בע"מ 7597-23 בע"מ 7597-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' זנדברג) בענ"א 15583-07-23 מיום 10.9.2023, אשר דחה את ערעור המבקשת על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופט א' כץ) בצב"נ 8864-05-23 מיום 27.6.2023.

רקע והליכים קודמים

2.המבקשת והמשיב 3 הם בני זוג לשעבר, אשר התגרשו בשנת 2020 ולהם 14 ילדים (להלן בהתאמה: ההורים ו-הילדים). ההורים הגישו תביעות משמורת לבית המשפט לענייני משפחה, אשר מינה במסגרת ההליך מומחית מטעמו (המשיבה 5; להלן: המומחית) ואפוטרופא לדין (המשיבה 4; להלן: האפוטרופא לדין). בית המשפט לענייני משפחה קבע, בין היתר, משמורת משותפת על הילדים שעודם קטינים, התווה זמני שהות ומינה מתאמים הוריים. כמו כן, דחה בית המשפט לענייני משפחה את טענות המבקשת באשר לפגיעות פיזיות ומיניות מצד המשיב 3 בילדים (תלה"מ 1808-03-20 ותלה"מ 54925-06-20; להלן גם: פסק דין המשמורת). ערעור שהגישה המבקשת על פסק דין זה נדחה בהסכמה (עמ"ש 29588-09-21). בדיון שהתקיים ביום 22.3.2022, במסגרת הליכים נוספים המתנהלים בין ההורים, עלה כי זמני השהות של שלושת הקטינים הצעירים ביותר עם המשיב 3 לא מתקיימים (להלן: הקטינים); כי אחד הקטינים אינו פוקד את בית הספר תקופה ממושכת בעידודה של המבקשת; וכי המבקשת לא משתפת פעולה עם התיאום ההורי. ביום 5.4.2022 קבע בית המשפט לענייני משפחה – בהתבסס על חוות דעותיהן של המומחית והאפוטרופא לדין – כי הקטינים מצויים בסכנה התפתחותית; כי המבקשת משמיצה את המשיב 3, עסוקה בביצוע חקירות ובדיקות לקטינים לשם הוכחת טענותיה נגדו, ומתמרצת התנהגות שפוגעת בנפשם של הקטינים; כי יש להניח שהמבקשת לא תשתף פעולה לשם קיום זמני השהות וחידוש הקשר עם המשיב 3; וכי אבחון הקטינים לשם טיפול בהם – תחת משמורת המבקשת – עשוי להוביל להטיית האבחונים. לנוכח האמור, הורה בית המשפט לענייני משפחה לעו"ס לחוק נוער – המשיבה 1 (להלן: עו"ס לחוק נוער) – לפעול להשמת הקטינים במרכז חירום; ולכנס ועדה לתכנון וטיפול "במקרה הצורך" (להלן: הוועדה). עוד ציין בית המשפט לענייני משפחה, בין השאר, כי תקופת הביניים עד למציאת מקום כאמור, תהווה "תקופת מבחן" עבור המבקשת (תמ"ש 47172-10-21). בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על החלטה זו – נדחתה (רמ"ש 24801-05-22).

3.בעקבות ההחלטה האמורה, התכנסה הוועדה אשר המליצה, בין היתר, כי הקטינים יופנו לאבחון וטיפול במסגרת הקהילה, בכפוף לקיום מפגשים עם המשיב 3 למשך חודשיים לפחות; וכי אם יופרו ההמלצות – תבוצע פנייה למרכז חירום. לאחר הסכמת ההורים להמלצות הנ"ל, הגישה עו"ס לחוק נוער בקשה להכריז על הקטינים כנזקקים. בית המשפט לענייני משפחה נעתר לבקשה, בהסכמה, והוציא בעניינם צו פיקוח והשגחה (תנ"ז 17727-08-22). ביום 25.10.2022 הורה בית המשפט לענייני משפחה על קיום האבחונים לקטינים כפי שהמליצה הוועדה. בחודש נובמבר 2022 החלו האבחונים בקהילה, אך בשל כך שהמבקשת מנעה את קיום המפגשים של הקטינים עם המשיב 3 – הופסק הליך האבחון. בהתאם לכך, המליצה הוועדה כי הקטינים יוצאו למרכז חירום; וביום 3.5.2023 הגישה עו"ס לחוק נוער בקשה לבית המשפט לענייני משפחה להורות כאמור. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את הבקשה – בהסכמת המשיב 3 – וקבע כי טובת הקטינים מחייבת את הוצאתם למרכז חירום; וכי תוקף צו זה יהיה למשך שלושה חודשים. על החלטה זו, הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור, והדגיש, בין השאר, כי הערעור מבטא, למעשה, את חוסר מוכנותה של המבקשת להשלים עם פסק דין המשמורת ועם הסדרי השהות שנקבעו במסגרתו.

על פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפניי.

טענות הצדדים

4.המבקשת טוענת כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות וכי נגרם בעניינה עיוות דין ממשי. עוד טוענת המבקשת, בין היתר, כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה בדבר הוצאת הקטינים למרכז חירום אינה מנומקת, ניתנה בחוסר סמכות וללא קיום דיון בפניו; כי לא נבדקו דיין חלופות לקיום האבחון טרם מתן ההחלטה הנ"ל; כי לא נבחנו התנאים הנדרשים לשם הענקת צו ביניים לפי סעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער); כי חוות דעתה של המומחית אינה מהימנה ואינה ניטרלית; וכי הוצאת הקטינים מחזקת המבקשת פוגעת בזכות ההורית ובזכותם החוקתית של הקטינים להישאר בחזקת הוריהם.

5.המשיבים טוענים כי יש לדחות את הבקשה, באשר היא אינה מעוררת כל שאלה עקרונית בעלת השלכות רוחב או חשש לעיוות דין, באופן המצדיק רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגוף העניין, טוענים המשיבים, בעיקרו של דבר, כי גורמי המקצוע השונים הביעו את המלצתם פה אחד כי אין מנוס מביצוע האבחון במרכז חירום, וכי לא ניתן לבצעו בקהילה; כי הקטינים הוכרזו כנזקקים, ולפיכך ההחלטה בדבר הוצאת הקטינים למרכז חירום נעשתה מכוח סעיף 14 לחוק הנוער; כי אין ממש בטענות המבקשת ביחס למהימנות המומחית; כי טענות המבקשת נשמעו בהרחבה לאורך ההליכים, בפרט בדיון שהתקיים ביום 12.6.2023; כי מכל מקום, ההוצאה למרכז החירום היא לפרק זמן מוגבל; וכי העיכוב בביצוע האבחון פוגע בקטינים באופן ממשי. עוד מציינות המשיבות 2-1 כי ניתנו למבקשת הזדמנויות רבות לשתף פעולה עם האבחון בקהילה, אך למעשה היא אינה מגלה הבנה בנוגע למצוקה שבהם מצויים הקטינים. במהלך הדיון שהתקיים לפניי הדגישה עוד באת-כוח המשיבות 2-1, כי "זמן ילד הוא זמן יקר"; וכי אף ניכרת החמרה במצבו של אחד הקטינים.

6.המשיב 3 עומד אף הוא על דחיית הבקשה, ומצטרף לעמדות יתר המשיבות.

7.בתגובתה לתשובת המשיבים, חוזרת המבקשת על חלק מטענותיה בבקשתה, וכן מטעימה, בין היתר, כי המשיב 3 פוגע בקטינים באופן פיזי ומיני; וכי האפוטרופא לדין ועו"ס לחוק נוער לא היו בקשר עם הקטינים בתקופה האחרונה, ולפיכך אין להעניק משקל ממשי לעמדותיהן ביחס למצב הקטינים.

