בע"מ 8401/12 פלוני נ. האפוטרופוס הכללי

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.10.2012 בעמ"ש 29552-10-10 ( סגניות הנשיאה, השופטות א' קובו ומ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק ), במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו בת"ע 14831-99 מיום 4.7.2010 (השופטת ש' גליק ). שתי הערכאות דחו את תביעת המבקשת להכיר בה כידועה בציבור של פלוני המנוח הזכאית לרשת אותו מכוח סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.

תמצית הרקע העובדתי

1.

פלוני – יליד 1927 שעלה לישראל בשנת 1976 מפולין ושסבל מפיגור שכלי ומבעיות נפשיות – הוכרז פסול דין על ידי בית המשפט ביום 25.12.1978, ואימו מונתה כאפוטרופה לענייני גוף ורכוש. לאחר פטירת האם מינה בית המשפט ביום 4.1.1987 שני אפוטרופוסים לפלוני: עו"ד אדלשטיין ז"ל מונה כאפוטרופוס לענייני רכושו של פלוני והמבקשת מונתה כאפוטרופה לגופו של פלוני. ביום 14.9.1998 מונתה הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופה לענייני רכושו של המנוח במקום עו"ד אדלשטיין, על רקע היעדר שיתוף הפעולה בין המבקשת לבין עו"ד אדלשטיין בכל הנוגע לטיפול בפלוני. ביום 19.7.1999 הוגשה לבית המשפט בקשה מטעם היועץ המשפטי של עיריית תל-אביב למנות את הקרן לטיפול בחסויים גם כאפוטרופה לגופו של פלוני במקום המבקשת, בשל חשש שהתעורר להזנחה ולטיפול בלתי הולם של המבקשת בפלוני והיעדר שיתוף פעולה מצידה עם רשויות הרווחה. בסמוך לאחר מכן ביום 10.8.1999, נפטר פלוני, כשהוא רווק וללא ילדים, ומבלי להותיר צוואה.

2.

המבקשת הגישה תביעה כנגד האפוטרופוס הכללי לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה ביקשה להכיר בה כידועה בציבור של פלוני המנוח וכיורשתו על פי דין. המבקשת טענה כי היחסים בינה לבין המנוח החלו אמנם כיחסים של אפוטרופה וחסוי, אך בשלב מסוים חלה תפנית באופי היחסים כאשר "עבר המנוח להתגורר בדירת המבקשת מתוך כוונה לחיות יחד כבעל ואישה". לטענת המבקשת, היא והמנוח התגוררו תחת קורת גג אחת במשך כ-14 שנים, קיימו חיי משפחה במשק בית משותף ואף חיי אישות, וראו עצמם כזוג נשוי לכל דבר ועניין. עוד נטען כי השניים ביקשו להינשא זו לזה אך הרבנות סירבה לחתנם, ולפיכך חיו יחד ללא קשר נישואין פורמאלי. לפיכך טענה המבקשת כי היא זכאית לרשת את פלוני המנוח על פי סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה ). האפוטרופוס הכללי התנגד לתביעה וכפר בטענות המבקשת בדבר אופי היחסים בינה לבין פלוני המנוח.

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

3.

בית המשפט לענייני משפחה דחה, בפסק דין מנומק ומקיף, את תביעת המבקשת. בפתח פסק דינו קבע בית המשפט כי אין לקבל את ניסיונה של המבקשת לגזור גזירה שווה בין העניין דנן לבין פסק הדין בע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון , פ"ד מג(1) 431 (1989) (להלן: עניין אלון ), בו נדונה מערכת יחסים בין גבר ואישה שהחלה במסגרת יחסי מטופל ומטפלת והתפתחה ליחסי זוגיות וחיים משותפים. בית המשפט בעניין אלון קבע כי התקיימו בבני הזוג שם התנאים להכרה כידועים בציבור, ולכן קיבל את תביעת האישה לרשת את הגבר המנוח מכוח סעיף 55 לחוק הירושה. בית המשפט לענייני משפחה במקרה דנן קבע כי קיימת הבחנה חשובה בין שני המקרים, כאשר פלוני המנוח אינו מטופל "רגיל" אלא סובל מפיגור שכלי והוכרז כפסול דין וכחסוי. בית המשפט קבע כי "עת המדובר באדם שסובל מפיגור שכלי ואף הינו פסול דין, ספק אם ניתן לייחס לו כוונה לנהל זוגיות בחיי משפחה וניהול משק בית משותף", ועוד נקבע כי "כאשר אחד הצדדים לקשר הוא בעל פיגור שכלי ופסול דין וחסוי, אין לו בחירה רצונית והתחייבות לחיי משפחה המלווה בכוונה ליצור יחסים משפטיים...דווקא משום היעדר יכולתו ליצור פעולות או יחסים משפטיים...מונה לו אפוטרופוס לגוף ולרכוש". בנוסף קבע בית המשפט כי אף אם המבקשת ופלוני המנוח קיימו יחסי מין, ספק אם ניתן לומר שהיו ביניהם "חיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו, המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות", להבדיל מטעמי נוחות בלבד.

