בע"מ 7719/14פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ש' דברת ) מיום 12.11.14 בבש"א 2/14, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת (סגנית הנשיא א' אשקלוני ) מיום 12.8.14 בתיק אימוץ 1/13. עניינה של הבקשה הכרזה על בנו של המבקש (להלן הקטין ) כבר אימוץ כלפי המבקש, מכוח סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן החוק ).

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש הוא אב לקטין בו עסקינן, יליד 10.5.12, ולקטינה, ילידת 3.11.07; המבקש ואם הילדים נישאו זה לזו בשנת 2002, אולם בשנת 2009 נפרדו וכיום הם חיים בנפרד, אף שלא התגרשו. הקטינה הוכרזה כבת אימוץ כלפי המבקש והאם ביום 6.11.12 במסגרת תיק אימוץ 4/10, בבית המשפט לענייני משפחה בקרית גת (סגנית הנשיא – כתארה אז – א' אשקלוני ); ערעור על פסק הדין נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ש' דברת , והשופטים ר' ברקאי וא' ואגו ) ביום 13.2.13 בערעור אימוץ 2/13; בקשת רשות ערעור נדחתה על-ידי בית משפט זה (השופטת ע' ארבל ) ביום 20.3.13 בבע"מ 1536/13. ענייננו כעת כאמור בהכרזה על הקטין כבר אימוץ כלפי המבקש; יוער, כי בקשה נפרדת של המשיב להכריז על הקטין כבר אימוץ כלפי האם מתנהלת במסגרת הליך נפרד.

ג.

ביום 22.5.12, ימים ספורים לאחר שנולד הקטין, קיבל בית המשפט לענייני משפחה (סגנית הנשיא א' אשקלוני ) את בקשת המשיב לאשר את העברת הקטין למשפחה אשר הסכימה לאמצו בעתיד, ככל שיוכרז כבר אימוץ, וזאת מכוח סעיף 12(ג) לחוק. בית המשפט סקר את עמדות גורמי המקצוע שהובאו, ובהן חוות דעתו של ד"ר פלשמן שהוגשה לבית המשפט בעניינה של הקטינה, ובה צוין כי המבקש והאם אינם מסוגלים לדאוג כנדרש לבתם, וכי לא ניתן לשקם את מסוגלותם ההורית. בנוסף, שמע בית המשפט את התרשמותה של העובדת הסוציאלית לחוק האימוץ גב' נמרוד, אשר טיפלה במבקש ובאם, וציינה כי נוכח היכרותה עם השניים, טובת הקטין היא שיושם אצל המשפחה המיועדת לאמצו, עד להחלטה סופית לעניין האימוץ. לבסוף נקבע, כי הקטין זקוק למסגרת תומכת ומגינה, אשר תאפשר טיפול יציב בו, וכי בהינתן חוות דעתם של גורמי המקצוע, אין באפשרות המבקש והאם לעשות כן. לכן, נעתר בית המשפט לבקשת המשיב, והוחלט כי הקטין יועבר למשפחה המיועדת לאמצו, אם יוכרז כבר אימוץ, אולם המבקש והאם יוכלו לבקרו אחת לעשרה ימים. ערעור על פסק הדין נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא ש' דברת ) ביום 22.10.12 בערעור אימוץ 4/12; בקשת רשות ערעור נדחתה על-ידי בית משפט זה (השופט י' דנציגר ) ביום 8.11.12 בבע"מ 8007/12.

ד.

ביום 10.2.13 ביקש המשיב להכריז על הקטין כבר אימוץ. לבקשה צורף, בין היתר, תצהיר מטעם גב' נמרוד שהזכרנוה מעלה. גב' נמרוד ציינה, כי אף שהמבקש עבר תהליך של העצמה רגשית במסגרת טיפול, הדבר לא הוביל לשינוי בארחות חייו בפועל, והוא עדיין אינו מנהל חיים עצמאיים. עוד נאמר, כי גורמי הטיפול השונים המטפלים במבקש לא מצאו שהוא מסוגל לשמש כהורה לקטין, ולכן סיכמה גב' נמרוד כי אם לא יועבר הקטין לאימוץ, יהא נתון לסיכון פיסי ורגשי גדול, ולכן הומלץ להכריז עליו בר אימוץ במסגרת אימוץ סגור.

