בר"מ 2556-24 בר"מ 2556-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט ד' ארד-אילון) בעת"מ 20693-02-23 ובעת"מ 16644-07-22 מיום 22.2.2024, שבמסגרתה נדחתה בקשתה של המבקשת למתן צו מכוח פקודת ביזיון בית המשפט.

2.המבקשת היא חברה המפעילה תחנת מעבר ומיון פסולת (להלן: העסק או האתר). עקב דחיית בקשתה לקבלת היתר זמני לעסק, עתרה המבקשת להורות לעיריית לוד ולמשיב להעניק לה היתר כאמור. במסגרת העתירה, נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים. בגדר ההסכמות נקבע, בין היתר, כי לצורך קבלת אישור המשיב לבקשה לחידוש רישיון העסק של המבקשת, עליה לתקן מספר ליקויים שפורטו; וכן לעמוד בהוראות שהופיעו במסמכי הרישוי ובכל דין (להלן: הסכמות הצדדים). כעבור מספר חודשים, דחה המשיב את בקשת המבקשת לרישיון עסק, בין היתר, מאחר שבסיור באתר נמצאו ליקויים רבים שלא תוקנו (להלן: החלטת הדחייה).

3.בעקבות כך, הגישה המבקשת בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: הפקודה), שבה עתרה להורות למשיב לבדוק את תיקון הליקויים באתר, וכן למסור לה דרישות לתפעולו בהתאם להסכמות הצדדים, לשיטתה. בהמשך לכך, הוסיפה המבקשת וביקשה למחוק את תגובת המשיב לבקשתה, משהתצהיר שצורף לה לא נחתם כדין. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בעיקרו של דבר, מאחר שהסכמות הצדדים לא כללו הוראה אופרטיבית מפורשת שלפיה על המשיב לאשר את בקשתה לרישיון עסק, או לפרט את הדרישות לצורך כך; ובהתחשב בכך שהפגם שנפל בתצהיר תוקן. עוד נקבע, כי "יש יסוד של ממש" בטענה כי החלטת הדחייה היא החלטה מינהלית חדשה, שלגביה לא מוצו הליכים כנדרש, וכי לא ניתן לתקוף אותה במסגרת הליכי ביזיון בית משפט אשר נוגעים להחלטה מנהלית קודמת.

4.על החלטתו של בית המשפט המחוזי מונחת הבקשה שלפניי, שבגדרה נטען, בין היתר, כי בהתאם לפקודה, היה על בית המשפט המחוזי לקיים דיון בבקשתה של המבקשת, וכן למחוק את תגובתו של המשיב לבקשה זו. עוד טוענת המבקשת, כי החלטת הדחייה אינה החלטה מנהלית חדשה, וכי היא התבססה על שיקולים תכנוניים בניגוד להסכמות הצדדים ותוך ריקון מתוכן של הוראות החוק הרלוונטיות.

5.דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתשובה.

6.תחילה אציין כי השאלה האם ניתן לנקוט בהליכים מכוח הפקודה כנגד המדינה טרם הוכרעה על-ידי בית משפט זה (ראו, בין השאר: בר"מ 678/13 פלוני נ' קצין תגמולים - אגף שיקום, פס' 8 (23.6.2013); בר"מ 6899/21 ג'באלי נ' משרד החקלאות ופיתוח הכפר, פס' 6 (28.10.2021)). מכל מקום, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה הסכמות הצדדים לא הקימו למשיב חובה להיעתר לבקשת המבקשת לאשר את רישיון העסק שלה, או לפרט בפניה את הדרישות לצורך כך. זאת ועוד, עיון בבקשה ובנספחיה מלמד כי המשיב אכן שלח למבקשת "דוח סיור/דוח ליקויים" ובו פירוט הצעדים שאותם עליה לבצע על-מנת לקבל את הרישיון האמור – כמבוקש על-ידה. בנסיבות אלו, סבורני, כי צדק בית המשפט המחוזי כי ההליך לפי הפקודה אינו ההליך המתאים במקרה דנן, וזאת, ביתר שאת, בשים לב למדיניות השיפוטית הזהירה הנוהגת בכגון דא (ראו, מני רבים: בר"מ 6472/19 ברקוביץ נ' המועצה המקומית מבשרת ציון, פס' 11 (30.10.2019)).

באשר לטענת המבקשת כי היה על בית המשפט המחוזי לקיים דיון בבקשתה – אעיר כי זו אינה נתמכת בהוראות הפקודה. סעיף 6(2) לפקודה מורה כי: "לא ינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה", שעה שבענייננו, לא ניתן צו כאמור, ממילא לא היה צורך לקיים דיון בבקשה.

7.הבקשה נדחית אפוא.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.