4.

בית המשפט קבע כי בחינת התשתית הראייתית שהניחה המבקשת לפניו מובילה אף היא למסקנה כי המבקשת לא הרימה את הנטל הראייתי להוכחת טענת הידועים בציבור. צוין כי המבקשת מונתה כאפוטרופה לגופו של המנוח ולכאורה הייתה אמורה לקבל שכר עבור תפקידה. בית המשפט ציין כי המבקשת אמנם הכחישה בעדותה שקיבלה שכר עבור תפקידה, למעט פרק זמן קצר של חודשיים, וטענה כי כל כספה "הלך עליו [המנוח], עם התרופות", אולם קבע שאין לקבל את עדותה בעניין זה. צוין כי דברי המבקשת לא תמיד היו ברורים או ממוקדים וכי ניכר שהיא התחמקה מלהשיב על השאלה. לנוכח דברי באת כוחה של המבקשת כי המבקשת קיבלה שכר רק עבור חודשיים בתפקידה כאפוטרופה עקב סכסוך עם עו"ד אדלשטיין, הציע בית המשפט הצעת פשרה לפיה המבקשת תקבל מהאפוטרופוס הכללי שכר בגין הטיפול במנוח במשך השנים, ובכך תסתיים ההתדיינות בתיק. בית המשפט ציין בפסק הדין כי הצעת פשרה זו העלתה חרס. עם זאת, נקבע כי גם אם המבקשת לא קיבלה שכר עבור תפקידה כאפוטרופה, הרי ש עצם זכאותה לקבלת שכר עבור תפקידה זה שוללת מניה וביה את טענתה להיותה ידועה בציבור.

5.

בית המשפט קבע כי מהתסקיר שערך האגף לשירותי רווחה בעיריית תל-אביב (שהוכן במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל בעבר בכל הנוגע לטיפול בתיק האפוטרופסות), עולה תמונה השונה לאין ערוך מיחסים של ידועים בציבור. מתסקיר זה עלה כי בין המבקשת לבין עו"ד אדלשטיין התגלע סכסוך קשה על רקע דרישותיה ממנו לכספים בגין הטיפול במנוח מבלי שהייתה מוכנה להגיש דוחות הוצאות. מהתסקיר עלה בנוסף כי ההתרשמות של כל הגורמים שטיפלו בעניינו של פלוני הייתה כי "[המבקשת] מטפלת ודואגת ל[פלוני המנוח], אם כי מדובר בבית עם אורח חיים לא שגרתי ואישיות לא שגרתית". מכיוון שהאלטרנטיבה האחרת הייתה אשפוזו של המנוח במסגרת סיעודית, הומלץ בתסקיר להשאיר את המנוח בשלב זה בהשגחתה של המבקשת, ובמקביל לפעול למינוי הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופה לפלוני, וזאת לאור המחלוקות וההאשמות ההדדיות בין המבקשת לבין עו"ד אדלשטיין. בית המשפט הפנה לתסקיר נוסף, ישן יותר, שבו תואר ביקור בבית המבקשת, ובו נאמר כי המנוח הינו אדם מוגבל בשכלו עם הפרעות התנהגות קשות. בית המשפט התייחס גם לדוח סוציאלי שנערך לפלוני המנוח, וקבע כי עולים ממנו דברים השוללים יכולת רגילה של קיום הדדיות ביחסים או יחסי משפחה היכולים להביא את היחסים של הצדדים לחזקת ידועים בציבור. לפיכך קבע בית המשפט כי המנוח לא היה אדם בעל רצייה חופשית ויכולת להיות ידוע בציבור של המבקשת, ודי בכך כדי לדחות את התביעה.