ה.

ביום 12.5.13 מינה בית המשפט לענייני משפחה את גב' גרשנזון, פסיכולוגית קלינית, כמומחית מטעם בית המשפט, כדי שחווה דעתה בשאלת הכרזת הקטין כבר אימוץ, ובתוך זה תעריך את מסוגלותו ההורית של המבקש; חוות הדעת הוגשה ביום 1.9.13 (היא צורפה לתגובת המשיב בענייננו כנספח ח'). בין היתר, נסמכה חוות הדעת על בדיקתו של הפסיכיאטר ד"ר גוטקובסקי, שמצא כי המבקש סובל מהפרעת אישיות (אולם בשונה מאבחונו של ד"ר פלשמן, לא נמצא כי המבקש סובל מסכיזופרניה). מטעמי צנעת הפרט לא ארחיב בנאמר בחוות הדעת, אולם אציין כי ניכר שההחלטה בעניינו של המבקש הייתה מורכבת, שכן מחד גיסא גב' גרשנזון התרשמה שהמבקש אוהב את בנו בצורה כנה, ומאידך גיסא מצאה שמסוגלותו ההורית נמוכה מאוד. לכן, בסיום הבדיקה, ביקרה גב' גרשנזון את הקטין בבית הזוג המיועד לאמצו, ומצאה שהקטין, אשר נראה במפגשיו עם המבקש מפוחד, חרד ומעוכב התפתחות, נראה שונה כאשר היה אצל ההורים המיועדים, והתגלה כערני, חיוני ופעיל. לכן, תוך שהיא מציינת כי ההחלטה קשה וכואבת, ציינה גב' גרשנזון שטובת הקטין מצדיקה הכרזתו כבר אימוץ במסגרת אימוץ סגור.

ו.

ביום 31.3.14 קבע בית המשפט, לבקשת המשיב, כי תוגש חוות דעת על-ידי הפסיכיאטרית ד"ר אדר בשאלת השפעתם של מפגשי הקטין עם המבקש והאם על מצבו הנפשי של הקטין, וזו הוגשה ביום 3.6.14 (צורף לתגובת המשיב כנספח י"א. נמצא, כי הקטין חוה את המפגשים באופן טראומתי, נמצא במתיחות רבה במהלכם וחש הקלה של ממש בסופם; כן נמצא שהמבקש והאם אינם קשובים לקטין בעת המפגשים. לכן, הגיעה ד"ר אדר למסקנה כי "מומלץ מאוד" להפסיק את המפגשים, והמליצה על עריכתו של מפגש אחרון לצרכי פרידה.

ז.

ביום 12.8.14 הכריז בית המשפט לענייני משפחה על הקטין כבר אימוץ במסגרת אימוץ סגור. בית המשפט נתן דעתו, בין היתר, לעמדת גורמי המקצוע עליה עמדנו מעלה, וכן לעדותה של גב' נמרוד בבית המשפט, וקבע כי מסוגלותו ההורית נמוכה. בתוך כך, נדרש בית המשפט גם לחוות דעת מאת ד"ר וגנר שהגיש המבקש, אשר נערכה בשנת 2008 בעניין הקטינה; גם הוא היה בדעה, כי אין המבקש מסוגל לגדל את הקטינה, אולם סבר, כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט, כי לאחר שיעבור הליך שיקום רגשי והתנהגותי, שעלול לארוך שנים רבות, יתכן שתשתפר מסוגלותו הרגשית; בית המשפט קבע לעניין זה, כי מסקנות ד"ר וגנר למעשה אינן סותרות את קביעתה של גב' גרשנזון, שעה ששניהם מצאו כי כיום אין המבקש מסוגל לגדל את ילדיו, ובנוסף, במבחן הזמן מאז שניתנה חוות הדעת, עולה כי לא אירע השינוי המיוחל במסוגלותו ההורית של המבקש.

ח.

