פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם
298/14
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקש:
מדינת ישראל משרד הפנים
נ ג ד
המשיב:
פלוני
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים
מינהליים
בבאר שבע מיום 05.01.2014 בעמ"נ
031672-11-13 שניתן על ידי כבוד השופט ב' אזולאי
בשם המבקש:
עו"ד יוכי גנסין;
עו"ד ראובן אידלמן
בשם המשיב:
עו"ד אסף וייצן
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע מיום 5.1.2014 (עמ"נ 31672-11-13, השופט ב' אזולאי ) במסגרתו הוא הורה על שחרורו של המשיב ממשמורת בתנאים מגבילים.
רקע והליכים קודמים
2.
בקשת רשות הערעור שבפני מהווה גלגול נוסף של הליכים רבים שנסבו על החזקתו של המשיב במשמורת, לרקעם של חשדות למעורבותו בפלילים. המבקש גורס כי בידיו מידע מודיעיני רחב היקף המצביע על כך ששחרורו של המשיב ממשמורת יסכן את שלום הציבור, בעוד המשיב טוען כי לא נשקפת ממנו מסוכנות, וכי לא היה מקום לשלול את חירותו שלא במסגרת מגבלותיהם של דיני המעצרים, באמצעות פנייה לאפיק המנהלי.
3.
המשיב, אזרח סודן, נכנס לישראל שלא כדין דרך הגבול עם מצרים במהלך שנת 2006. תחילה הוא הוחזק במשמורת במתקן "קציעות" (במשך שמונה חודשים) ובכלא "רימון" (במשך שלושה חודשים). לאחר מכן הוא שוחרר.
4.
בחודש דצמבר 2007 החל המבקש, משרד הפנים (להלן גם: המדינה ), להעניק רישיונות ישיבה ארעיים לתושבי חבל דרפור שבסודן השוהים בארץ, ובהקשר זה הוענק למשיב רישיון ישיבה מסוג א/5 למשך כשנה (להלן: הרישיון ) ביום 9.1.2008. תוקפו של רישיון זה הוארך בהמשך עד ליום 9.1.2010.
5.
קיימת מחלוקת מסוימת בשאלה האם רישיון הישיבה של המשיב הוארך לאחר יום 9.1.2010. המדינה גורסת כי בתאריך זה פג הרישיון, בעוד המשיב גורס כי רישיונו הוארך עד ליום 24.10.2011, ומצביע על כך שגם המדינה ציינה בפני הערכאות הקודמות כי רישיונו פג בתאריך זה ולא בשנת 2010. כך או כך, כאשר הגיש המשיב בקשה נוספת להארכת תוקפו של הרישיון דחה אותה המבקש ביום 24.10.2014 על רקע מידע מודיעיני שהצביע על מעורבות של המשיב בסחר בסמים. המשיב המשיך לשהות בארץ גם לאחר מכן, מבלי שהחזיק ברישיון תקף.
6.
ביום 5.3.2012 נעצר המשיב כשברשותו סם מסוג חשיש (להלן: האירוע הראשון ). בהמשך לכך, ביום 17.7.2012 הוגש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו כתב אישום נגד המשיב, ובו יוחסו לו העבירות הבאות: החזקת סמים לצריכה עצמית; איומים; וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו (ת"פ 32402-07-12, השופט צ' עוזיאל ) (להלן: כתב האישום הראשון ). יצוין כי ביום 4.3.2013 הודיעה המדינה על חזרה מכתב האישום הראשון, ובעקבות זאת הורה בית משפט השלום על ביטולו.
7.
ביום 20.11.2012 נעצר המשיב בחשד להחזקת סמים שלא לצריכה עצמית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושהיה בישראל שלא כדין (להלן: האירוע השני ). למחרת היום דן בית משפט השלום בתל אביב-יפו בבקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בחמישה ימים (מ"י 39479-11-12, השופטת ד' רייך-שפירא ). בית משפט השלום קבע כי שוכנע שיש בסיס לחשד סביר כנגד המשיב, אך הוסיף כי ניתן לשחררו לחלופת מעצר ולפיכך הורה ביום 21.11.2012 כי המשיב ישוחרר למעצר בית. בהמשך, החליטה המדינה שלא להעמיד לדין את המשיב עקב חוסר עניין לציבור.
8.
