בע"מ 6942/17 פלוני נ. פלוני

1.

המבקשת והמשיב (להלן גם: הזוג או בני הזוג ) נישאו בשנת 1985 ובשנת 1994 חתמו על הסכם גירושין, אשר בהמשך קיבל תוקף של פסק דין, שהסדיר את חלוקת הרכוש ביניהם (להלן: הגירושין הראשונים ; הסכם הגירושין או ההסכם ) . במסגרת הסכם הגירושין נקבע – בין היתר – כי זכויות המשיב בבית המגורים של הזוג (להלן: הבית ) יועברו למבקשת וכן הוסדרה סוגיית מזונות הילדים. לאחר שהתקבל גט בעניינם, חזרו בני הזוג לנהל חיים משותפים ובשנת 2011 הם נפרדו (בהמשך, בשנת 2012 ניתן בבית הדין הרבני גט נוסף, בהתאם להסכמת בני הזוג). ביני לביני, על רקע קשיים כלכליים שהמשיב היה נתון בהם, התנהל בעניינו, החל משנת 2005, הליך פשיטת רגל (להלן: הליך פשיטת הרגל ), ובהמשך ניתן לו צו הפטר שהותנה בעמידתו בהסדר נושים. המשיב הגיש תביעה לביטול הסכם הגירושין וחלוקת הרכוש בין הצדדים, והמבקשת הגישה גם היא תביעה לעניין המזונות ולעניין סילוק יד המשיב מהבית וקבלת דמי שימוש ראויים על שהותו בו (להלן: תביעת סילוק היד ודמי השימוש ).

2.

ביום 18.10.2016 קיבל בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (כב' השופטת ורד ריקנטי-רוסהר ) את תביעת המשיב לביטול הסכם הגירושין ודחה את תביעת המבקשת לסילוק יד ודמי שימוש. כמו כן, התקבלה באופן חלקי תביעתו של המשיב לחלוקת הרכוש, כפי שפורט בפסק הדין. לעניין תוקפו של הסכם הגירושין – הוא מוקד ההליך שלפניי – נקבע כי זה נערך על רקע רצון הזוג להבריח את הבית מידיהם של נושי המשיב; וכי בני הזוג המשיכו לנהל חיים משותפים תחת קורת גג אחת בבית, באופן המלמד על כך שההסכם לא שיקף את רצונם האמיתי. בהקשר אחרון זה מצא בית המשפט, על בסיס העדויות והראיות שהוצגו לפניו, כי לזוג נולד ילד נוסף לאחר הגירושין הראשונים; כי המשיב לא שילם את מזונות הילדים שנקבעו בהסכם; כי גם לאחר הגירושין הראשונים המשיך הזוג לנהל משק בית משותף והציג עצמו כנשוי; וכי הסביבה הקרובה לבני הזוג תפסה אותם כנשואים. נוכח דברים אלה, קבע בית המשפט כי הסכם הגירושין בטל מעיקרו, והורה על השבת התמורות שהועברו במסגרת הסכם זה למבקשת – ובהן הזכויות בבית – למשיב. בית המשפט עמד על כך שהצהרותיו השקריות של המשיב בנוגע לנכסיו במסגרת הליך פשיטת הרגל היו גלויות בשלב שבו הוצע הסדר הנושים – וחרף כך הסדר זה אושר על ידי הנאמן, כונס הנכסים הרשמי ובית המשפט, ובהמשך ניתן צו ההפטר כאמור. לפיכך, ונוכח הפגמים שנפלו גם בהתנהלותה של המבקשת, נקבע כי אין מקום לפטור אותה מההשבה האמורה. בפסק דין נוסף מיום 25.10.2016 קיבל בית המשפט לענייני משפחה באופן חלקי את תביעת המבקשת לחיוב המשיב במזונות ובמזונות עבר, כפי שפורט שם.

3.