בית המשפט בחן

גם את האפשרות שיכולתו ההורית של המבקש תשתפר בעתיד הקרוב בעזרה טיפולית סבירה. נמצא, בהסתמך על עמדתן של גב' גרשנזון, וגב' נמרוד וכן העובדת הסוציאלית גב' לין אשר טיפלה במבקש אחת לשבוע החל מינואר 2012, כי המבקש קיבל עד כה עזרה טיפולית והדרכה בהתאם לנסיבות, ואכן חל שיפור מסוים במצבו – אולם לא נראה כי מסוגלותו ההורית הגיעה לרמה סבירה, באופן המאפשר לו לטפל בקטין. עוד נתן בית המשפט דעתו לעדותה של ד"ר אדר, אשר ציינה בפני בית המשפט כי הקטין חווה את הביקורים כעונש, ולמעשה מבצע אותם על מנת לרצות את ההורים האומנים, באופן העלול לפגוע בביטחונו העצמי. עוד ציין בית המשפט, כי עולה מעדותה של ד"ר אדר שאף שהמבקש והמשיב (והאם) נפגשו עשרות פעמים רבות, לא נוצר ביניהם קשר ראשוני – "הילד כאילו לא מכיר אותם... אין רצף כאילו כל פגישה נוצרת מחדש" (פסקה 111 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה).

ט.

לסיכום, מכל הטעמים האמורים, קבע בית המשפט כי אף שניכר שהמבקש אוהב את בנו הקטין, מתמיד בביקורים והביקורים חשובים לו, המבקש אינו מסוגל לשמש לו כהורה, ולכן אין מנוס מהיעתרות לבקשת המשיב והכרה בקטין כבר אימוץ, במסגרת אימוץ סגור. עם זאת, קבע בית המשפט כי תנאי האימוץ יצומצמו במובן זה שהמבקש יקבל מידע על אודות הקטין פעמיים בשנה, בכפוף לשיקול דעתם של הגורמים המקצועיים בדבר טובת הקטין.

י.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי לא נדון, כיון שהמבקש הגישו כשלושה חודשים לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, בעוד שסעיף 13(ב)(1) לחוק קובע, כי ערעור על החלטת בית משפט בבקשה להכריז על ילד כבר אימוץ יוגש עד 15 יום ממתן פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקש להארכת המועד להגשת ערעור, לאחר שנדרש לטענת המבקש כי סבר שימי הפגרה באים במניין הספירה, וכן שהודרך על-ידי בא כוחו בשעתו כי עומדים לרשותו 45 ימים לערער על פסק הדין ולא

15.נקבע לעניין זה, כי הערעור הוגש אף לאחר חלוף הזמנים המתוארים, ומכל מקום כוונת המחוקק בקבעו את סד הזמנים הקצר בערעור בתיקי אימוץ היתה לסיים את ההליכים במהירות, ולאפשר לקטינים חיים יציבים וקבועים. כן ציין בית המשפט המחוזי שסיכויי הערעור נמוכים, במיוחד שעה שהסיוע המשפטי לא אישר למבקש ייצוג בהליכי הערעור.

הבקשה

יא.

המבקש אינו מיוצג בבקשה זו; נטען, ככל שירדתי לסוף דעתו, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא איפשר לו לדון בערעור, שכן לפי הבנתו והאופן בו חישב את המועדים, בין היתר בעזרת בא כוחו דאז, הערעור הוגש בתוך מסגרת הזמנים המותרת על פי החוק. לעניין פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה נטען, כי פסק הדין מפלה בין המבקש לבין האם, שכן האם ממשיכה לבקר את הקטין בעוד שנוכח החלטת בית המשפט ביקוריו פסקו.

יב.