ביום 22.11.2012 הוצא כנגד המשיב צו גירוש למשך 90 יום לפי סעיף 30(א) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסתננות ), ובעקבות כך הוא הושם במשמורת. ביום 28.11.2012 נערך למשיב שימוע בפני הממונה על ביקורת הגבולות, שקבע כי אין מקום לשחררו ממשמורת. באותו מועד דן בית הדין לביקורת משמורת בעניינו של המשיב, וקבע כי אין עילה לשחררו מהמשמורת. המשיב עתר לבית המשפט לעניינים מנהליים מרכז בבקשה להורות על שחרורו ממשמורת וביום 25.12.2012 נדחתה עתירתו (עת"מ 3690-12-12, השופטת ז' בוסתן ). ביום 1.1.2013 הוצא כנגד המשיב צו גירוש מעודכן, בשים לב לכך שצו הגירוש המקורי היה תקף ל-90 יום בלבד, ובמקביל הגיש המשיב לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים.
9.
ביום 27.2.2013 התקיים דיון בערעור, ובסיומו הורה בית משפט זה למדינה להסביר מה היו השיקולים שהנחו אותה בהחלטה שלא להגיש כתב אישום בעבירות בגינן נעצר המשיב בגדרו של האירוע השני (עע"מ 398/13, השופטים א' רובינשטיין , נ' הנדל ו- א' שהם ). בהמשך לכך, הודיעה המדינה לבית משפט זה כי החליטה להגיש נגד המשיב כתב אישום בגין העבירות שיוחסו לו במסגרת האירוע השני. בנוסף לכך, הודיעה המדינה כי המשטרה בחנה מחדש תיקי החקירה נוספים בעניינו של המשיב שנסגרו במהלך שנת 2011 ומצאה כי אין עניין ציבורי בפתיחתם מחדש, בשל חלוף הזמן, כמויות הסמים וסוג הסם שבהם מדובר, וכן "קשיים ראייתיים לא מבוטלים" שהתעוררו בתיקים אלה. כן מסרה המדינה כי לגבי תיק חקירה נוסף בעניינו של המשיב שנסגר עקב חוסר ראיות העלתה בחינה מחודשת כי אין תשתית ראייתית להגשת כתב אישום. ביום 26.6.2013 קיים בית משפט זה דיון נוסף בערעור שהגיש המשיב, ובסיומו קבע בית המשפט כי המשך הטיפול בתיק יוכרע לאחר שייבחן האם המדינה אכן הגישה כתב אישום כנגד המשיב והאם ביקשה לעצור אותו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וכך אמנם נעשה, כמפורט בהמשך.
10.
ביום 6.8.2013 הוגש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו כתב אישום כנגד המשיב, ובו יוחסו לו, בהתייחס לאירוע השני, העבירות הבאות: החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר וכניסה לישראל שלא כחוק (ת"פ 9171-08-13) (להלן: כתב האישום השני ). בד בבד עם הגשת כתב האישום השני, הגישה המדינה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 19.8.2013 דחה בית משפט השלום את הבקשה (מ"ת 9201-08-13, השופט צ' עוזיאל ) לאחר שקבע כי מידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב היא "נמוכה, אם בכלל קיימת" ועל כן הורה על שחרורו של המשיב בכפוף להפקדה במזומן של 1,500 שקל, ערבות עצמית וערבות צד ג' בסך של 3,500 שקל כל אחת. ביום 20.8.2013 עררה המדינה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"ת 31806-08-13, השופט ד' רוזן ) (להלן: החלטת השופט רוזן ). בית המשפט המחוזי קיים דיון בערר באותו מועד, ובסיומו דחה אותו וסמך את ידיו באופן מלא על קביעותיו של בית משפט השלום. המדינה הודיעה לבית המשפט המחוזי כי היא שוקלת להגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור על החלטתו, אך לבסוף נמנעה מלעשות כן.
11.