ביום 28.6.2017 דחה בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים א' קולה , ד' צרפתי ו ע' הוד ) ערעורים שהגישה המבקשת על פסקי הדין האמורים, בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), תוך שקבע כי מתקיימים התנאים הנדרשים להחלתה. בצד האמור, בית המשפט ציין כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה יישם נכונה את מכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין. עוד נקבע כי הנסיבות הפרטניות של המקרה דנא, ובפרט העובדה כי התשתית העובדתית לאשורה עמדה לנגד עיני נושי המשיב במועד שבו נבחנה הצעתו להסדר נושים, מצדיקות את ביטול ההסכם והשבת התמורות שהועברו מכוחו.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבה משיגה המבקשת על החלטות הערכאות הקודמות, הן לעניין תוקף הסכם הגירושין, הן לגבי המזונות. בנושא הראשון נטען, בעיקרם של דברים, כי הזוגיות שניהלו הצדדים לאחר הגירושין הראשונים הייתה פחות אינטנסיבית מהמתואר בפסקי הדין ולכן הסכם הגירושין שיקף את כוונתם האמיתית. לדברי המבקשת, גם אם הייתה כוונה למלט את הבית מפני נושי המשיב, אין בכך כדי להביא למסקנה שההסכם היה משום חוזה למראית עין; והמשיב לא עמד בנטל הנדרש להוכחת בטלותו של הסכם הגירושין, משזה קיבל תוקף של פסק דין. עוד נטען, אשר לסעד הראוי בנסיבות העניין, כי לא היה מקום להורות על השבה מלאה, בהתחשב בהתנהגות המשיב, שהיה שותף לעריכת הסכם הגירושין, ושמסר הצהרות כוזבות בהליכי פשיטת הרגל. בנוסף, טוענת המבקשת כי תביעתו של המשיב הייתה נגועה בחוסר ניקיון כפיים ובשיהוי וגם מטעמים אלה לא היה ראוי להיעתר למבוקש בה. בעניין השני, הוא נושא המזונות, נטען, בין היתר, כי בהחלטות הקודמות לא ניתן משקל מספיק לקביעות בדבר בטלות ההסכם, וכפועל יוצא – לחלוקת הזכויות בבית; לכך שהמשיב לא היה מעורב בגידול ילדיהם המשותפים של הזוג; ולכך שהמבקשת היא המשמורנית המלאה על הילדים.

5.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, מקום שבו מעוררת הבקשה שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ( בע"ם 4196/17 פלוני נ' פלוני , פסקה 4 (14.6.2017); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ''ד לו(3) 123, 128 (1982)). הבקשה דנא לא באה בגדרה של אמת המידה האמורה. טענותיה של המבקשת בדבר כנות כוונתם של בני הזוג בעת עריכת הסכם הגירושין נדונו והוכרעו בפסק דין מנומק ומפורט של בית המשפט לענייני משפחה – אשר יישם בעניין זה את הוראות הדין על פי עובדות המקרה שהונחו לפניו. קביעות אלו אומצו במלואן בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שדן בטענותיה העיקריות של המבקשת גם לגופן וראה לדחותן. טענות אלו, כמו גם ההשגות שהופנו לסעד ההשבה שעליו הורה בית המשפט לענייני משפחה, מכוונות בעיקרן למסקנות הערכאות הקודמות, שהתבססו על נסיבות המקרה הקונקרטי, והתחשבו, בין היתר, באינטרס נושי המשיב בענייננו. מטעמים אלה סבורני כי הבקשה שלפניי אינה מעוררת שאלה עקרונית כללית הראויה להתברר פעם נוספת לפנינו. דברים אלה יפים גם לטענות המבקשת בעניין המזונות, ובפרט בשים לב לכלל בפסיקתנו שלפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית בנושא זה, לא כל שכן כאשר עסקינן ב"גלגול שלישי" (בע"ם 9757/16 פלוני נ' פלונית , פסקה 4 (26.1.2017)). עוד יוער כי העובדה שבית המשפט המחוזי דחה את הערעור בהתבסס על תקנה 460(ב) לתקנות אינה מקימה כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור לבית משפט זה (ראו למשל בע"ם 617/11 פלוני נ' פלונית , פסקה 5 (12.5.2011)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.