ביום 18.12.14 הוגשה תגובת המשיב. ראשית נטען, כי אין הבקשה מעלה טעם חריג המצדיק דיון בה במסגרת גלגול שלישי, וזאת אף לא בהתאם לקריטריונים המקלים שנקבעו לעניין תיקי אימוץ. לגופם של דברים נטען, בין היתר, כי בצדק דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערער להארכת מועד, נוכח החשיבות הרבה הקיימת בתיקי אימוץ לכך שהקטין נשוא ההחלטה ייקלט בסביבה תומכת ויציבה במהירות, וכי לא ייערך שינוי במצב העניינים זמן רב לאחר שכבר הועבר למסגרת מעין זהו. לעניין זה, אין חשיבות לסיבת האיחור, שכן השאלה היא, כתמיד בעניינים אלה, טובת הילד, וזו אינה משתנה מסיבה כזו או אחרת לאיחור. לגופם של דברים נטען, כי סיכויי הערעור מעיקרא קלושים, שכן בית המשפט לענייני משפחה ביסס החלטתו באופן מנומק ומפורט, ואין עילה להתערבות. בהמשך לכך נטען, כי מכלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט מעלה שהמבקש נעדר מסוגלות הורית הנדרשת לשם טיפול בבנו, וכי אין צפי שהדבר ישתנה בעתיד הנראה לעין, ומכאן הצורך להכריז עליו כבר אימוץ. לעניין טענת האפליה בין המבקש לאם נטען, כי המשיב ביקש להכריז על הקטין כבר אימוץ גם כלפי האם, ולכן אין מקום לטענת האפליה, גם אם הליכים אלה טרם הסתיימו. לבסוף צוין, כי המבקש נמנע מלהגיע למפגשי הפרידה עם הקטין ולמעשה לא פגש בו כמעט חמישה חודשים, וחידוש המפגשים בשלב זה לא יעלה בקנה אחד עם טובתו של הקטין. מטעמים אלה נטען כי יש לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה

יג.

לאחר עיון בבקשה, בתגובת המשיב וכן בהחלטות השונות ובחוות הדעות של גורמי המקצוע שניתנו בעניינו של המבקש והקטין, חוששני כי אין להיעתר לבקשה. אמנם, בית משפט זה מגלה בענייני אימוץ גמישות יתרה בהחלת מבחני הגלגול השלישי, תוך שנוכח הרגישות המובנית בהליכים אלה, מובאות בקשות מתן רשות ערעור בפני הרכב גם במקרים אשר אינם בהכרח בעלי חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים (רע"א 1841/08 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה י"ג(2) (2008); בע"מ 1388/08 פלונית נ' פלוני , פסקה ט' (2008)). עם זאת, כפי שציינתי בעניין קודם, "גמישות זו אינה מקנה ערעור שני באופן אוטומטי... וכל תיק נבחן לגופו" (בע"מ 1988/14 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה י"א (1.6.14); ראו גם בע"מ 3640/06 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה ז(1) (2006); בע"מ 3039/12 פלונית נ' משרד הרווחה , פסקה 5 (2012); בע"מ 997/14 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה י' (19.3.14)). במקרה דנא אמנם מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטה דיונית של בית המשפט המחוזי, שלא היתה בגלגול הראשון בבית המשפט לענייני משפחה, ועל כן "חלון הגמישות" לגביה פתוח יותר במקרים חריגים; ואולם, החלטתי לבחון את הנושא במשקפי טובת הקטין, ראש וראשון לשיקולים (סעיף 1(ב) לחוק האימוץ), ובאספקלריה זו חוששני שאין מקום לגלגול נוסף.

יד.

סעיף 13(א) לחוק קובע כך:

באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה:

...

וסעיף קטן (7) מוסיף:

ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו;

לצורך ביסוס קביעה דו-שלבית זו, נדרשים בתי המשפט לחוות דעת מומחים, לה ניתן משקל גבוה במיוחד בעניינים מעין אלה, ובהינתן טעמים כבדי משקל בלבד יבחר בית המשפט לסטות ממנה ( בע"מ 778/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני , פ"ד סג(3) 111, פסקה 62 לפסק דינה של השופטת ארבל (2009) (להלן עניין פלוני ); בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית (2006) (להלן עניין

פלונית ). עם זאת, אין בכך כדי להפחית מאחריותו של בית המשפט באשר לקביעה השיפוטית, וכפי שנקבע: "אין בית המשפט משמש 'חותמת גומי' לעמדת המומחה המקצועי, אין הוא רואה בה עובדה מוגמרת אלא המלצה אשר ככלל יש ליתן לה משקל רב ביותר, אך לא מכריע" (עניין פלונית , השופטת ארבל , פסקה 15).

