כמו כן לא מצא בית המשפט המחוזי שגיאה עקרונית היורדת לשורש העניין.

כאמור, קביעת בית המשפט המחוזי נאמרה הן בנוגע למפעל המשותף והן בנוגע למכירת בית המגורים. אולם, בהקשר לבית המגורים קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, בקובעו שגם בהנחה שהמשיב לא הפר את ההסכם באי-תשלום החזרי המשכנתה, הרי שבכל מקרה נקבע בהסכם שעל המשיב לשלם את חצי ערכה של המשכנתה. סכום זה שולם בפועל על-ידי מימוש המשכנתה ופינוי המבקשת מבית מגוריה – נכס שלפי ההסכם צריך לעבור לבעלות המבקשת נקי מכל שעבוד ועיקול. לאור נקודה זו פסק בית המשפט המחוזי שעל המשיב לשלם למבקשת מחצית מהמחיר בו נמכר בית המגורים, דהיינו סכום של 663,000 ש"ח.

טענות המבקשת

4.

טענתה העיקרית של המבקשת מתייחסת למפעל המשותף. לדבריה, המקרה מצדיק את התערבות ערכאת הערעור בקביעות העובדתיות של הערכאה המבררת, כיון שהגרסה העובדתית שנקבעה בערכאות קמא "אינה מתקבלת על הדעת". המבקשת מדגישה שכבר בפני בית המשפט לענייני משפחה היא ביקשה לצרף נתבעים נוספים, וכך ביקשה לצרף משיבים נוספים בהליך הערעור – אך בקשות אלו נדחו.

לגישת המבקשת, היה על בית המשפט המחוזי להתייחס לכך שהמשיב לא הוכיח שחתם על ייפוי כוח למכירת המפעל, וכי העביר אותו לנאמנים. כך, טוענת המבקשת שהמפעל נמכר בפועל לכיסוי חוב של 129,000 ש"ח לבנק הלאומי – חוב פרטי של המשיב בסך נמוך בהרבה מהחובות שנלקחו בחשבון בעת חתימת ההסכם. לדבריה, שגה בית המשפט המחוזי כשלא התייחס לנקודה זו. המבקשת אף מצביעה על הסכום הנמוך ששולם תמורת המפעל – כ-8% בלבד משוויו האמיתי. עוד היא מבהירה שהבנק אשר פעל לכינוס נכסי המפעל מכר רק את הציוד של המפעל, ולא את המוניטין, הידע, והעסקאות העתידיות. אלו, לגישתה, הועברו לחברה בע"מ של בת הזוג ללא כל תמורה.

בהקשר לדירת המגורים, טוענת המבקשת כי שגו בתי המשפט – הן בית המשפט לענייני משפחה והן המחוזי – כאשר לא הכריזו על המשיב כמפר את הסכם הגירושין בשל אי-תשלום החזרי המשכנתה. גם לאחר שבית המשפט לענייני משפחה קבע שעל המשיב לסלק את החוב שנצבר, לא קיים המשיב את חובותיו. לגישת המבקשת אף מכך התעלם בית המשפט. מול דברי בית המשפט לענייני משפחה, לפיהם לא הציגה המבקשת תשתית ראייתית להוכחת מצבו של המפעל טרם מכירתו, טוענת המבקשת שבית המשפט התעלם מעדויות וראיות רבות שהובאו בפניו בדבר מצבו של המפעל טרם המכירה.

דיון והכרעה

5.

הבקשה סובבת סביב המישור העובדתי והראייתי של המקרה. אל מול זה ניצב הכלל המשפטי, המושרש היטב, לפיו אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת. לערכאה המבררת עדיפות מובנית על ערכאת הערעור, כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים וממלוא היקפו של חומר החקירה. כדי להתערב בהחלטתה, צריך שהטעות תהיה מהותית ובולטת עד כדי כך שתבטל עדיפות זו (ראו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(4) 632 (2000), ובאסמכתאות המובאות שם).

