פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"מ
7770/09
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשת:
פלונית
נ ג ד
המשיבים:
1. פלוני
2. פלוני
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שטמר, עמית ווילנר) מיום 16.7.09 בתיק עמ"ש
7187-02-09
בשם המבקשת:
עו"ד ברוך אבוקרט;
עו"ד רונן גפני
החלטה
רקע והליכים
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שטמר, עמית ווילנר) מיום 16.7.09 בתיק עמ"ש 7187-02-09, בו נדון ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופט ברגר) מיום 21.12.08 בתיק תמ"ש 17120-06.
ב.
המבקשת והמשיב 2 (להלן הבעל ) נישאו בשנת 1976 ונישואיהם עלו על שרטון בשנת 1999. בשנת 2001 קבע בית הדין הרבני, כי על הבעל לתת גט למבקשת, כי דירת המגורים תהיה לצדדים בחלקים שווים וכי לתובעת זכות קדימה לרכוש את חלקו של הבעל בדירה. בשנת 2006 העביר הבעל את חלקו בדירה לאחד מילדי הצדדים (הוא המשיב 1) ללא תמורה, ובהמשך הגישה המבקשת תביעה (מתחילה לבית הדין הרבני ובהמשך לבית המשפט לענייני משפחה) להעביר את חלקו של המשיב בדירה על שמה. ביסוד התביעה עמדו שתי טענות: (1) כי העברת הדירה על שם המשיב 1 היא חוזה למראית עין שדינו בטלות; (2) כי נוכח התחמקות הבעל ממתן הגט יש מקום למתן הסעד האמור מכוח סעיף 4א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז - 1956.
ג.
ביום 21.12.08 דחה בית המשפט לענייני משפחה את התביעה. נקבע, כי לדרישה שחלקו של הבעל בדירה יועבר על שם המבקשת אין יסוד בדין. הוטעם, כי סעיף 4א לחוק כפיית ציות אמנם מאפשר:
"תפיסת כל נכס מנכסיו של הנתבע... או מינוי כונס נכסים עליהם, ולהורות לכונס הנכסים מה ייעשה בנכס"
אך נאמר כי "אין מדובר בהעברת הנכס ללא תמורה לידי התובעת אלא מדובר בסנקציות באופן כללי, כאמצעי להפעלת לחץ על הנתבע ובכלל זה כצעד דרסטי וחריג מכירת חלקו של הבעל" (עמ' 5). עוד נקבע, כי לא הוכח שהעברת זכויות הבעל בדירה למשיב 1 היא חוזה למראית עין, או שהיא נועדה כדי לחמוק מההליכים שנפתחו (כבר בבית הדין הרבני) לפי חוק כפיית ציות, ולבסוף כי זכות הקדימה עומדת למבקשת ככל שהמשיב 1 יבקש למכור את הדירה (לפי סעיף 104 לחוק המקרקעין,
ד.
כלפי פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. ברם, ביום 12.7.09 הגיש הבעל הודעה בה הביע הסכמתו למתן גט - ומכאן, כך קבע בית המשפט המחוזי, נשמט הבסיס לטענות המבקשת על יסודו של חוק כפיית ציות. נקבע:
"הבעל יפקיד גט על פי כל דיני ההלכה תוך 60 יום מהיום... בכפוף לאמור לעיל, אזי הערעור יידחה, והמשיב יהיה רשאי לנהוג במחצית הדירה מנהג בעלים...
לא יפקיד הבעל את הגט תוך 60 יום מהיום כאמור לעיל, אזי תתבטל העברת הזכויות על שם המשיב, ומחצית הדירה תישאר רשומה על שם הבעל, מאחר שיהא בכך כדי לאשש את הטענה שהעברת הזכויות על שם המשיב אכן נעשתה כדי להתחמק מהליכי ירידה לנכסים על פי חוק הציות, בחוסר תום לב ובניגוד לתקנת הציבור".
ה.
כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. בין היתר נטען, כי המקרה מעורר מספר שאלות משפטיות חשובות, בכללן: (1) מה דינה של העברה ללא תמורה שנעשתה כדי להתחמק מהוראות חוק כפיית ציות או מנושים אחרים; (2) סמכות בית המשפט האזרחי להתייחס לעניינים המצויים בסמכות בית הדין הרבני; (3) האם התנהגות הבעל בעקבות פסק הדין יכולה להשפיע למפרע על השאלה אם העברת הזכויות למשיב 1 היתה למראית עין. בין השאר נטען כלפי המשקל שיש לייחס להודעה שנמסרה באמצעות בא כוח המשיב 1, וכלפי המשקל שניתן לעגינות המבקשת. ולבסוף, נטען גם כלפי קביעות בית המשפט לענייני משפחה מהן עולה, כי לא הוכח שבמועד העברת הזכויות היה הבעל מודע להגשת הבקשה לפי חוק כפיית ציות.
הכרעה
ו.
לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. יש לזכור, כי הסעד לו עתרה המבקשת הוא רישום מחצית הדירה על שמה מכוח הוראת סעיף 4א לחוק כפיית ציות. כפי שקבע בית המשפט לענייני משפחה, אין למשאלה זו עילה בדין - וכבר מסיבה זו אין להיעתר לבקשה. אף אם נניח לסעד הסופי לו עתרה המבקשת, ונתייחס לבקשה להורות על בטלות העברת הזכויות למשיב 1 - עניין זה אינו מצדיק בנסיבות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי; רשות כזו נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). במקרה דנא, קבע בית המשפט לענייני משפחה, כממצא עובדתי , כי המשיבה לא הצליחה להוכיח שמטרת העברת הזכויות היתה פסולה באופן המצדיק או המאפשר להורות על בטלותה, ויתכן כי אכן מדובר בהעברה "תמימה" בין אב שעזב את הארץ לבין היחיד מבין ילדיו העומד עמו בקשר. טענות המבקשת כלפי קביעות בית המשפט לענייני משפחה (ובפרט בשאלה מתי נודע לבעל על הגשת הבקשה לפי חוק כפיית ציות) הן טענות עובדתיות מובהקות, ולא להן נועד הערעור השלישי (רע"א 6379/09 פלוני נ' פלונית (לא פורסם); רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם)).
ז.
ועוד, בית המשפט המחוזי הלך כברת דרך מסוימת לקראת המבקשת והסכים לקבל "ראיה חדשה", שעניינה עמידת הבעל בהצהרתו לגבי נכונותו להפקיד גט. קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה אם לא יעמוד הבעל בהתחייבותו יתברר למפרע כי מדובר בהעברה בטלה היא, במובן מסוים, שינוי מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה לטובת המבקשת . המבקשת אמנם טוענת כלפי ההתבססות על הצהרה מאוחרת זו - אך כאמור, מדובר בהתערבות בממצאי עובדה ההולכת לקראתה. ויודגש, המבקשת אינה מעלה את הטענה, שהעברת הזכויות בדירה למשיב 1 נוגדת את זכות הקדימה שניתנה לה בהחלטת בית הדין הרבני; אינני יודע אם קיימת תשתית לטענה כאמור, והיא מבססת את טענתה על סעיף 4א לחוק כפיית ציות.
ח.
סוף דבר אין בידי להיעתר לבקשה, אך לא אוכל להימנע מאמור, כי קשה להלום את התנהלות הבעל שעיגן את אשתו זה כמה וכמה שנים. מבחינה זו, קביעת בית המשפט לפיה העברת נכסים "כדי להתחמק מהליכי ירידה לנכסים על פי חוק הציות" היא "בניגוד לתקנת הציבור" (על ההשלכות הנלוות לכך לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973), היא קביעה ראויה התומכת במאבק בעגינות. ולבסוף ייאמר, כי עיון במערכת ניהול התיקים מלמד, שלאחר הגשת הבקשה דנא (ביום 30.9.09) הפקיד הבעל גט בבית הדין בקזבלנקה; ראו החלטת בית המשפט המחוזי מיום 17.11.09 שהאריכה את המועד להפקדת הגט עד יום הפקדתו בפועל. טוב שכך נעשה לגופו של עניין, ויש בכך גם כדי להוריד את המסך על טענות המבקשת המבוססות על חוק כפיית ציות. איני נעתר איפוא לבקשה.
ניתנה היום, כ"ז בניסן תש"ע (11.4.10).
ש ו פ ט