טו.

אשר לאופי האימוץ, סעיף 16 לחוק קובע, כי הכלל הוא אימוץ סגור, והחריג, הקבוע בסעיף 16(1) לחוק, הוא אימוץ עם קשר ( ע"א 653/95 פלונים

נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ''ד מט(2) 383, 392 (1999); בע"מ 1845/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקאות 19-18 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2008)). כביתר הליכי האימוץ, וכפי שקובע סעיף 1(ב) לחוק, השאלה העומדת להכרעה בעניין זה היא האם טובת הילד היא באימוץ סגור או פתוח. בין היתר נקבע לעניין זה, כי אימוץ פתוח יישקל כאשר שמירת הקשר עם ההורים הביולוגיים תהא חיובית לילד; כאשר ההורים המאמצים ישתפו פעולה עם כך; וכי ההורים הביולוגיים שלמים עם התהליך ( ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ''ד נג(1) 241 , 266-261 (1999); עניין

פלוני , פסקאות 65-62 לפסק דינה של השופטת ארבל; ראו גם ד' גוטליב "אימוץ פתוח: גיבוש גישה ישראלית" רפואה ומשפט 119 (1998)). כשלעצמי הבעתי לא אחת דעה "פתוחה" לעניין האימוץ ה"פתוח" – ראו בע"מ 10791/05 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה ט(5) (2006) וכן חוות דעתי בדנ"א 6211/13 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (2013); אך כמובן כל מקרה לגופו.

טז.

בענייננו, בית המשפט לענייני משפחה נדרש לעמדתם של גורמי המקצוע השונים, אשר היו תמימי דעים בקבעם כי המבקש אינו בעל מסוגלות הורית הנדרשת לשם טיפול בבנו הקטין, חרף אהבתו לקטין. כך גם עמדתם לעניין הסיכוי ש"התנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין", כדרישת החוק. אשר לסוגיית האימוץ הסגור והפסקת הביקורים, גם כאן היתה תמימות דעים בקרב גורמי המקצוע – אך התרשמותם היתה כי עם שלמבקש רצון כן ואמיתי לשמור על קשר עם בנו הקטין, תוך הקפדה על זכויות הביקור, נראה כי הדבר מסב נזק לקטין. כפי שציינו מעלה, מחוות דעתה של גב' גרשנזון עולה שהתלבטה רבות בסוגיה זו, ולשם כך ביקרה את הקטין בעודו עם משפחתו המאמצת; שם הבחינה כי הקטין נראה חיוני וחיובי, שונה מאוד מכפי שהתנהג והרגיש בקרבת המבקש במסגרת המפגשים. גם ד"ר אדר הגיעה למסקנה דומה, ואף ציינה כי למרות עשרות רבות של מפגשים, הקטין עודו מפוחד בקרבתו של המבקש וניכר שהוא רואה בו אדם זר. מטעמים אלה קבעו גורמי המקצוע, בלא עוררין בתוכם, כי ייטב לקטין אם יופסקו הביקורים. כאמור, אלמלא טעמים כבדי משקל, בית המשפט הדן בעניין אימוץ יקבל את חוות דעתם של גורמי המקצוע, ונראה כי לא הובאו טעמים כאלה בפני בית המשפט לענייני משפחה, או בבקשה בשלב זה. אשר לטענת האפליה, ברי כי אין מקום לקבלה שעה שהוגשה על-ידי המשיב בקשה זהה להכריז על הקטין כבר אימוץ גם כלפי האם; אוסיף, כי שאלה היא אם יש מקום בכלל לטענת אפליה במקרים מעין אלה, שכן כל מקרה נבחן לגופו בדגש על טובת הילד, ויתכנו לעניין זה הבדלים בין הורים באשר למסוגלות.

יז.