6.

בית המשפט לא הסתפק באמור לעיל והמשיך וסקר את העדויות של עדי התביעה, שהעידו על מתכונת יחסיהם של המבקשת והמנוח כידועים בציבור לכאורה. בית המשפט קבע כי העדויות היו חלקיות וכלליות ולא תמכו בטענות המבקשת. בנוסף נקבע כי חלק מהעדויות היו בלתי אמינות. אשר לעדותה של המבקשת עצמה, בית המשפט ציין כי המבקשת הינה בעלת חן רב, אולם קבע כי הוא מצא את עדותה בלתי אמינה, וכי התרשם מעדותה "לא אחת כי דמיון ומציאות משמשים בערבוביה, ולעיתים נדמה היה כי התובעת [המבקשת] אינה יודעת להפריד ביניהם". בית המשפט הביא חלקים ניכרים מעדותה של המבקשת לביסוס התרשמותו האמורה. כמו כן ציטט בית המשפט מתסקיר שירותי הרווחה שבו תוארה המבקשת כאישה "יוצאת דופן בהתנהגותה, [ש]קשה להעריך אם מדובר בתמהונות, בחוסר יכולת הבחנה בין מציאות ודמיון או התחזות כאשר משנה מדי פעם את שמה או מוסרת תאריכי לידה שונים". בית המשפט דחה את טענת באת כוחה של המבקשת, לפיה אין בעצם היות המבקשת אישה "ססגונית" כדי לשלול ממנה את הזכות לרשת את המנוח על פי דין, בציינו כי התקשה ליתן אמון בגרסת המבקשת נוכח "ריבוי שמותיה... ועוד פרטים הנוגעים ל"תולדותיה" שהופקו מחדש מדי פעם, אם כי זה לא היה נימוק מרכזי בשיקולי".

7.

בית המשפט קבע כי בניגוד לטענת המבקשת, לפיה יחסיה עם פלוני היו יחסי אהבה וזוגיות טובים, עמדו עדויותיהם של עדי האפוטרופוס הכללי, אשר בית המשפט קבע כי הן עדויות ניטרליות שאינן נגועות בשום אינטרס ברכוש המנוח, לפיהן פלוני המנוח סבל מהזנחה רבה. בית המשפט הביא חלקים ניכרים מעדויות שכני המבקשת שהעידו כי המנוח היה מוזנח מאד, ונמצא לעיתים במשך שעות רבות שכוב בחדר המדרגות או בחדר האשפה כשהוא מלוכלך ומסריח. בית המשפט ציין כי לא נעלמה מעיניו טענת המבקשת כי חלק מהעדים מתנכלים לה על רקע סכסוכי שכנים, אולם קבע כי לא מצא שיש בדברים אלו כדי לפגום בעדויותיהם.

8.

לנוכח כל האמור, קבע בית המשפט כי אין לקבל את טענת המבקשת שהתקיימה בינה לבין המנוח מערכת יחסים המאפיינת בני זוג שמקיימים משק בית משותף וחיי משפחה. נקבע כי תיתכנה השגות בנוגע לתפקודה של המבקשת כאפוטרופה של המנוח, אך אין ספק שהיא שימשה ככזו, וייתכן שמגיע לה שכר עבור הטיפול במנוח. יחד עם זאת, נקבע כי בנסיבות העניין המבקשת אינה זכאית לרשת את המנוח כידועה בציבור שלו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

9.

