בר"מ 2911/21 דרור בנימין נ. מועצה מקומית מבשרת ציון

1.

בין המבקש לבין המועצה המקומית מבשרת ציון (היא המשיבה בהליך דנן; להלן גם: המועצה ) סכסוך ארוך שנים שנוגע לנכס מקרקעין (להלן: הנכס ). בתמצית, אביו של המבקש (להלן: האב ), התגורר בנכס, עת ששימש כאב בית בבית הספר הצמוד לו. בין האב לבין המשיבה התנהלו הליכים משפטיים שנגעו לזכויותיו בנכס. ביום 18.2.1994 קבע בית משפט השלום בירושלים , במסגרת תביעה שהגישה המשיבה, בין היתר, כי לאב מעמד של "בר רשות" והוא רשאי להחזיק בדירה כל ימי חייו. לצד האמור, קבע בית משפט השלום כי לבנו, שגר עמו באותה העת (אחיו של המבקש; להלן: האח ), אין זכות עצמאית בנכס. הצדדים ערערו על פסק דין זה, וביום 27.6.1994 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים את הערעורים ונתן תוקף להסכמת הצדדים שלפיה האב יוגדר כדייר מוגן, וכן ש"בנו של [האב – ע' פ'] וכל אדם אחר המתגורר בדירה איננו [ב]על זכות מכח עצמו, ואם הוא מתגורר או יתגורר בדירה שלא ביחד עם [האב – ע' פ'] הוא יפונה". לאחר מות האב, המשיכו המבקש ואמו (להלן: האם ) לגור בנכס, והמבקש המשיך את ההתדיינות משפטית מול המועצה לעניין זכויות יורשי האב בנכס. בשנת 2007 נחתם הסכם בין המבקש לבין המשיבה לרכישת הנכס וזו הותנתה בכך שיורשי האב יהיו אחראים להוצאת העסקה לפועל ויקבלו את כלל האישורים הנדרשים תוך לכל היותר 4 שנים ממועד חתימת ההסכם. ביום 5.8.2004 נשלח מכתב מטעם מינהל מקרקעי ישראל בו סורבה בקשת המבקש לרכישת הנכס בשל ייעודו הציבורי של השטח שעליו בנוי הנכס. עסקת המכר לא התקדמה, וביום 18.8.2020 הוציא ראש המועצה הודעה על קיום סכנה בנכס ועל הריסתו. ההודעה התבססה על חוות דעת מתאריך 10.8.2020 שנערכה על ידי מהנדס מטעם העירייה ושממנה עלה שהנכס "נראה לא יציב מבחינה קונסטרוקטיבית" וכי סביבתו מוזנחת ומהווה מטרד סביבתי.

2.