המבקשת טוענת שהמקרה שלפנינו עונה על הקריטריונים של החריג, המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה המבררת. לדבריה, שגה בית המשפט המחוזי כשהחליט שלא להתערב בקביעות אלו. אולם, יש לזכור שבשלב זה אין אנו עוסקים בערעור בזכות, אלא בבקשת רשות ערעור. אם ערעור בזכות המתייחס לממצאים עובדתיים ניצב בפני משוכה גבוהה, קל וחומר שכך הדבר כשמדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כידוע, בדרך כלל תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי רק במקרים מיוחדים, כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית רחבה, החורגת מהמחלוקת הפרטנית בין הצדדים להליך (רע"א 123/82 חניון חיפה נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). גם לכלל זה ייתכנו יוצאים מן הכלל. המשוכה אינה גבוהה עד כדי היותה בלתי-עבירה. עם זאת, לאחר בחינת החומר נחה דעתי שהמקרה אינו מצדיק מתן רשות ערעור.

טענותיה העיקריות של המבקשת מתייחסות להליך הכינוס, בפרט ביחס למכירת המפעל על-ידי כונס הנכסים. פסק דינו המנומק והמפורט של בית המשפט לענייני משפחה התייחס לטענותיה השונות של המבקשת, לרבות מעורבותה של בת זוגו של המבקש בכל הקשור למכירת המפעל. בעניין זה הודגש על-ידי בית המשפט לענייני משפחה כי הליכים אלו לא התנהלו בין הצדדים בלבד, אלא תחת פיקוחו של כונס הנכסים ובכפוף לבחינת ראש ההוצאה לפועל.

על אף האמור, החלטתי שלא לדחות את הבקשה רק בשל נימוקים דיוניים כגון גלגול שלישי ואי-התערבות בממצאי עובדה על-ידי ערכאת ערעור. יש לזכור כי עולה חשד בנסיבות המקרה, כפי שנקבע על-ידי ערכאות קמא, ואוסיף אף תחושת אי-נוחות. בראייה זו הייתי מפנה לשלושה נימוקים מצטברים. האחד , כי המבקשת לא הצביעה על פגם קונקרטי שנפל בהתנהלות ההליכים הרלוונטיים. השני , כי המבקשת אף לא הביאה ראיות מטעמה לחזק את עמדתה. למשל, לא הוגשה כל חוות דעת מתוך הליך הכינוס והמכירה, מסמכים מתוך דו"ח הכינוס, תיק ההוצאה לפועל וחוות הדעת השמאית – ואף לא הוזמן כונס הנכסים. על המבקש להטיל דופי בהליך כינוס להקים תשתית ראייתית התומכת בטענותיו. לשון אחר: היה על המבקשת בענייננו להציג את מלוא התמונה הגלויה בפני בית המשפט, גם כדי לברר את טבעו של החשד המתעורר ואופיו. השלישי , בית משפט המחוזי פסק לטובת המבקשת סכום של 663,000 ₪ נוכח התנהגות המשיב בהתאם לתנאי ההסכם. הגם שלדעת המבקשת הסכום אמור להיות בשיעור גבוה מכפי שנפסק, אין להתעלם מכך שערכאת ערעור, לאחר בחינת טענות הצדדים, קיבלה את הערעור באופן חלקי תוך חיוב המשיב בסכום שאינו מבוטל. עוד קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת נגד משיב 2, באופן שהאחרון חויב בהפקדת סך 100,000 ש"ח לשם הקמת קרן לימודים. אגב, לא ברור ובוודאי לא הוצג בסיס משפטי ועובדתי לקבל את ערעורה של המבקשת נגד משיב 2 באופן שיש לחייבו בהוצאות נוספות. הרביעי הוא העובדה הדיונית ששערי הערכאות טרם ננעלו בפני המבקשת. בהחלטה הדוחה את בקשתה לצירוף נתבעים נוספים (מיום 8.4.2013), קבע בית המשפט המחוזי שהדרך פתוחה בפניה לנקוט הליכים אזרחיים נגד משיבים אחרים באותו הליך (עמ' 4 להחלטה). זכויות הצדדים שמורות היה ותוגש תביעה בנדון על-ידי המבקשת. אף לכך יש משקל מסוים במסגרת בקשה זו.

להשלמת התמונה יודגש כי גם בקשותיה הנוספות של המבקשת הונחו לפני. באשר לבקשה לצירוף נתבעים, מאחר שהבקשה נדחתה הן על-ידי הערכאה המבררת והן על-ידי ערכאת הערעור, נראה שאין מקום לקבלה במסגרת בקשה זו. קבלת הבקשה כמוה כהחלטה על פתיחת ההליך כולו לדיון מחדש. אשר לבקשות הבהרה שהוגשו לבית המשפט המחוזי, לא ראיתי לנכון להתערב בהחלטת בית המשפט.

סוף דבר

6.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.