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרתו טענה כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה קובע קביעה גורפת לפיה כל פסולי הדין לא יכולים, ואין להם זכות, לחיות חיי משפחה כידועים בציבור. נטען כי אין למנוע מפסול דין את הזכות הבסיסית לאהוב, לבחור בן זוג ולחיות עם מי שיחפוץ. בנוסף נטען כי בית המשפט לענייני משפחה שגה במישור העובדתי כאשר קבע כי עדויות עדי התביעה, ובראשן עדות המבקשת עצמה, לא מבססות את התביעה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו כי מדובר בראש ובראשונה בערעור על ממצאי עובדה ומהימנות, אשר ערכאת הערעור תמעט להתערב בהן, ובמיוחד במקרה כגון דא בו נימק בית המשפט לענייני משפחה בצורה מפורטת ומשכנעת את התרשמותו. בית המשפט המחוזי הדגיש כי לצורך ההכרה בטענת ידועים בציבור יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, וכי גם כאן מדובר בקביעות במקרה הקונקרטי, וכך יש להתייחס אליו גם אם בית המשפט לענייני משפחה לא התנסח בעניין זה באופן ברור יותר. בית המשפט המחוזי ציין כי עיין היטב בעדויות העדים מטעם הצדדים וכי לא מצא תימוכין לטענות המבקשת בדבר קיומם של חיי משפחה ומשק בית משותף בינה לבין המנוח. את פסק דינו חתם בית המשפט המחוזי בקובעו "עובדת מגורים משותפים מכורח, משך תקופה ממושכת שלא הייתה במחלוקת, אין בה לבדה כדי להעיד על קיום יחסים של ידועים בציבור".

דעתה של המבקשת לא נחה מפסקי הדין בערכאות קמא, ומכאן הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

10.

לטענת המבקשת, הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית שטרם נדונה בפסיקה ושמצדיקה דיון ב"גלגול שלישי": האם יש לשלול מבני זוג שחיים יחד במשך שנים רבות בדירה משותפת מעמד של ידועים בציבור, אך מפאת היותו של אחד מהם פסול דין. נטען כי השאלה המשפטית הינה האם ניתן לייחס לפסול דין כוונה לנהל זוגיות וחיי משפחה עד כדי הכרה בו כידוע בציבור של אדם אחר. נטען כי משמעות קביעותיהן של שתי הערכאות קמא הינה שלילת זכותם החוקתית של פסולי דין להינשא ולהוליד ילדים. עוד נטען כי השאלה העובדתית במקרה דנן הינה האם הוכיחה המבקשת את טענתה כי היא והמנוח עונים להגדרת ידועים בציבור. לטענת המבקשת, מעת שנקבע שהמבקשת והמנוח חיו תחת קורת גג אחת במשך לפחות כ-14 שנים, באופן שמלמד לטענתה על "קשירת גורלם" זו בזה, היה על בית המשפט לקבל את תביעתה ולהסתכל על המכלול ולא "להיטפל" (כדבריה) לעניינים נקודתיים. בנוסף נטען כי לפני בית המשפט לענייני משפחה לא הונחה חוות דעת רפואית בנוגע לכשירותו של המנוח, וכי עובדה זו פועלת כנגד המשיב הטוען כי קיים ספק בדבר כשירותו של המנוח לנהל חיי זוגיות ומשפחה. כמו כן, מקדישה המבקשת חלק ניכר מבקשתה לניתוח העדויות השונות שנשמעו לפני בית המשפט לענייני משפחה, כאשר לטענתה היה על בית המשפט המחוזי "לברור במסננת את המוץ מן התבן" בכל הנוגע לעדויות ולהסיק את המסקנה שנפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בנוסף נטען כי בפסיקתו של בית המשפט העליון הוכרו בני זוג כידועים בציבור בנסיבות פחות מובהקות מהנסיבות דנן.

דיון והכרעה

11.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין שניתנו בשתי הערכאות קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תגובה.

12.

