בע"מ 6546/17 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז–לוד (כב' השופטת ר' שמולביץ ), בגדרה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק דין של בית משפט לענייני משפחה בפתח תקווה (כב' השופטת י' גרינוולד-רנד ) בתמ"ש 13312-05-15 מיום 27.6.2017 אשר חייב את המבקש בתשלום מדור ילדיו הקטינים (להלן: פסק הדין ).

1.

המבקש והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 1999, ולשניים שני ילדים קטינים – ילידי שנת 2001 ו-2006 (להלן: הקטינים ). כעולה מפסק הדין, ביום 9.7.2008 ניתן תוקף של פסק דין ל"הסכם יחסי ממון וגירושין" (להלן: ההסכם ) שכרתו המבקש והמשיבה. במסגרת ההסכם נקבע, בין היתר, כי בית המגורים המשותף של בני הזוג יימכר וכי יתרת התמורה שתיוותר לאחר תשלומי משכנתא והחזר הוצאות תועבר בשלמותה לידי המשיבה ובכך יצא המבקש "ידי חובת מדורם של הילדים ..." (עמ' 6 להסכם). בהמשך הגישה המשיבה תביעה לפיצויים נגד המבקש בה טענה, בין היתר, כי האחרון סיכל את מכירת הבית וגרם למשיבה לנזקים כתוצאה מכך. בפסק דין מיום 1.4.2014 קיבל בית משפט לענייני משפחה את תביעתה וחייב את המבקש בתשלום פיצויים בגין הנזקים שנטענו, כמו גם בתשלום עבור מדור הקטינים. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי התקבל באופן חלקי כך שסכום הפיצויים שנפסק נותר בעינו אך בוטל חיוב המבקש במדור הקטינים. נקבע כי סעד אחרון זה לא נכלל בתביעת המשיבה ועל כן לא היה מקום לפסקו, וזאת תוך שמירת האפשרות להגשת תביעה נוספת בעניין מדור הקטינים. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה על פסק הדין של בית המחוזי נדחתה ( בע"מ 8862/14 פלוני נ' פלונית (1.2.2015); להלן: ההליך הראשון ).

2.

ביום 7.5.2015 הגישו הקטינים באמצעות המשיבה תביעה לפסיקת מדור בעניינם נגד המבקש. בפסק הדין קיבל בית המשפט לענייני משפחה את התביעה וחייב את המבקש לשלם למשיבה מדור קטינים החל מחודש פברואר שנת 2009 ועד הגיעם לגיל 18, בשווי של 40% מדמי השכירות החודשיים של הבית בו מתגוררים המשיבה והקטינים. עוד נקבע כי בהיות הקטינים בין הגילאים 21-18 יופחת שווי החיוב לשליש מדמי השכירות. בית המשפט לענייני משפחה עמד על כך שבהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים נקבע כי אומד דעתם בעת עריכת ההסכם היה שיתרת התמורה שתיוותר בידי המשיבה בגין מכירת הבית תעמוד על סך של כ-1,300,000-700,000 ש"ח. נקבע, כי בהינתן האמור ונוכח הפרת ההסכם על ידי המבקש בכל הנוגע למכירת הבית המשותף, המבקש לא יצא ידי חובתו בתשלום מדורם של הקטינים.

3.

על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 3.8.2017 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב ביצוע. צוין, כי סיכוי הערעור אינם גבוהים, בפרט בהתחשב בכך שטענת המבקש שלפיה חיובו בסכומים האמורים הוא בבחינת "כפל פיצוי" נדונה ונדחתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. עוד נקבע כי מאזן הנוחות נוטה לעבר דחיית הבקשה, בין היתר, משום שעסקינן בסעד שאינו בלתי הפיך ובהתחשב בכך שהמבקש לא הוכיח טענתו ביחס למצבה הכלכלי של המשיבה. עוד נקבע בהקשר זה כי ככלל רק במקרים חריגים יעכב בית המשפט פסק דין שעניינו מזונות.

מכאן ההחלטה שלפניי, ובצדה בקשה לעיכוב ביצוע.

4.