ביום 16.9.2013 ניתן פסק הדין בבג"ץ 7146/12 אדם נ' הכנסת שבו בוטל סעיף 30א לחוק ההסתננות ונקבע כי את צווי הגירוש והמשמורת שהוצאו מכוחו יראו כאילו ניתנו מכוח סעיפים 13(ב) ו-13א(ג) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל ) וכי בהתאם לכך ישוחררו בתוך 90 יום המוחזקים במשמורת שלא מתקיימים בעניינם הסייגים הקבועים בסעיף 13ו(ב) לחוק הכניסה לישראל. ביום 4.10.2013 הודיעה המדינה לבית משפט זה כי היא מתכוונת שלא לשחרר את המשיב ממשמורת, וזאת מכוח סעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל הקובע כי לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין ש"יש בשחרורו כדי לסכן את ביטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור". ביום 9.10.2013 קיים בית משפט זה דיון נוסף בערעור אותו הגיש המשיב (עע"מ 398/13, השופטים א' רובינשטיין , נ' הנדל ו- א' שהם ), ובסיומו נמחק הערעור, על יסוד המתווה הבא שעליו הורה בית משפט זה:
"(1) המערער יובא בעוד שבעה ימים בפני הממונה, לאחר שיוכל להביע עמדתו לעניין המשמורת בכתב או בעל פה לפי בחירתו. (2) הממונה ישקול היטב, מחד גיסא, את החומר המודיעיני שיוצג בפניו, ומאידך גיסא את העובדה שבגלגולים המשפטיים חלפו כבר קרוב ל-11 חודש מאז נתון המערער במשמורת. תפקיד הממונה הוא לברר את האיזון הנכון בין אלה. (3) החלטת הממונה תינתן ללא שיהוי, וככל שייפתח הליך בבית הדין למשמורת ואחר כך בבית המשפט לעניינים מינהליים, ופשיטא שאיננו מביעים כל דעה לגוף הכרעותיהם, על ההליכים להתנהל בקצב מזורז ובהתחשב בזמן שחלף במשמורת"
12.
ביום 16.10.2013 נערך למשיב שימוע בפני הממונה על ביקורת הגבולות. ביום 20.10.2013 החליטה הממונה על ביקורת הגבולות כי אין מקום לשחרר את המשיב ממשמורת נוכח הסיכון הנשקף ממנו לשלום הציבור, ובהתאם לכך הוצאו לו צו הרחקה וצו משמורת לפי חוק הכניסה לישראל.
13.
ביום 24.10.2013 הגיש המשיב לבית הדין לביקורת משמורת בקשה לשחררו ממשמורת. ביום 10.11.2013 דחה בית הדין את הבקשה, לאחר שקיים בה דיון. בית הדין ציין כי "שלום הציבור הוא החוק העליון" וכי ההגנה על שלום הציבור מחייבת את המשך החזקתו של המשיב במשמורת.
14.
המשיב הגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים ערעור על החלטתו של בית הדין לביקורת משמורת. ביום 27.11.2013 קיים בית המשפט לעניינים מנהליים דיון בערעור, אשר במסגרתו הוצג לו החומר המודיעיני הקיים בידי המשטרה בעניינו של המשיב. ביום 31.12.2013 התקיים דיון נוסף שאליו זומנו גם נציגי המשטרה הרלוונטיים לצורך מענה לשאלות בית המשפט בנוגע לאי מיצוי החקירה בעניינו של המשיב.
15.
כאמור, ביום 5.1.2014 ניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (להלן: פסק הדין ). בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי המעשים שיוחסו למשיב ואשר בגינם הוגש נגדו כתב האישום השני אינם מקימים עילה למעצר עד תום ההליכים. כן קבע בית המשפט לעניינים מנהליים כי תיקי החקירה בעניינו של המשיב שנסגרו מחוסר ראיות או מחוסר עניין לציבור אף הם אינם מצביעים על מסוכנות לשלום הציבור. מנגד, ציין בית המשפט לעניינים מנהליים כי הובא לעיונו חומר מודיעיני רחב היקף בעניינו של המשיב, המצביע לכאורה על כך שהמשיב מעורב בסחר בסמים. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע בהקשר זה כי מדובר בעבירות חמורות שניתן לבצען אף ב"שלט רחוק", ולכן ככל שהמידע בעניינו של המשיב יתאמת, לא ניתן יהיה לאיין את מסוכנותו באמצעות שחרורו לחלופת משמורת. עם זאת, ציין בית המשפט לעניינים מנהליים כי מאז שהצטבר החומר המודיעיני בעניינו של המשיב לא פעלה המשטרה למיצוי החקירה נגדו. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי בנסיבות העניין, בהתחשב בתקופה הארוכה שבה היה נתון המשיב למשמורת, לא ניתן עוד להצדיק את המשך החזקתו במשמורת על יסוד חומר מודיעיני שלא נעשה מאמץ לאמתו ושלמשיב לא ניתנה הזדמנות להתמודד איתו. לפיכך, הורה בית המשפט לעניינים מנהליים על שחרורו של המשיב בתנאים מגבילים, וציין כי ככל שיצטברו ראיות נוספות בעניינו ניתן יהיה לשקול שנית את החזקתו במשמורת.
16.
