בר"מ 2577/06 תמר אריאלי (מזרחי) נ. הועדה המקומית לתכנון ולבניה "זמורה"

1.הועדה המקומית לתכנון ובניה "זמורה", משיבה 1 בבקשה שבפני, העניקה למשיבים 2 ו-3, בעלי הזכויות במגרש הסמוך לביתם של המבקשים, היתר בניה, לאחר שהוצגה בפניה הסכמתה של מבקשת 1 לקבלתו. לאחר קבלת ההיתר, עתרו המבקשים לביטולו לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים. בבקשתם טענו כי ההיתר ניתן בניגוד להוראות "נספח בינוי מנחה", שהינו חלק אינטגראלי ממסמכי תוכנית שינוי המתאר, וכן בניגוד לתוכנית בינוי ופיתוח - המורים כי המרווח בין ביתם העתידי של משיבים 2 ו-3 וביתם הקיים של העותרים יעמוד על כשלושה מטרים. עוד נטען מפי המבקשים, כי מבקשת 1 נתנה את הסכמתה להיתר הבניה, מבלי שהובא לידיעתה כי משמעותו הינה הצמדת ביתם המתוכנן של משיבים 2 ו-3, לביתה.

2.עובר לדיון בעתירה גופה, נתן בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' פוגלמן) צו ביניים לפיו נאסר על משיבים 2 ו-3 לבנות במרחק הקטן משלושה מטרים מביתם של המבקשים. צו זה נכנס לתוקפו לאחר שהמבקשים הפקידו ערבויות שונות, ובהן ערבות בנקאית אוטונומית בסך של 50,000 ש"ח. צו זה נותר עומד בעינו עד לדחייתה של העתירה, בה קבע בית-המשפט לעניינים מנהליים (כבוד השופטת ש' גדות) כי משיבה 1 הייתה רשאית לשקול ולאשר שינויים בנספח הבינוי המנחה, תוך הדגשת הסכמתה של מבקשת 1 לשינויים אלו.

3.על פסק-דינו של בית-משפט קמא, הגישו המבקשים ערעור לבית-משפט זה, ובד בבד הגישו לבית-משפט קמא בקשה להארכת צו הביניים עד להכרעה בערעור. בקשה זו נדחתה, בנימוק שעל טענותיהם המופנות כלפי משיבים 2 ו-3 להתברר שלא במסגרת עתירה מנהלית, אלא במסגרת מערכת היחסים ביניהם. מאידך, קיבל בית-המשפט את בקשת משיבים 2 ו-3 לחילוטה של הערבות הבנקאית.

4.כעת, עותרים המבקשים למתן סעד זמני מבית-משפט זה, שתכליתו לאסור על בניה במרחק של 3 מטרים מביתם, תוך שמירה על המצב העובדתי הקיים. כן עותרים הם לעיכוב ביצוע החלטתו של בית-משפט קמא בדבר חילוט הערבות הבנקאית. לטענת המבקשים, קיים סיכוי רב לקבלת הערעור, הואיל והיתר הבניה - העומד בסתירה לתוכניות הבינוי והמתאר המחייבות - ניתן למשיבים 2 ו-3 ללא הפעלת שיקול דעת ראוי על ידי משיבה 1, ומשכך הוא נטול כל תוקף. לטענתם, שינוי במצב העובדתי הקיים, משמעו גרימת נזק בלתי הפיך והפיכת הדיון בערעור לתיאורטי בלבד. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי מתן סעד זמני של צו ביניים יגרום לנזק מזערי למשיבים 2 ו-3, שכן הם יוכלו לבצע את הבניה למעט בשטח נשוא המחלוקת, ובעתיד, אם יידחה הערעור, יוכלו להמשיך ולבנות אף בשטח זה. עוד מציינים המבקשים, כי יש בערבויות שהופקדו על ידם כדי להבטיח כל נזק שעלול להיגרם למשיבים 2 ו-3.

לעומתם, סבורה משיבה 1 כי סיכויי הערעור קלושים, מאחר ומדובר בסכסוך שכנים שאינו עניין לעתירה מנהלית, ומקומו בדיון בפני ערכאה אזרחית. עוד מטעימה היא, כי יש בטענתם של המבקשים בדבר חוסר סבירות בהפעלת שיקול דעתה, משום הרחבת חזית, ומכל מקום, פעילותה בעניין היתר הבניה לא חרגה ממתחם הסבירות, והיא נעשתה נוכח הסכמתה המפורשת של המבקשת 1.