עסקינן בבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" ולא בערעור בזכות. על בעל דין המבקש רשות ערעור ב"גלגול שלישי" להצביע על טעם מיוחד להענקתה. מקובל לומר שטעם כזה מתקיים כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין או כאשר נדרשת התערבות בית המשפט לשם מניעת עיוות דין [ ראו, למשל: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)]. מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי קביעתו העקרונית של בית המשפט לענייני משפחה –

לפיה מעת שמדובר באדם שהוכרז כפסול דין ומונה לו אפוטרופוס אזי מתעורר ספק אם ניתן לייחס לו כוונה ובחירה רצונית להיכנס לחיי משפחה – מעוררת שאלה עקרונית שחורגת מנסיבות הפרטניות של בעלי הדין בתיק דנן. יחד עם זאת, כבר נפסק בעבר כי גם כאשר מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ככל שהכרעה בשאלה העקרונית לא תועיל לפתרונו של התיק הקונקרטי [ראו, למשל: רע"א 6953/11 הפטריארך אירינאוס הראשון נ' הפטריארך בפועל תיאופילוס ג'אנופולוס (20.12.2011) בפסקה 11; רע"א 991/13 מנכ"ל משרד הבריאות נ' ד"ר רוטנמר (7.2.2013)].

13.

איני סבור שהכרעה בשאלה המשפטית העקרונית שמעוררת המבקשת תועיל לה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה הקונקרטי דנן. בית המשפט לענייני משפחה בחן בצורה מדוקדקת ומקיפה את העדויות שנשמעו לפניו, הן מצד המבקשת והן מצד המשיב, האפוטרופוס הכללי, ומצא כי עדויות עדי המבקשת אינן מבססות את תביעתה ובחלקן אינן אמינות. זאת ועוד, נדבך עיקרי בתביעה היה, מטבע הדברים, עדותה של המבקשת עצמה, אשר בית המשפט מצא אותה בלתי אמינה, בלתי ממוקדת ומעלה תמיהה באופן כללי. קביעות אלה הינן קביעות עובדתיות מובהקות, המבוססות בראש ובראשונה על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מהעדים, ולכן הן אינן מקימות עילה להתערבות. לפיכך צדק בית המשפט המחוזי כשנמנע מלהתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע לאמינות העדים שנשמעו לפניו, בציינו את ההלכה הידועה לפיה ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות, ועל אחת כמה וכמה קביעות שעניינן מהימנות עדים [ ראו, בין היתר: ע"א 3601/96

בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל , פ"ד נב(2) 582, 594 (1998);

ע"א 8320/09

אלחדד נ' שמיר

(29.3.2011) בפסקה 28 ]. קל וחומר שבית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ינהג במשנה זהירות ולא יתערב, ככלל, בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ועברו תחת עיניה הבוחנות של ערכאת הערעור [ראו, למשל: בע"מ 3610/12 פלונית נ' פלוני (10.6.2012) בפסקה 12].

אדגיש כי אין בידי לקבל את טענת המבקשת כי היה על ערכאת הערעור לבחון מחדש את העדויות שנשמעו בערכאה הדיונית ו"לברור במסננת את המוץ מן התבן". קבלת טענה זו פירושה הפיכת הערעור לדיון de novo , בבחינת "סיבוב שני" לכל דבר ועניין, וזוהי אינה תכלית הערעור. זאת ועוד, אין להתעלם מכך שבית המשפט לענייני משפחה ביסס את קביעותיו בעניינו של המנוח על תסקירים ודוחות של רשויות הרווחה ושל גורמי טיפול אובייקטיביים שנערכו שנים טרם הגשת התביעה. בנקודה זו אעיר כי לא מצאתי בסיס לטענת המבקשת כי היה על המשיב להניח דווקא חוות דעת רפואית בעניינו של המנוח וכי היעדר חוות דעת כזו פועלת לרעת המשיב ולטובת המבקשת, ובלאו הכי לא מדובר בטעם חזק דיו להצדיק דיון ב"גלגול שלישי". מכל מקום, למותר לציין כי נטל ההוכחה מוטל על המבקשת ולא על המשיב, ונטל זה לא הורם על ידיה.

14.

הנה כי כן, גם אם הייתה ניתנה רשות ערעור והערעור היה מתקבל, הרי שנוכח התשתית העובדתית שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הייתה נותרת במקרה דנן קביעתו הקונקרטית של בית המשפט לענייני משפחה על כנה. לפיכך סבורני כי ראוי להותיר את השאלה המשפטית הכללית בצריך עיון, ואין הצדקה לדון בה במקרה דנן.

15.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. מכיוון שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

נית נה היום, כ"ט אדר תשע"ג (11.3.2013).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

12084010_W04.doc

אב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il