ביום 8.1.2014 קבע בית המשפט לעניינים מנהליים את תנאי שחרורו של המשיב, והורה, בין השאר, כי המשיב יפקיד התחייבות עצמית בסך של 15,000 שקל וכן ערבות צד ג' באותו סכום, כי המשיב יתגורר בביתו של הערב ולא יעזוב את הבית לפרק זמן העולה על 24 שעות, וכי הוא יהיה זמין לקריאה להתייצבות בכל עת באמצעות הערב ובאמצעות הטלפון הנייד שלו. לבקשת המדינה הורה בית המשפט לעניינים מנהליים על עיכוב הביצוע של פסק דינו עד ליום 13.1.2014 בשעה 13:00.
תמצית טיעוני הצדדים
17.
המדינה טוענת כי בקשתה מעוררת שאלה כללית, והיא האם ניתן להחזיק שוהה שלא כדין במשמורת כאשר קיים מידע מודיעיני המצביע על מעורבות בפלילים, המסכנת לכאורה את שלום הציבור, גם כאשר החקירה בעניין מידע זה לא מוצתה. המדינה מוסיפה וטוענת כי הסיכון לשלום הציבור כתוצאה משחרורו של המשיב ממשמורת מהווה אף הוא טעם למתן רשות ערעור.
18.
לגופו של עניין, טוענת המדינה כי הפסיקה הכירה בסמכותה שלא לשחרר שוהים שלא כדין ממשמורת על יסוד מידע מודיעיני המצביע על מסוכנות הנשקפת מהם לציבור, וכי השימוש במידע מודיעיני כראיה מינהלית לעניין החזקה במשמורת אינו שמור למקרים קיצוניים ויוצאי דופן בלבד. המדינה מוסיפה וטוענת כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו אמור לבחון את סבירות החלטותיה של המשטרה לחקור או שלא לחקור עבירות המיוחסות למשיב, אלא רק את השאלה האם נשקפת ממנו סכנה לציבור המצדיקה את החזקתו במשמורת. בעניין זה, היא סבורה כי במקרה דנן קיימות ראיות ברורות ומשכנעות המצביעות על הסכנה הנשקפת מן המשיב. המדינה טוענת עוד כי לידי המשיב הועברה פרפראזה רחבה ככל הניתן מן המידע המודיעיני בעניינו, ומכאן שאין ממש בקביעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים לפיה לא ניתנה למשיב הזדמנות להתמודד עם מידע זה. כן טוענת המדינה כי אף אם התנהלותה של המשטרה בנוגע לחקירת החשדות המיוחסים למשיב אינה משביעת רצון, אין בכך כדי להצדיק את שחרורו ממשמורת של אדם שהפר ברגל גסה את האמון שניתן בו עת ניתן לו רישיון הישיבה המאפשר עבודה בישראל, ולמרות זאת בחר לסחור בסמים.
19.
ביום 4.2.2014 הגיש המשיב את תגובתו לבקשת רשות הערעור. המשיב גורס כי פסק הדין אינו מעורר שאלות עקרוניות, שכן הוא מתייחס לנסיבותיו הקונקרטיות של המשיב ואין בו קביעות כלליות כלשהן. לגופו של עניין, המשיב מדגיש כי בית משפט זה כבר קבע במספר הזדמנויות שדרך המלך לטיפול בחשדות לביצוען של עבירות פליליות היא העמדה לדין. המשיב מוסיף וטוען כי אסור שלהליך הפלילי יהיו יוצאים מן הכלל, וכי מקום בו נדרש "מעצר מנהלי" יש להשתמש בחוק שנועד לכך – חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט-1979, שחרף הקשיים הכרוכים בו הוא מידתי יותר מהחזקה במשמורת על רקע פלילי. המשיב טוען בהקשר זה כי קבלת הבקשה דנן תכרסם בעקרון השוויון בפני החוק ותהפוך את ההליך המנהלי לנתיב פתוח לרווחה לעקיפת ההליך הפלילי.
20.
