בע"מ 7935/11 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ו' פלאוט ) במסגרתו קיבל את בקשת המשיבה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופטת ד"ר

ו' בן שחר ) אשר דחתה את בקשתה למזונות זמניים, בין היתר משום שהיא עובדת לפרנסתה.

2.

להלן תוצגנה בתמצית העובדות הרלוונטיות והשתלשלות ההליכים הדיוניים: המבקש והמשיבה נשואים זה לזו כדמו"י מיום 11.11.81. ילדיהם של בני הזוג בגירים. ביום 13.7.2010, הגישה המשיבה תביעה למזונות. אותה עת, עבדה בחנות בגדים בשותפות עם אחות המשיב והשתכרה כ-10,000 ש"ח. על פי טענתה בכתב התביעה, המבקש השתכר 9,500 ש"ח. ביום 5.8.2010 הגישה המשיבה בקשה לפסוק לה מזונות זמניים. במסגרת בקשה זו, טענה כי המבקש משך את משכורתה מחשבונם המשותף, משתכר סך של 10,500 ש"ח בחודש (לא כולל בונוסים) וכן שולט בנכסיהם המשותפים, תוך גבייה באופן בלעדי של שכר הדירה המתקבל עבור שתי דירות השייכות לשניהם. על כן, נתבקש בית המשפט לפסוק לה מזונות על סך של 6880 ש"ח לשם סיפוק צרכיה, לרבות חופשה שנתית וטיפול פסיכולוגי. נוסף על כך, נתבקש בית המשפט לחייב את המבקש בהוצאות אחזקת הבית בסך של 2075 ש"ח. ביום 18.08.2010 דחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשתה זו, תוך שקבע כי "מאחר והמבקשת טוענת שהיא עובדת בחנות הבגדים אלא שהמשכורת ניטלת על ידי המשיב ( המבקש ). המבקשת ( המשיבה ) תמשיך לעבוד והמשכורת תשולם לידה". ביום 15.9.2010, הגישה המשיבה בקשה נוספת דחופה למזונות זמניים בנימוק שמשכורתה איננה מועברת אליה. בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשתה מהטעם שאיננו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו. כעבור שבועיים, הגישה המשיבה בקשה לעיון מחדש בהחלטה בעניין המזונות הזמניים. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מאחר שלא נתגלתה כל עובדה חדשה, הבקשה והתגובה יידונו יחד במועד קדם המשפט. ביום 10.1.2011, התקיים קדם משפט. בין הצדדים התעוררה מחלוקת לגבי מעמדה של המשיבה בשותפותה בעסק. צוין, כי הנושא עודנו תלוי ועומד בבית הדין לעבודה. כמו כן, נתברר שהמשיבה החלה לעבוד במקום עבודה אחר כשכירה ומרוויחה סך של 4500 ש"ח לחודש. בית המשפט לענייני משפחה לא מצא מקום לשנות מהחלטתו וקבע את התיק לשמיעת ראיות לגופו של עניין. יצוין, כי בית המשפט לא נמנע מלמתוח ביקורת קשה על דרך התנהלות המשיבה ובאת כוחה. ביום 14.2.2011, הגישה המשיבה בקשה נוספת לפסיקת מזונות זמניים מן הטעם כי חל שינוי נסיבות מהותי. בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה בקובעו כי איננו משמש ערכאת ערעור על עצמו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קבע כי התיק יחזור לבית המשפט לענייני משפחה לצורך נימוק החלטתו.

בהחלטתו מיום 26.5.2011, לאחר דיון בטענות הצדדים לעניין השתכרותם בפועל, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי בשלב זה אין מתפקידו לערוך בירור עובדתי מקיף של העובדות ואלה תתבררנה בעת שמיעת הראיות. כן נקבע, כי הלכה למעשה המשיבה עושה שימוש נרחב בהליך המשפטי לשם קביעת מזונות זמניים. דא עקא, באף אחת מהפעמים לא הצביעה על שינוי נסיבות אלא זו חזרה על טענותיה, תוך הדגשה שמצבה הוא "בכי רע". בית המשפט הטעים כי הלה עובדת לפרנסתה ולנוכח העובדות לכאורה שנפרשו לפניו בשלב זה, לא מצא לנכון לפסוק מזונות זמניים עד בירור כל העובדות, "ככל הנראה בערכאות מקבילות". על כן, דחה את הבקשה, תוך הדגשתו כי הגם שנמנע מהוצאות, היה מקום לפסק בתיק זה הוצאות לדוגמא "על השחתת זמנו של בית המשפט בבקשות חוזרות דומות". על בקשה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נתן רשות ערעור וקיבל את הערעור.

3.

בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי אפילו ולא בנקל תתערב ערכאת ערעור בהחלטה שעניינה מזונות זמניים, בהחלט ייתכנו מצבים בהם אין מנוס מהתערבות. נקודת המוצא היא שהבעל חייב במזונות אשתו כל עוד לא יקבע כי הפרה את חובותיה באופן הגורם לשלילת מזונותיה. במקרה דנא, קבע, לא הוכח כי המשיבה הפרה חובה שהיא. המחלוקת היחידה בשלב זה היא האם היא יכולה להמשיך ולהשתכר מהעסק המשותף עם גיסתה, עימה הסתכסכה. הואיל וכיום המשיבה משתכרת כ-4500 ש"ח - סכום הנמוך משמעותית מהשתכרותה עובר לסכסוך – בעוד המבקש השתכר נכון למועד כתב ההגנה כ-11,000 ש"ח, כי אז די בנסיבות אלה כדי לפסוק לטובתה "השלמת מזונות". באשר לחובות המשותפים לו ולמשיבה אותם הוא מתבקש להחזיר, ציין בית המשפט כי גם המשיבה נושאת בתשלום החזר החובות. אי לזאת, חייב בית המשפט המחוזי את המבקש לשלם למשיבה בגין השלמת מזונותיה סך של 1500 ש"ח לחודש, כאשר החיוב הוא מיום הגשת התביעה. כמו כן נקבע, כי מהסכומים שנצטברו יופחת סך של 4000 ש"ח שאותו קיבלה המשיבה מהעסק. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור דנא. בד בבד הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו, לאחר שזו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.

4.

עיקר טענות המבקש הוא כי שגה בית המשפט המחוזי עת התערב בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה שלא לפסוק למשיבה מזונות זמניים, מן הטעם שככלל לא תטה ערכאת ערעור להתערב בסוגיה זו אלא במקרים חריגים ומקרה זה אינו נמנה עליהם. לא הוכח כל שינוי נסיבות מהותי המצדיק "השלמת מזונות" למשיבה. בית המשפט לענייני משפחה הוא אשר מוסמך לדון במזונות אישה והלה דחה את כל בקשותיה אחת לאחת, תוך שקבע מפורשות כי היא איננה זכאית למזונותיה. עוד ציין המבקש, כי בית המשפט המחוזי התעלם ממצבו הכלכלי הקשה המתבטא בירידה דרסטית בהכנסותיו החודשיות כפי שהוכחה, עקב בין היתר החזר הלוואות, עד כי הינו משתכר סך של 2000 ש"ח בחודש. זאת, כאשר המשיבה משתכרת 4500 ש"ח בחודש ומתגוררת בבית הוריה. בעניין זה הדגיש כי החלטתו של בית המשפט המחוזי נסמכת רק על ראיותיה של המשיבה ולא על תלושי השכר האחרונים שברשותו המעידים על מצוקתו הכלכלית. עוד טען לפגמים דיוניים בקיום ההליך המשפטי אשר מנעו ממנו לממש את יומו בבית המשפט. כך למשל, דיון בבקשת רשות ערעור כבערעור ללא הסכמת הצדדים וללא מתן הזדמנות להביע את התנגדותו. כמו כן, טען עובדתית לגופו של עניין באשר ליכולת השתכרותה של המשיבה.

5.

לאחר שבחנתי את הבקשה, עיינתי בפסק הדין ובהחלטות של הערכאות הקודמות ועולה כי ערכאות קמא נחשפו לחומר הרלוונטי ולטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להדחות. כלל ידוע הוא, כי רוחב שיקול הדעת המוענק לבית המשפט לענייני משפחה בבואו לקבוע מזונות זמניים עומד ביחס הפוך לצמצום שיקול הדעת של ערכאת הערעור בסוגיה. בשלב זה, אין לבית המשפט לענייני משפחה – וכנגזר מכך, לערכאת הערעור – את הכלים להיכנס לעובי הקורה, לערוך בירור מקיף ולהכריע במחלוקת העובדתית שנתגלעה בין הצדדים (ראו בע"מ 1078/11 פלוני נ' פלונית

(27.4.2011)). לאמור; עסקינן ב"מעין עזרה ראשונה עד לבירור התביעה" (ראו ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח (4) 105).

6.

דא עקא, ההנמקה האמורה עשויה לשמש חרב פיפיות. כלל צמצום ההתערבות הערעורית בקביעת מזונות זמניים עשוי להשליך גם על החלטת בית המשפט המחוזי בענייננו, אשר כאמור קיבל את הבקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה. מהצד האחר, ברמה העקרונית וברמה המעשית, קשה להצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" בהליך דנא. יתרה מכך, נראה כי מוטב שהצדדים יתמקדו בהליך העיקרי. הדרך לשמור על הזכויות המהותיות והדיוניות של הצדדים בצומת בה אנו מצויים היא בתוצאה הבאה: הממצאים והמסקנות של בית המשפט המחוזי אינם מחייבים את בית המשפט לענייני משפחה בהליך העיקרי. בכפוף לכך, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.