ביום 20.12.2020 הגיש המבקש עתירה מינהלית ולצדה בקשה לצו מניעה זמני למניעת הריסת הנכס או ביצוע שינויים בו על ידי המשיבה. לעתירה צורפה חוות דעת מיום 15.12.2020 שנערכה על ידי הנדסאי בנין מטעם המבקש שלפיה אין בנכס סכנה לסובבים. ביום 21.12.2020 החליט בית המשפט לעניינים מינהליים ליתן צו ארעי שאוסר על הריסת הנכס והתבקשה תגובת המשיבה. ביום 10.1.2021, ומשלא הוגשה תגובה כאמור, קבע בית המשפט כי הצו שניתן יעמוד עד תום ההליכים. חרף החלטת בית המשפט, המשיבה לא הגישה גם את תגובתה לעתירה, ואך ביום 22.3.2021 – לאחר מתן ארכה – הגישה המשיבה תגובה כאמור. בו ביום דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' רובין ) את הבקשה למתן צו ביניים וקבע כי במקרה דנן מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה בשים לב לכך שהמבקש לא גר בנכס; לכך שכעולה מהעתירה הוא לא מעוניין לגור בו ואף לא יכול לגור בו בשל מצבו הבטיחותי; ולכך שלמעשה המחלוקת בין המבקש לבין המשיבה היא כספית, שכן האפשרות לרכישת הנכס הוחלפה באפשרות של פיצויים תמורת פינוי ואין חשש שאי קבלת הבקשה תגרום למבקש נזק בלתי הפיך. עוד הדגיש בית המשפט שבמסגרת מאזן הנוחות נשקלו מסוכנות הנכס והאינטרס הציבורי בהריסתו. בית המשפט הוסיף כי טענת המבקש שלפיה הנכס אינו מסוכן לא עומדת בקנה אחד עם טענותיו לעניין מצבו של הנכס לאורך השנים; וכי חוות הדעת שהגיש המבקש נערכה על ידי הנדסאי ולא על ידי מהנדס. ביום 25.4.2021 נעתר בית המשפט לעניינים מינהליים לבקשת המבקש, ונתן ארכה לפינוי הנכס עד ליום 20.6.2021.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש מעלה טענות דיוניות שונות הנוגעות להחלטת בית משפט קמא, ובכלל זאת טוען: כי בית המשפט קמא ביטל את החלטתו לעניין מתן צו ביניים עד תום ההליכים מבלי שהמשיבה ביקשה זאת; כי קופחה זכותו להשיב לתגובת המשיבה לפני מתן ההחלטה מיום 22.3.2021; כי תגובת המשיבה לא נתמכה בתצהיר; וכי ההחלטה התקבלה ללא חקירת המהנדס וללא דיון. אף לגופה, טוען המבקש כי החלטת בית המשפט אינה מנומקת דיה וכי הקביעה שלפיה מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה מתבססת כולה על ההנחה כי המבנה מסוכן, והנחה זו, כך נטען, אינה מבוססת. עוד טוען המבקש כי צו ההריסה ניתן שלא בסמכות; כי לא התקיים ההליך המינהלי הנדרש עובר להוצאת הצו; וכי המשיבה לא השיבה לטענות אלו. עוד נטען כי אין לזקוף את הקביעה שהדירה אינה ראויה למגורים לחובתו של המבקש, שכן מדובר בתוצר של מחדל מתמשך מצד המשיבה. אשר למאזן הנוחות, טוען המבקש כי הוא מחזיק בנכס; כי לא מדובר במחלוקת כספית; כי עדיין תיתכן קניית הנכס על אף ייעודו; וכי הריסת הנכס תסכל את עתירתו.

4.

לאחר שהתבקשה תשובת המשיבה, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עד ההכרעה בהליך ולחילופין למתן צו מניעה זמני עד להכרעה בבקשה דנן. ביום 15.6.2021, משלא הוגשה תשובת המשיבה במועד שנקבע ובשים לב למועד הפינוי שקבע בית המשפט המחוזי, הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על הריסת הנכס עד החלטה אחרת. למחרת מתן הצו, הוגשה תשובת המשיבה. לטענת המשיבה, החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים נכונה לגופה ואין כל עילה להתערב בה. כנטען, סיכויי עתירתו של המבקש נמוכים, וזאת מאחר שצו ההריסה ניתן כדין ובהתאם לחוק העזר למבשרת ציון (הריסת מבנים מסוכנים), התשכ"ח-1968; מאחר שלמבקש אין כל זכויות בנכס ומאחר שטענותיו בהקשר זה, לרבות טענתו שניתנה לאב הבטחה מינהלית, אינן מבוססות. אשר למאזן הנוחות, טענה המשיבה כי טענות המבקש הן כספיות "ולכן מקומן להתברר שלא במסגרת ההליך המנהלי" (סעיף 26 לתשובה).

