בע"מ 7825/17 פלוני נ. פלוני

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטים

י' שבח – סג"נ, ש' שוחט , י' אטדגי ) מיום 21.8.2017 בעמ"ש 33064-10-14, בגדרו נידון והוכרע בשנית ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (השופטת ת' סנונית-פורר ) מיום 14.8.2014 בתמ"ש 6151-02-12.

2.

המבקש והמשיבה נישאו בשנת 1984 ובשלהי שנות ה-80 נענו להצעת הורי המבקש לבנות בחלל שהתהווה בין העמודים שבקומת הקרקע של בית ההורים דירה שתשמש למגוריהם (להלן: הדירה ). השניים עשו זאת, ועברו להתגורר בדירה בשנת 1995. בחודש פברואר 2012 הגיש המבקש תביעת גירושין נגד המשיבה בבית הדין הרבני, ובמקביל הגישה אמו לבית משפט השלום תביעה לסילוק ידה של המשיבה מהדירה וכן תביעה לתשלום דמי שימוש. בית המשפט דחה את שתי התביעות, בקבעו כי ניתנה למשיבה זכות בלתי הדירה להתגורר בדירה, תוך שלילת כוונה לשכירות בתמורה.

האם לא השלימה עם תוצאה זו והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, אך נפטרה לאחר הגשתו. משאחיו של המבקש הסתלקו לטובתו מחלקם בבית ההורים (לרבות הדירה), הלה נכנס לנעלי אמו ונעשה למערער. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי, ביטל את הקביעה לפיה רשאית המשיבה להמשיך להתגורר בדירה לצמיתות, והורה על פינויה בכפוף לתשלום פיצוי שאמור לאפשר לה מימון מגורים חלופיים עד אחרית ימיה, בסך של 1,100,000 ₪.

המבקש הגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית משפט זה החליט לקבל את הבקשה ולדון בה כערעור (בע"מ 1894/16 פלוני נ' פלונית (10.5.2017)). במסגרת פסק הדין בערעור נקבע כי בהיעדר בחינה של חוות דעת מקצועיות והליך חישוב ברור ומדויק, יש להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, אשר יבחן על בסיס ראיות מוצקות את שיעור ההשקעות שהשקיעה המשיבה בדירה ויקבע מחדש את גובה הפיצוי.

3.

וכך נעשה. ביום 21.8.2017 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לאחר שהדיון הוחזר לפתחו על ידי בית משפט זה. במסגרת פסק הדין, נדרש בית המשפט המחוזי למסמכים ואסמכתאות אליהם הפנו הצדדים; לממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום מהם למד כי "המשיבה היא זו שבנתה את הדירה מהמסד ועד הטפחות, משקודם לכן היה במקום חלל ריק", ולעובדה שהמבקש לא טען כי השתתף במימון הוצאות הבנייה (למעט ביצוען הפיזי של פעולות מסוימות). בהתחשב בכל אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי שווי השקעותיה של המשיבה בבניית הדירה (בתוספת ריבית והצמדה לפי המועדים הרלבנטיים) עולה כדי סך של 983,804 ₪.

4.

המבקש לא השלים עם תוצאה זו, והגיש את הבקשה למתן רשות ערעור שלפני. במסגרת הבקשה שב וטוען המבקש לטעות משפטית בחישוב הפיצוי: לגרסתו, הביא בית משפט קמא בחשבון סכומים שנטען על ידי המשיבה כי שילמה עבור השתתפותה בבניית הדירה, אלא שסכומים אלו לא הוכחו באמצעות קבלות או חשבוניות, ואף לא הוגשה חוות דעת מקצועית בעניין. כך הוא גם לגבי ממצאים של הערכאה הדיונית, שהסתמכה על טענות המשיבה "ללא סימוכין כלשהם". עוד טוען המבקש, כי יש ליתן את הדעת האם לא נעשתה אכיפה בררנית, האם פיצוי דומה היה נפסק אם היה מדובר בגבר שצריך לעזוב מקרקעין השייכים להורי אשתו? בנסיבות המקרה דנן, כאשר מדובר באישה שהתגוררה משך שני עשורים בדירה ללא כל תשלום מצדה, תוך שהשקיעה סכום מינורי וקטן בבנייתה, פיתחה קריירה וכושר השתכרות גבוה, אשר אינה נזקקת לפיצוי על מנת לשמור על רמת חייה – סבור המבקש כי מן הדין ומן הצדק להתערב בשיעור הפיצוי שנפסק לטובתה.

5.

לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין דלמטה, אין בידי לקבל את הבקשה, אשר אינה מגלה כל עילה המצדיקה מתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי " - רשות אשר לא תינתן אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית שהשלכותיה חורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו לא מתעוררת כל שאלה כאמור. כל טענות המבקש מופנות כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לשווי השקעותיה של המשיבה בנכס, שעה שמדובר בקביעות עובדתיות, בהן ערכאת הערעור לא תיטה להתערב אלא במקרים חריגים בלבד (רע"א 5667/17 שמש נ' רכבוך

(15.8.2017); בע"מ 4654/17 פלונית נ' פלונית (10.7.2017)). מה גם שקביעות אלו מנומקות ומפורטות, ואינן מגלות כל חשש לעיוות דין כלפי המבקש (לרבות אכיפה בררנית כטענתו).

6.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית. משלא נתבקשה תשובת המשיבה, לא אעשה צו להוצאות.