בר"מ 3617/12 רכבת ישראל בע"מ נ. מנהל הארנונה במועצה האזורית חוף הכרמל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ר' שפירא ) אשר דחה ערעור מינהלי שהגישה המבקשת על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד המועצה האזורית חוף הכרמל (להלן: ועדת הערר ).

1.

המבקשת הגישה ערר על חיובי ארנונה שונים שהשית עליה המשיב בין השנים 2011-2000 הנוגעים למתחם תחנת הרכבת בעתלית (להלן: התחנה ). ועדת הערר קיבלה את הערר בחלקו וקבעה כי אין לחייב את המערערת בארנונה בגין מבנה נטוש שבשטחה, בגין מגדל המדרגות ובגין מעבר להולכי רגל שברציף התחנה. כמו כן נקבע כי שטח דרך הגישה אל החניון שבשטחה של המבקשת בקרבת התחנה לא יחויב. יתר טענותיה של המבקשת נדחו וחיוביה האחרים נותרו על כנם (ובהם חיובים בגין קירוי פתוח מעל המדרגות בתחנה; קירוי חיצוני פתוח; מגדל מדרגות פתוח ומעלית; מעבר מקורה מעל הרציפים; ומעבר נוסעים פתוח מקורה). על החלטה זו ערערה המבקשת לבית המשפט קמא.

2.

בית המשפט (כב' השופט ר' שפירא ) קבע כי החלטת ועדת הערר סבירה ולא נפל בה פגם המצדיק התערבות. נקבע כי על אף שהחלטת ועדת הערר אינה מנומקת, היא מפורטת דיה ועולה בקנה אחד עם הוראות הדין והפסיקה בעניין סיווג מרכיבי תחנות רכבת לצרכי ארנונה. בית המשפט קבע כי אין לראות בשטחים שחויבו במתחם התחנה חלק בלתי נפרד מרצועת המקרקעין של מסילת הברזל המהווה "רחוב" הפטור מחיוב. בהקשר זה נקבע כי מסילת הברזל לא כוללת גם את שטחי התחנה המשמשים להמתנת נוסעים או לרכישת כרטיסים וכי לא ניתן לראות בחלקים שחויבו "מתקנים על המסילה או בסמיכות אליה לצורך הפעלתה". משכך הן אינן חלק בלתי נפרד מהרציפים הפטורים מחיוב. באשר לחניון נקבע שהוא נועד לשמש בעיקר את באי הרכבת ולא את כלל הציבור, ומשכך אף הוא אינו בא בגדר "רחוב" ויש לחייב את המבקשת בתשלום ארנונה בגינו.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת, הבקשה מעלה שאלה פרשנית בעלת השלכות רוחב, הנוגעת לפרשנות המונח "רחוב" לצרכי חיוב בארנונה. לשיטתה, שגו הערכאות הקודמות כשסברו שהשטחים שחויבו – לרבות השטחים המקורים – אינם חלק ממסילת הברזל ועל כן הם לא בגדר "רחוב" הפטור מארנונה. פרשנות זו עומדת בסתירה להלכה פסוקה ומכרסמת בה. עוד טוענת המבקשת כי החלטתה הלאקונית – כהגדרתה – של ועדת הערר, והעדר פרוטוקול סדור לדיון, עולים כדי פגם היורד לשורש ההליך. כמו כן נטען כי בהחלטתו של בית המשפט קמא נפלו מספר שגיאות באשר להבנתו את החלטת הוועדה. לבסוף משיגה המבקשת על ההחלטה לחייבה בגין החניון שבשטחה בטענה שמדובר במרחב ציבורי שאינו בשליטת המבקשת ועל כן יש לסווגו כ"רחוב" ולפטור אותה מחיוב ארנונה בגינו.

4.

התבקשה תשובת המשיב. לטענתו, הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור. על אף שבהלכה הפסוקה אין התייחסות ישירה לסוגיה הקונקרטית של סככות ברציפים, הקביעה כי אלו – ככל שהן צמודות בחלקן למבנה התחנה – אינן חלק מהרציפים, אלא חלק ממבנה התחנה ועל כן בנות חיוב, היא פרשנות סבירה שאין יסוד להתערב בה. בשאר הסוגיות, ואף לגופו של עניין, סומך המשיב את ידיו על קביעותיו של בית המשפט קמא.

הכרעה

5.

לאחר בחינת הבקשה והתשובה לה באתי למסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור לבית משפט זה בסוגיות הנוגעות לסיווג נכס לצרכי ארנונה וחיובים הנובעים ממנו תינתן כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או כאשר נוצר דפוס דרוש הבהרה של פסיקות סותרות בבתי המשפט המחוזיים (בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקווה (לא פורסם, 12.3.2012) (להלן: עניין נורקייט ); בר"ם 6518/11 מרכז לוינסקי נ' עיריית ת"א יפו (לא פורסם, 26.3.2012)). לא שוכנעתי כי הבקשה דנן עומדת באמת מידה זו.

באשר להשגת המבקשת על חיובה בתשלום ארנונה בגין החניון – ככלל, שאלת סיווגו של נכס לצרכי ארנונה אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור, שהרי סיווג הנכס נעשה בין היתר בהתאם לשימוש הספציפי שנעשה בו (בר"ם 3429/12 אלדר ר.ש בע"מ נ' עיריית תל אביב - מנהל הארנונה (לא פורסם, 6.6.2012); בר"ם 10569/08 מילים שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (לא פורסם, 24.3.2009)). ועדת הערר ובית המשפט קמא נסמכו על התשתית הראייתית שהונחה לפניהם באשר לחניון והשימוש שעושה בו המבקשת. מדובר בעניין נקודתי המוגבל לנסיבותיו הייחודיות של המקרה, ואין הצדקה להידרש אליו בערעור שני.

6.

באשר ליתר שטחי התחנה המחויבים – שאלת סיווגם של מסילות הרכבת והרציפים לצורך תשלומי חובה עירוניים שונים נדונה והוכרעה בבית משפט זה (ראו והשוו: עע"ם 8286/07 רכבת ישראל נ' עיריית הרצליה (לא פורסם, 14.3.2011); עע"ם 4612/06 עיריית לוד נ' רכבת ישראל בע"מ , פסקה 11 (לא פורסם, 24.7.2007)). מהחלטת ועדת הערר ומהחלטתו של בית המשפט קמא לא עולה כי המבקשת חויבה בגין שטחי הרציפים (מקורים או לא מקורים) בניגוד לדין (ראו גם נספח ה' לתשובת המשיב). עסקינן אפוא ביישומה של ההלכה הפסוקה בנסיבות הקונקרטיות של תחנת הרכבת בעתלית. אפילו אם נפלה שגיאה ביישום המבחנים בנושא זה – ואיני נוקט עמדה בעניין – אין בה כשלעצמה כדי להצדיק מתן רשות ערעור (עניין נורקייט לעיל, פסקה 7; השוו: בר"ם 10139/05 א.ש סקסון בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה המקומית כפר שמריהו (לא פורסם, 22.1.2006)).

7.

לבסוף, איני רואה להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא באשר להנמקת החלטתה של ועדת הערר. על אף שראוי היה כי הוועדה תנמק את החלטתה מעבר ל"שורה התחתונה", סבורני – בנסיבות העניין – כי אין בכך כדי להוות פגם המצדיק מתן רשות לערער, שכן בית המשפט קמא נדרש לעניין ודן בו בפירוט.

הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא. המבקשת תשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בסך של 25,000 ש"ח.