לטענת המבקש בסיום ההליך הראשון הועמד מצבה של המשיבה במקום בו הייתה נמצאת אילולא הפר את ההסכם, ולכן חיוב המבקש במדור הקטינים מהווה "כפל פיצוי" בגין אותה מסכת עובדתית. נטען, כי בית המשפט לא התמודד עם טענה זו, ואף התעלם מטענות ערעוריות נוספות שהעלה המבקש. מכל מקום, נטען כי סכום המדור נקבע בשרירותיות וללא הנמקה תוך שבית המשפט לענייני משפחה הפר "בהפרות שורשיות רבות" את זכות המבקש להליך הוגן. נוכח כלל האמור נטען כי סיכוי הערעור של המבקש גבוהים "עד כדי כך שאין צורך לדון כלל במאזן הנוחות". בצד זאת נטען כי גם מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המבקש שכן המשיבה הצהירה בבית המשפט המחוזי כי רכשה דירה באמצעות הכספים שקיבלה בהליך הראשון, אשר אמורה להיות מאוכלסת בשבועות הקרובים, וכי תבצע תשלום נוסף בעבורה באמצעות הכספים שיתקבלו בגין פסק הדין. לפיכך נטען כי לא ייגרם למשיבה נזק מעיכוב ביצוע פסק הדין שכן הצורך בתשלומי המדור "יתבטל" עם המעבר לדירה שנרכשה; וכי המשיבה עתידה להעביר את הכספים שיתקבלו לצד שלישי כך שהמבקש לא יוכל להיפרע ממנה אם יתקבל ערעורו. עוד נטען כי אי היעתרות לבקשה תגרום למבקש לנזקים קשים, בין היתר, משום שעליו למכור דירתו על מנת לשלם את הסכומים בהם חויב. המבקש מוסיף ומציע מתווה לפיו יעוכב החיוב בגין השנים שקדמו למתן פסק הדין כנגד רישום הערת אזהרה על ביתו של המבקש, והאחרון ישלם דמי מדור חודשיים מעתה ועד להכרעה בערעור שהוגש.

5.

לאחר העיון מצאתי כי דין הבקשה להידחות אף בלי להידרש לתשובת המשיבה. ככלל, בהתאם לתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), הגשת ערעור על פסק דין לא תעכב את ביצועו, כאשר על המבקש לחרוג מן הכלל ולעכב ביצוע פסק הדין להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. הדברים אמורים ביתר שאת כאשר, כבענייננו, מתבקש עיכוב ביצוע פסק דין המטיל חיוב כספי. במקרה כזה רובץ על המבקש נטל מוגבר לשכנע כי קיים חשש שביצוע פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך, שכן נקודת המוצא היא כי אף אם הערעור יתקבל, ניתן יהיה, בסופו של יום, להשיב לבעל הדין המערער את הכספים ששילם מכוח פסק הדין שבוטל (בש"א 1045/12

דלק נדל"ן בע"מ נ' וינמן , פסקה 9 (22.2.2012)). בענייננו, כאמור, לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור. אף בלי להביע עמדה ביחס לסיכוי הערעור, מאזן הנוחות בהליך זה אינו מטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה. המבקש אמנם טען כי לשם

ביצוע פסק הדין הוא ייאלץ למכור את בית מגוריו וכי למשיבה לא תהא אפשרות להשיב את הכספים במידה שיתקבל ערעורו, ואולם הדברים נטענו בעלמא ללא שהונחה תשתית ראייתית לביסוסם. לפיכך, לא התרשמתי שיש בהחלטתו של בית המשפט המחוזי משום גרימת עוול או נזק בלתי הפיך למבקש, ועל כן איני מוצא להיעתר לבקשה ( בע"מ 6373/14 פלוני נ' פלונית , פסקה 17 (28.9.2014)).

בשולי הדברים ייאמר, כי בניגוד לתקנה 424 לתקנות המבקש לא צרף את הקטינים כבעלי דין בבקשה דנא כמו גם בבקשתו בבית המשפט המחוזי, וזאת על אף שהתביעה למדור הוגשה על ידם באמצעות המשיבה.

הבקשה נדחית אפוא, ומאליה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.