בע"מ 764/11 פלוני נ. פלוני

השופט ע' פוגלמן:

1.

המבקשת 2 (להלן: המבקשת ) והמשיבות הן אחיות. אביהן הלך לעולמו בשנת 1986 (להלן: המנוח ). בצוואתו הוריש המנוח את הזכויות שהיו לו בפרדס ובבית שהתגורר בו, על תכולתו, לשלוש בנותיו, כך שכל אחת מהמשיבות תקבלנה 30% משווי הנכסים מידי המבקשת, וזו האחרונה תישאר בעלת הנכסים. בין היתר, הורה המנוח כי התמורה תשולם בתוך חמש שנים מיום מותו, וכי המבקש 1 ימונה למנהל עזבונו. בין הצדדים התעוררה מחלוקת שעניינה היקף זכויותיהן של המשיבות, מועד עריכת השמאות לצורך קביעת שווי חלקי הירושה, וכן קביעת הפרשי הצמדה וריבית.

2.

בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט ש' שוחט ) קבע כי על המבקשת לשלם לכל אחת מן המשיבות סכום של 61,500 דולר ארה"ב, לפי ערכו בשקלים נכון ליום 18.6.1991 (הוא המועד האחרון לתשלום על פי צוואת המנוח), בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן. בכך דחה בית המשפט את תביעת המשיבות לפסוק ריבית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מן הנימוק שריבית מגלמת תשואה שאדם היה יכול להשיג אילו היו בידיו כספים המגיעים לו, ולא שולמו במועדם. אולם, במקרה זה, סבר בית המשפט כי בין הצדדים נסבו מחלוקות של ממש בנוגע להיקף הזכויות ולמועד עריכת השמאות לקביעת שוויין, ולכן, לא ניתן לומר כי טרם פירוש הצוואה על ידי בית המשפט, היה הסכום שנפסק ידוע למבקשת והיא נמנעה מלשלמו. על קביעה זו ערערו המשיבות לבית המשפט המחוזי.

3.

בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיאה א' קובו , סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק ) קיבל את הערעור, וקבע כי לסכום שנפסק על ידי בית המשפט לענייני משפחה תתווסף ריבית בשיעור 4%, מיום 18.6.1991 ועד לתשלום בפועל. זאת, מן הנימוק שבליבו של כל תיק כספי תימצא תדיר מחלוקת על סכום התשלום, ונדרשות נסיבות יוצאות דופן על מנת להצדיק סטייה מעשיית שימוש בסמכותו של בית המשפט לפסוק ריבית – נסיבות שאינן מתקיימות בעניינו.

מכאן הבקשה שלפניי.

4.

המבקשים גורסים, כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לטענתם לפיה המשיבות חתמו על מסמך שכותרתו "קבלה ואישור" (להלן: המסמך ), בו – כך נטען – הצהירו בפני בא כוחן דאז כי אין להן ולא תהינה להן טענות נוספות כלפי המבקשים. לטענתם, בפנייתן לערכאת הערעור הפרו המשיבות את חובתן לנהוג בתום לב בנקיטת פעולות משפטיות, ובהתעלם בית המשפט המחוזי מכך נפגעה זכותם כי טענתם תידון לגופה. עוד סבורים המבקשים, כי לא היה מקום להתערב בהכרעתו של בית משפט לענייני משפחה, אשר פסק בעניין הריבית לאחר שקילת האינטרסים המנוגדים של הצדדים.

5.

המשיבות טוענות כי לא היתה מחלוקת של ממש בנוגע להיקף הזכויות, אלא שהמבקשת ובא כוחה – על מנת לעכב את התשלום המגיע למשיבות – נקטו בפרשנות מלאכותית של הצוואה, פרשנות שאף נדחתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה. על כן – לטענתן – שגתה הערכאה הדיונית, ובדין קבעה ערכאת הערעור כי יש לפסוק ריבית. לעניין המסמך, גורסות המשיבות כי הוחתמו עליו מבלי שהוסבר להן משמעותו ותוכנו. לגישתן, במסמך זה אישרו המשיבות כי קיבלו את המגיע להן על פי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אך לא נתנו את הסכמתן לויתור על זכותן לערער לבית המשפט המחוזי. ממילא, סבורות המשיבות, כי בפירוש תניה המגבילה את חופש הגישה לערכאות עדיפה פרשנות המגשימה את זכות הערעור, על פרשנות השוללת אותה.

6.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים ועיינו בפסקי הדין של הערכאות דלמטה, לא מצאנו כי ההכרעה בנושא הריבית מעוררת שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים במחלוקת, ולפיכך אין עילה ליתן רשות ערעור בעטייה. בנושא אחד בלבד – העדר ההכרעה בהתייחס למסמך ה"קבלה ואישור" החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. הערעור יתקבל, במובן זה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל והתיק יוחזר אליו לצורך הכרעה בטענות הנוגעות למסמך זה, ולמסמך זה בלבד. בית המשפט המחוזי יהיה רשאי להתיר לצדדים השלמת טיעון ממוקדת בשאלה זו בלבד, או להכריע לפי התשתית שהונחה בפניו ללא טיעון נוסף; זאת לפי שיקול דעתו.

בשלב זה אין אנו עושים צו להוצאות.