בהתייחס לעניינו הקונקרטי, מדגיש המשיב כי הוא נמצא בישראל כשמונה שנים ומעולם לא הורשע בביצועה של עבירה פלילית כלשהי. המשיב מציין כי הערכאות שדנו בעניינו במסגרת ההליך הפלילי כבר קבעו כי לא נשקפת ממנו מסוכנות ברמה גבוהה (אם בכלל) וכי מדובר בקביעות חלוטות. המשיב מוסיף וטוען כי בחירתה של המדינה שלא להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת השופט
רוזן , שהורה על שחרורו של המשיב במסגרת ההליך הפלילי, ולעומת זאת להגיש את הבקשה דנן בהליך המנהלי בטענה כי שחרורו יביא לפגיעה בשלום הציבור אומרת דרשני. לשיטתו, כיוון שאמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בשני המקרים הן זהות יש בכך כדי להעיד על כך שלא נשקפת מן המשיב כל מסוכנות. המשיב טוען עוד כי העבירות שמיוחסות לו אינן עבירות אלימות ואף אינן עבירות סמים במדרג הגבוה ביותר, ואף עובדות אלה מלמדות כי לא נשקפת ממנו מסוכנות המצדיקה את החזקתו במשמורת.
21.
המשיב ציין כי בסמוך להגשת תגובתו לבקשה דנן הגיע לידיו "מתווה לתאום הטיפול במסתננים המעורבים בפלילים בין משטרת ישראל לרשות ההגירה והאוכלוסין" (להלן: המתווה ). המשיב סבור אמנם כי מתווה זה אינו חוקי, אך טוען כי מכל מקום, על פי האמור בהודעת משרד המשפטים מיום 29.1.2014 (להלן: ההודעה ) גם על-פי המתווה "ככלל לא ניתן יהיה להחזיק במשמורת מסתנן שהועמד לדין פלילי, נתבקש מעצרו עד תום ההליכים, ובית המשפט הורה על שחרורו". על כן, הוא טוען כי אף לפי המתווה אין להחזיק את המשיב במשמורת.
22.
ביום 10.2014 הוריתי למדינה להגיש עד ליום 17.2.2014 הודעה משלימה ובה התייחסות לטענה לפיה המתווה אינו עולה לכאורה בקנה אחד עם עמדת המדינה במקרה דנן. הודעה משלימה זו הוגשה לבסוף רק ביום 10.3.2014, לאחר שהמדינה הגישה מספר בקשות מוסכמות להארכת מועד שלהן נעתרתי, עניין שאליו עוד אדרש
להלן. במסגרת ההודעה המשלימה מציינת המדינה כי המתווה אכן מתייחס להחזקה במשמורת של מסתננים במקרים שבהם ישנה כוונה למצות את החקירה או כאשר ישנה כוונה לסגור את התיק עקב חוסר ראיות, אך מצביעה על כך שנקבע בסעיף 2.1 לו כי "על אף האמור, במקרים חריגים בהם לא נפתחה חקירה, אך נעשו ניסיונות למיצויה, ניתן יהיה לשקול אף העברת מידע מודיעיני". המדינה טוענת כי במקרה דנן מוצתה החקירה ואף הוגש כתב אישום, ומכאן שניתן להחזיק במשיב במשמורת אף על פי המתווה. בהתייחס לנוסח ההודעה, המדינה טוענת כי מטבע הדברים זהו נוסח תמציתי, שאינו משקף את מלוא הוראותיו של המתווה. היא אף גורסת כי ההודעה נוקטת לשון "כלל", ואילו עניינו של המשיב הוא היוצא מכלל זה. כן מדגישה המדינה כי לא ניתן להציג את החומר המודיעיני הרב בעניינו של המשיב במסגרת ההליך הפלילי, ולכן אין להסיק מההחלטות שהתקבלו בהליך זה כי לא נשקפת ממנו מסוכנות.
23.
יצוין כי ביום 26.2.2014 הגיש המשיב בקשה למחיקתה של בקשת רשות הערעור בשל "עשיית דין עצמי" מצד המבקש. המשיב ציין בהקשר זה כי המדינה מסרבת להעניק לו רישיון ישיבה, אף שהיא מחויבת לעשות כן על פי חוק הכניסה לישראל, כמו גם על פי הפסיקה, וכי פניותיו החוזרות ונשנות של בא-כוח המשיב לפרקליטות המחוז ולפרקליטות המדינה בעניין אינן נענות. באותו מועד הוריתי למדינה להגיב לבקשה. ביום 28.2.2014 מסרה המדינה כי יש באפשרותו של המשיב לקבל רישיון זמני וכי הוא יוכל לקבלו בלשכת רשות האוכלוסין בתל אביב.
הבקשה לעיכוב ביצוע
24.
ביום 13.1.2014 הגישה המדינה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור עליו. בקשה זו הועברה לעיוני כשעה לפני מועד שחרורו המיועד של המשיב. באותו מועד הוריתי למשיב להגיב לבקשה וכן הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של פסק הדין. למחרת, ביום 14.1.2014, דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע, וקבעתי כי לא ניתן לומר כי מאזן הנוחות מחייב התערבות בפסק הדין בשלב זה, בעיקר בהתחשב בתקופה הארוכה בה הוחזק המשיב במשמורת.
