בע"מ 704/07 פלוני נ. פלוני

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' הנשיא א' גורן והשופטים ש' גדות ונ' ישעיה) בע"מ 1156/06 מיום 26.12.06, לפיו התקבל ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופטת א' שטיין), אודות נפקותה של צוואת המנוחה ז"ל.

1.

אמו של המשיב, המנוחה ז"ל, אשר הייתה אם לשבע בנות ובן -המשיב- הלכה לעולמה ביום 1.8.02. בטרם לכתה ביקשה להסדיר את חלוקת רכושה בין ילדיה ועל כן בתאריך 29.12.96 ערכה צוואה ( להלן: הצוואה הראשונה) בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב. עיון בצוואה מלמד כי המנוחה ביקשה להנחיל את רוב רכושה למשיב.

בחודש יולי 1999 פנתה המנוחה בשנית לעורך הדין שטיפל בהסדרת הצוואה הראשונה במטרה לשנותה. עורך הדין הפנה אותה לעורך דין אחר , אשר ערך נוסח צוואה חדש שמעולם לא נחתם (להלן: הצוואה השניה ).

בתאריך 10.8.99 ביקשה המנוחה מעורך הדין לבטל את הצוואה השניה וזה נענה לבקשתה והוסיף את התיבה "מבוטל" בראש הצוואה (על אף שהסביר לה שאין צורך בכך הואיל ואין לצוואה זו תוקף בשל העדר החתימה).

לאחר פטירת המנוחה ביקש המשיב צו לקיום הצוואה הראשונה. בקשתו זו הועברה לבית המשפט לענייני משפחה על ידי רשם העזבונות בהתאם לסעיף 67א(א)(6) לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965 (להלן: החוק ), מאחר שלטעמו קיים בצוואה חסר כהגדרתו בסעיף 25 לחוק, בשל העדר חתימת השופטת עליה.

2.

במסגרת הדיון לאישור הבקשה הגישו המבקשות, שהינן שתיים מבנותיה של המנוחה, את התנגדותן למתן תוקף לצוואה ובבקשתן נשענו על שני טיעונים עיקריים. הראשון שבהם עניינו במישור הפורמלי-צורני. הטענה היתה כי חסרה חתימת השופטת על הצוואה ולפיכך נפל בה פגם או חסר שדינו לגרום לביטול הצוואה לפי סעיף 22 לחוק. הטיעון השני והמרכזי נוגע למישור המהותי. המבקשות טענו כי הצוואה הראשונה לא משקפת את רצון המנוחה כיוון שנעשתה תחת איום המשיב. יתרה על כך, הן טענו כי מעורבות המשיב בצוואה הראשונה מובילה לבטלותה לפי סעיף 35 לחוק.

3.

בית המשפט לענייני משפחה דחה אומנם את טיעונן הראשון של המבקשות, באומרו כי ניתן לקיים את הצוואה על אף הפגם הצורני לפי סעיף 25 לחוק, אולם קיבל את התנגדותן לאור הטעון השני, המהותי. בנוגע אליו, קבע, בית המשפט, בין היתר, כי המשיב נכנס בגדר "מי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה" לפי סעיף 35 לחוק. בית המשפט התבסס על מבחן ההיגיון והשכל הישר שנקבע בפסיקה (ראה לדוגמא: ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו , פ"ד נד(1) 19 (2000)) ופסק שפעולותיו השונות של המשיב מצביעות על מעורבות מצידו. בית המשפט מצא תימוכין לקביעתו הן בפעולות שנקט המשיב בהליך עריכת הצוואה הראשונה, כגון הסעת המנוחה לעורך הדין והמצאת פרטים בנוגע לרכושה של המנוחה לעורך הדין והן בפעולות שננקטו על ידו בנוגע לביטול הצוואה השניה, כגון עצות שהשיא המשיב למנוחה בעניין זה. לא זו אף זו, לאחר בדיקת טיב היחסים בין המנוחה למשיב ובין המנוחה לבנותיה האחרות, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי נראה שהצוואה הראשונה אינה משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה. לאור האמור, קיבל בית המשפט את ההתנגדות והורה על פסילת הצוואה.

4.

על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בית המשפט קיבל את הערעור בציינו כי ההנחה הגלומה בצוואה הינה שהיא מבטאת את רצונו האמיתי והמלא של המצווה לאשר יעשה בנכסיו לאחר מותו. עקרון זה מקבל משנה תוקף בענייננו שכן מדובר בצוואה שנעשתה בפני רשות. בית המשפט המחוזי קבע כי פעולותיו של המשיב לא מגיעות לכדי "נטילת חלק" לפי סעיף 35 לחוק ועל כן אין מקום לסכל את רצונה של המנוחה כפי שהובע בצוואה הראשונה. מנימוקים אלו, הפך בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית המשפט קמא ונתן תוקף לצוואה הראשונה.

5.

על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור המונחת לפניי. המבקשות טוענות כי פעולותיו של המשיב נכנסות תחת גדר "נטילת חלק" ועל כן יש להחיל את סעיף 35 לחוק ולהביא לביטולה של הצוואה.

6.

דין הבקשה להידחות. ראשית, השאלה נשוא הבקשה דנן, אינה חורגת מד' אמותיו של המקרה הספציפי המדובר ואינה מעלה שאלה משפטית כבדת משקל החורגת מן העניין שיש לצדדים בהכרעת המחלוקת ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ). שנית, מן המפורסמות הוא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים (ע"מ 6633/05 חסיד נ' חסיד , תק-על 2005(4) 1505 (2005)). ברי כי השאלות העומדות לדיון הן שאלות עובדתיות גרידא: מהן הפעולות בהן נקט המשיב והאם הן עולות לכדי "לקיחת חלק בעריכת הצוואה" אם לאו? יתר על כן, אף אם בחר בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה (כפי שארע בענייננו) ואף אם ניתן להשיג על קביעותיו- מה שאיני עושה- עדיין אין הדבר מוביל לקבלת הבקשה (רע"א 10130/05 טליאס נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 31.10.2005)) וכך גם נעשה במקרים דומים (ראו למשל: ע"מ 3121/05 פלוני נ' פלוני תק-על 2005(3) 2653 (2005)).

מטעמים אלו הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.