דיון והכרעה

8.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, ולאחר שקיימתי דיון בבקשה במעמד הצדדים ובאי-כוחם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.כלל ידוע הוא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים נדירים המעוררים שאלה משפטית עקרונית החורגת מהקשרם הספציפי של הצדדים או כאשר ישנו חשש לעיוות דין (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצר אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). אומנם נפסק לא אחת כי כאשר עסקינן ביחסים בין הורים לילדים ובטובתם של קטינים, שיקול הדעת הניתן לבית משפט זה רחב יותר, אך נקבע כי אין בכך כדי להעניק רשות ערעור באופן "אוטומטי" (ראו, מני רבים: בע"מ 8362/21 פלוני נ' עו"ס לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, פס' 5 (6.12.2021); בע"מ 8938/22 פלונית נ' פלוני, פס' 8 (22.1.2023)). הבקשה שלפניי נטועה עמוק בנסיבות המקרה הפרטניות, ואינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית בעלת השלכות רוחב. כן, איני סבורה כי מתעורר בענייננו חשש לעיוות-דין. לפיכך, הבקשה אינה עומדת בתנאים המצומצמים למתן רשות ערעור כאמור, אף בהינתן הגמישות היחסית הנוהגת במקרים כגון דא. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

10.עוד יודגש, כי אכן, הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם, אף לתקופה מוגבלת, כבענייננו, מהווה צעד קיצוני, אשר יינקט רק כאשר כלו כל הקיצין (ראו, מני רבים: רע"א 5657/13 פלונית נ' המחלקה לשירותים חברתיים תל אביב, פס' 24 (22.8.2013); בע"מ 5110/22 פלונית נ' המחלקה לשירותים חברתיים פתח תקווה, פס' 14 (4.8.2022)). ואולם, החלטת בית המשפט לענייני משפחה מבוססת על המלצות חד-משמעיות של כל גורמי המקצוע, שלפיהן אין מנוס מהוצאת הקטינים למרכז חירום לשם קיום האבחון בסביבה סטרילית, רגועה וללא התערבות מצד המבקשת, וכידוע, לא בנקל יסטה בית מהמלצת גורמי המקצוע והמומחים (ראו, למשל: בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני, פס' 10 (2.5.2005); בע"מ 9773/16 פלונית נ' פלוני, פס' 7 (11.6.2017)). ודוק: המלצה זו באה רק לאחר שניסיונות לביצוע אבחון ניטרלי בקהילה – לא צלחו בשל חוסר שיתוף פעולה מטעם המבקשת. לא זו אף זו, כפי שהטעימו המשיבות 2-1 בדיון שהתקיים לפניי, העיכוב הרב בביצוע האבחון, וממילא ביכולת להעניק סיוע מותאם לקטינים – פוגע באופן ממשי בקטינים ומחמיר את נזקיהם.

לפיכך, בצדק קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי יש להורות על הוצאת הקטינים למרכז חירום, וזאת – לצורך ביצוע האבחון.

11.אשר לטענות המבקשת ביחס לכך שלא התקיים דיון בפני השופט א' כץ (אלא בפני מותב אחר) טרם מתן החלטתו מושא הבקשה דנן – אכן, הדיון בבקשה התקיים בפני מותב אחר, אשר אף נפגש עם הקטינים ושוחח עמם. ואולם, בשל אילוץ, הועבר התיק למותב אשר נתן את החלטה. דומה כי, ברגיל, ראוי שההחלטה תינתן על-ידי המותב ששמע את הצדדים ואת הקטינים, ואולם, איני סבורה כי בענייננו, יש בכך, בלבד, כדי לפסול את ההחלטה.

מכל מקום, ככל שתוגש בקשה להאריך את צו הביניים מעבר לשלושה חודשים, לא תינתן החלטה טרם שייקבע דיון בבקשה בבית המשפט לענייני משפחה ויישמעו טענות הצדדים.

12.בשים לב לכל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

13.עיכוב הביצוע הארעי עליו הוריתי בהחלטתי מיום 23.10.2023 – בטל.

בהתאם להודעת המשיבות 2-1 מיום 1.12.2023, ובשים לב לדחיית הבקשה, הקטינים יושמו במרכז החירום ביום 10.12.2023 בשעה 10:00. במידת הצורך, משטרת ישראל תסייע בביצוע ההחלטה.

בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.