דיון והכרעה
25.
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובהודעה המשלימה מטעם המדינה, על נספחיהן הרבים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.
26.
בניגוד לנטען על-ידי המדינה, לא התרשמתי כי הבקשה דנן מעוררת שאלה משפטית כללית הנדרשת להכרעה. בסופו של יום, פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים נטוע בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, והכרעתו התקבלה לאחר שבחן לעומקו את החומר המודיעיני שהוצג לו בהתייחס לחשדות המיוחסים למשיב. השאלה האם קיים מידע עדכני המצביע על מסוכנות הנשקפת מן המשיב היא שאלה יישומית, שאינה מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי" (ראו: בר"ם 6585/13 אדם נ' משרד הפנים , בפסקה 13 (3.12.2013); בר"ם 182/14 משרד הפנים נ' פלוני , בפסקה 6 (2.2.2014)).
27.
פרשנותו של סעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל, המאפשר להחזיק במשמורת שוהה שלא כדין אשר יש בשחרורו "כדי לסכן את ביטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור" אכן מעוררת שאלות רבות, אשר טרם הוכרעו בפסיקתו של בית משפט זה. אולם, הן אינן נדרשות להכרעה אף במקרה דנן.
28.
דומה כי המדינה קוראת בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים יותר מאשר יש בו. בית המשפט לעניינים מנהליים צעד בדרך שהתווה בית משפט זה בעע"ם 4326/13 הלהלו נ' משרד הפנים (3.11.2013) (להלן: עניין הלהלו )), שבו נקבע כי השימוש בסעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל אינו יכול לשמש כתחליף לנקיטת הליכים פליליים במקרים המתאימים לכך, ובעע"ם 4496/13 הבטום נ' משרד הפנים (12.11.2013) (להלן: עניין הבטום ) שבו הטעים בית משפט זה כי אף אם הנתיב של העברה למשמורת מנהלית הוא הנוח לרשויות האכיפה, הרי שדרך המלך כאשר עסקינן בשוהים שלא כדין שקיימות ראיות כי היו מעורבים בפלילים היא העמדה לדין. גישה זו אף הנחתה את הדיון בערעור שהגיש המשיב כמתואר לעיל (עע"מ 398/13). בית המשפט לעניינים מנהליים גם לא קבע כי לא ניתן לעשות שימוש במידע מודיעיני לצורך הוכחה כי שחרורו של שוהה שלא כדין עלול לסכן את הציבור. כל שנקבע בפסק דינו הוא שאין במידע שהוצג לו, בהתחשב במכלול נסיבות העניין, כדי להצדיק את החזקתו של המשיב במשמורת. לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו, בהתחשב במכלול הנסיבות הבאות (השוו: עניין הבטום , בפסקה ט"ז): המשיב הוחזק במשמורת כ-14 חודשים, בתי המשפט שדנו בבקשות לעוצרו התרשמו כולם כי יש הצדקה לשחררו לחלופת מעצר, וכמו כן, העבירות שיוחסו למשיב, אף כי חלילה אין לזלזל בהן, רחוקות מלהיות במדרג הגבוה ביותר של עבירות הסמים. בנסיבות אלה אינני נדרשת אף לאמור במתווה ובהודעה, ומובן שאינני מחווה כל דעה בעניינם.
29.
לפני סיום, אעיר כי התנהלותה של המדינה בתיק זה מעוררת שאלות. לפחות לכאורה, הבקשות הרבות לדחיית מועד שהוגשו בתיק זה מטעם המדינה אינן עולות בקנה אחד עם הבהילות שבמניעת שחרורו של המשיב, שלה טענה המדינה מלכתחילה.
30.
אין צריך לומר כי ככל שיצטברו ראיות עדכניות לכך שהמשיב עבר על החוק, תוכל המדינה לשקול מחדש את צעדיה, קרי תבחן האם יש להעמיד את המשיב לדין (בשים לב לכך שההליך הפלילי הוא דרך המלך) או לפנות להליך המנהלי, ככל שתמצא הצדקה לכך.
31.
סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, תשא המדינה בהוצאות המשיב בסך של 10,000 שקל.
ניתנה היום, ט"ו באדר ב התשע"ד
(17.3.2014).
ש ו פ ט ת