משיבים 2 ו-3 סומכים את ידם על פסק-דינו של בית-משפט קמא, ונימוקיהם דומים לאלה המובאים בתגובתה של המשיבה 1 לעתירה. עוד מדגישים הם, כי הצורך בחילוטה של הערבות הבנקאית הוא הכרחי נוכח הנזקים הכבדים שגרמה להם עד כה הפסקת הבניה, ונוכח יישומה של תקנה 371 לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לכך משיבים המבקשים, כי תקנה 371 אינה חלה בעניינים מנהליים (ראו עע"מ 8188/03 חן המקום בע"מ נ' התעשיה האוירית לישראל בע"מ ואח' , פ"ד נט(1) 529).

6.כידוע, התנאים למתן סעד זמני בתקופת הערעור מחמירים מאלו שבתקופה הדיונית. אמנם, בית המשפט נדרש בשני המקרים למאזן הנוחות בין הצדדים ולסיכויי הצלחתו של המבקש (השוו תקנה 362(ב)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 7139/96 ליאוניד טריגוב נ' "טפחות" בנק למשכנתאות , פ"ד נא(2)661, 666; ע"א 4086/04 רעיה שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , טרם פורסם). ברם, השוני בין המקרים בא לידי ביטוי, בין היתר, בדרישה של "טעמים מיוחדים" המופיעה בתקנה 471(א) לתקנות סד"א, העוסקת בסעד זמני בתקופת הערעור (ראו: ע"א 2398/97 דלק נ' אבנר , פ"ד נא(5) 608 , 613; ע"א 9694/01 האפוטרופס הכללי נ' פרידמן ואח' , פ"ד נו(2) 529, 532-533).

דרישה זו של "טעמים מיוחדים" בשלב הערעור נובעת, בראש ובראשונה, מהעובדה כי התביעה כבר נדחתה. דחייה זו מביאה לשינוי בנקודת האיזון הראויה בין האינטרסים המנוגדים של בעלי הדין. הטעמים המיוחדים הנדרשים בשלב הערעור מחייבים את המבקש להוכיח כי סיכויי הזכייה טובים הם, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן ברור ( ראו ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ ואח' , טרם פורסם, וההפניות שם).

יחד עם זאת, הכלל הוא כי הגשתו של ערעור אין בו, כשלעצמו, כדי להצדיק את עיכוב ביצועה של ההחלטה עליה מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), וכי הצד שלטובתו ניתן פסק-הדין, זכאי לביצועו ללא דיחוי. משכך, עיכוב הביצוע הינו חריג, ועל העותרים לו מוטל הנטל להראות כי סיכויי הערעור גבוהים, וכי ביצועו המיידי של פסק-הדין יהיה כרוך בנזק בלתי הפיך, כך שאם יתקבל הערעור, יתרוקן הסעד המבוקש בו מתוכנו. שיקולים אלו תלויים זה בזה ומושפעים זה מזה (ראו ע"א 3604/02 אילן אוקו נ' יחיאל שמי , פ"ד נו(4) 505, 509; ע"א 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו , פ"ד נו(2) 163; ע"א 2239/05 נציגי מובילי החלב העצמאיים נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ ואח' , טרם פורסם)

7.מבלי לנקוט עמדה במחלוקת הניצבת בבסיס הערעור, שוכנעתי כי האיזון בין הנזק העלול להיגרם למשיבים כתוצאה מעיכוב ביצועו של פסק-הדין, לבין הנזק שייגרם למבקשים אם לא יעוכב, מוביל למסקנה לפיה קיימת הצדקה להורות על עיכוב הביצוע. מאחר ומדובר בביצוען של עבודות בניה במקרקעין, ברי כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק-הדין, הרי שמשיבים 2 ו-3 עשויים להשלים את מלאכת הבניה, ואף אם יזכו המבקשים בערעורם, בסופו של יום, הרי שקשה -עד בלתי אפשרי- יהיה להשיב את המצב לקדמותו (השוו עע"ם 8689/03 הממונה על העמדת מידע נ' העמותה למען מדע, פ"ד נז(6) 953 , 959).

לפיכך, ניתן בזה סעד זמני ברוח החלטתו של כב' השופט פוגלמן מיום כ"ג בתמוז תשס"ד (12.7.2004), ואני מוסיף ומורה כי יעוכב חילוט הערבויות עד להכרעה בערעור. עם זאת, ולנוכח השינוי בנסיבות מאז ניתנה אותה החלטה, תוקפו של צו זה מותנה בכך שהמבקשים יפקידו, בתוך 7 ימים, ערבות בנקאית אוטונומית נוספת בסכום של 100,000 ש"ח. לא תופקד הערבות, יפקע תוקפו של הסעד הזמני.

החיוב בשכר-טרחת עו"ד בבקשה זו, בסך 3000 ש"ח, יהיה על פי תוצאת הערעור.