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה בהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב)

לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (ותקנה 34

לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). דין הערעור להתקבל. כידוע, אמת המידה למתן צו ביניים במסגרת עתירה מינהלית היא של "מקבילית כוחות" בין סיכויי העתירה לבין מאזן הנוחות (בר"ם 7939/20

חפץ נ' עיריית תל אביב-יפו , פסקה 6 (25.11.2020); בר"ם 6752/17

יפרח נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בעיריית ת"א , פסקה 3 (31.8.2017)). המקרה דנן הוא מקרה גבולי , אך שוכנעתי, מבלי לטעת מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. אכן, נדמה שאין מחלוקת שהנכס לא משמש בעת הנוכחית למגורי המערער, ולכן, לכאורה לא ייגרם למבקש נזק שאינו בר-פיצוי, אף ככל שיזכה בעתירתו (עע"ם 4117/20 טוויל נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (12.8.2020); כן ראו והשוו: רע"א 5589/19 אלהואשלה נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 7 (24.9.2019); רע"א 10068/17

אחמידי נ' רשות מקרקעי ישראל – מחוז דרום , פסקה 15 (24.1.2018)). עם זאת, כזכור, במסגרת עתירתו, עתר המערער בין היתר, "להורות למשיבה להימנע מלהיכנס ו/או להרוס ו/או לבצע פעולה כלשהי בבית הבנוי" (סעיף א' לעתירה). כמו כן, במסגרת העתירה העלה המערער טענות המופנות לחוקיות הוראת ההריסה (ראו למשל סעיף 39 לעתירה) ומשאלה הם פני הדברים, יכול שהריסת הנכס בשלב זה תייתר את העתירה שהגיש המערער. זאת ועוד, יש ליתן משקל לכך שמדובר בנכס שבו התגוררו במשך שנים רבות המערער ומשפחתו.

6.

מנגד, המועצה לא טענה לפניי כי יגרם לה נזק בלתי הפיך כתוצאה מעיכוב ההריסה. אכן, איני מקל ראש באינטרס הציבורי בהריסת מבנים מסוכנים (עע"ם 633/21 שמש נ' עיריית פתח תקווה , פסקה 10 (28.1.2021); עע"ם 5484/12 בן חמו ואח' נ' ראש עיריית קריית גת , פסקה 10 (12.8.2012)), אך המשיבה לא טענה לדחיפות בהריסת המבנה בתשובתה, ודחיפות כאמור אף אינה עולה מהתנהלותה הדיונית. כך, כאמור לעיל, המשיבה לא השיבה לבקשה למתן צו ביניים בבית המשפט לעניינים מינהליים; לא הגישה במועד תגובתה לעתירה; ואף לפניי לא הגישה במועד תשובה לבקשת הרשות לערער והגישה (באיחור) בקשה להארכת המועד להגשתה.

7.

משאלה הם פני הדברים, מצאתי כאמור לקבל את הערעור ולהורות על מתן צו ביניים שיאסור על הריסת הנכס עד למתן פסק דין בעתירה. ככל שהמשיבה סבורה שיש דחיפות בהריסת המבנה, פתוחה לפניה האפשרות להגיש לבית המשפט לעניינים מינהליים בקשה להקדמת מועד הדיון בעתירה, אשר קבוע בשלב זה ליום 21.11.2021 ובית המשפט יוכל להחליט בבקשה, ככל שתוגש, בהתאם לאילוצי יומנו. כן אבהיר כי ככל שיתעורר חשש קונקרטי וממוקד אשר מצדיק לשיטת המשיבה ביצוע עבודה למניעת סיכון, רשאית היא לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט לעניינים מינהליים אשר יכריע בה כחוכמתו.

המערער יפקיד עד ליום 7.7.2021 במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים כתב התחייבות עצמית שאינה מוגבלת בסכום (ככל שכתב התחייבות כזה לא הופקד). בשים לב לאמור לעיל, ומשהמשיבה לא עמדה על נזק כלשהו שיגרם לה כתוצאה ממתן צו הביניים, לא ראיתי להתנות את צו הביניים בהפקדת ערובה . לא תבוצע ההפקדה עד למועד האמור – יפקע תוקפו של צו הביניים .

הערעור מתקבל אפוא. המשיבה תישא בהוצאות המערער בסך 4,000 ש"ח.