אשר להחלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשת המבקש להארכת מועד להגשת הערעור – העילה הספציפית לבקשה – אכן, קשה המחשבה שבעניינים בעלי משמעות רבה לחייו של אדם, כמו עניינו של בנו, תינתן החלטה מטעמים "פרוצדורליים", ולא יינתן למבקש יומו בבית משפט שלערעור. עם זאת, כפי שציין בית המשפט המחוזי, בהליכי אימוץ קבע המחוקק במכוון סד זמנים קצר יותר מאשר בהליכים אחרים, וזאת כדי להגשים את עקרון טובת הילד, ולאפשר לו יציבות והישארות במסגרת אשר נקבעה בבית המשפט הדיוני, מבלי לערער את עולמו שלא לצורך; ודוק, סד הזמנים הקצר נקבע גם ביתר ענייני האימוץ – כך למשל, סעיף 13(ב)(1) לחוק קובע, כי החלטה בבקשה להכרזה על קטין כבר אימוץ תינתן תוך תשעה חודשים מן הרגע בו הוגשה, ובערעור – תוך 30 יום; סעיף 13א(ד) קובע, כי החלטה

לביטול הכרזה כבר אימוץ תינתן תוך 40 יום, ובערעור – תוך 30 יום; ועוד. הכל, כאמור, לשם טובת הילד; וכפי שציין בעניין זה השופט – כתארו אז – גרוניס:

"מטבע הדברים, וטוב שכך, שתיקי אימוץ ותיקים אחרים העוסקים בקטינים (כמו תיקי הגירה) גורמים לשופטים התלבטויות קשות. זה ההסבר לכך שבתיקים כאלה מגלים בתי המשפט גישה דיונית מיוחדת. אולם, באופן פרדוכסלי התוצאה, שאינה כמובן מכוונת, היא לפעמים פגיעה בטובת הקטין, אף שטובתו חייבת להיות בראש מעיינינו. כוונתי בעיקר לכך שהתמשכות ההליכים מעבר למידה סבירה, כפי שקורה לעתים, למרבה הצער, עקב ההתלבטויות, אינה מיטיבה עם הקטין ועם המעורבים האחרים. אילו סברתי שיש סיכוי ממשי לערעור בהחלט היה מקום לקבל הבקשה וליתן ארכה להגשתו של ערעור. אולם, משאין זה המצב, דין הבקשה, הנדונה כערעור, להידחות" (בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 10

(2009); דיון נוסף באותו עניין נדחה (דנ"א 6113/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה

(2009)).

יח.

בבוא בית המשפט להחליט אם לדחות או לקבל בקשת הארכה להגשת ערעור בענייני אימוץ, על בית משפט של ערעור לבחון איפוא את סיכויי הערעור, וככל שנמצא כי יש סיכוי ממשי לקבלתו, יהיה מקום לקבל את הבקשה ולאפשר את הגשת הערעור. בענייננו, בית המשפט נדרש לכך, וקבע כי סיכויי הערעור "הינם ברף הנמוך", ואכן נראה – והדברים נאמרים בצער – כי אלה פני הדברים, שעה שבית המשפט לענייני משפחה נשען כאמור על חוות דעות ועדויות של מומחים בתחום, אשר נפגשו עם המבקש והקטין והגיעו למסקנה זהה. לכן, סבורני כי אין דופי בהכרעת בית המשפט המחוזי שלא להיעתר לבקשת ההארכה. אוסיף, כי מכל מקום נבדקה הבקשה לגופה גם בהליך הדיוני, הן בבית המשפט המחוזי והן בבית משפט זה.

יט.

לסיום, ההחלטה בענייננו אינה החלטה פשוטה. כך במיוחד, כפי שציין בית המשפט לענייני משפחה, שעה שנמצא שהמבקש מעוניין באופן אמיתי לשמור על קשר עם בנו הקטין, וכי הביקורים חשובים לו. עם זאת, ענייננו בטובת הקטין, וכפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה, בהסתמך על עמדתם של כלל אנשי המקצוע, ייטב לקטין אם יוכרז כבר אימוץ במסגרת אימוץ סגור. אכן, המבקש יקבל – על פי פסק הדין – מידע על קורות בנו פעמיים בשנה, ויתכן ברבות השנים שמקשר עקיף זה, מועט ככל שיהא יצמח צמח חיובי שאין ניתן לחזותו כיום. בגדרים אלה אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.