בר"מ 657/03 עיריית רהט נ. נסר אלפראונה

זו ועל החלטה ליתן צו ביניים שימנע מעיריית רהט להתקשר עם אורן גבאי הנ"ל, הוגשה בקשת רשות ערעור מטעם עיריית רהט.

2.ביום 23.2.03 התקיים בפנינו דיון בבקשת רשות הערעור, אשר בהסכמת הצדדים נדונה כערעור. בהתחשב בעמדתינו לענין סמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים, הסכימו המשיבים, בעת הדיון לפנינו, למשוך את עתירתם מבית המשפט לענינים מינהליים ולפנות בענין נשוא עתירתם לבית הדין לעבודה. על כן ניתן באותו יום פסק דין, שבמסגרתו ניתן גם צו ביניים לפיו לא ימונה המשיב 2 למשרה המיועדת למשך 14 יום מיום 23.2.03, וזאת על מנת לאפשר למשיב 1 לפנות לבית הדין. כמו כן נקבע כי ההוצאות שהוטלו על המבקשים בבית המשפט המחוזי יבוטלו. עוד נקבע כי נימוקי פסק דיננו זה יינתנו בנפרד. להלן נימוקינו.

3.בהחלטה נשוא הערעור דחה בית המשפט קמא את טענת המבקשים כי אין לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, סמכות עניינית לדון בעתירה וכי הסמכות היא לבית הדין האזורי לעבודה. בית המשפט קמא היה ער לכך שעילת העתירה היא קבלת המשיב 2 לעבודה ללא מכרז וכי מסעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה ) עולה שלבית הדין האזורי לעבודה יש סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה קבלת אדם לעבודה או אי-קבלתו. עם זאת, סבר בית המשפט קמא כי גם לבית משפט לענינים מינהליים יש סמכות עניינית לדון בעתירה, וכי קיימת בעניין זה סמכות מקבילה הן לבית המשפט המינהלי והן לבית הדין לעבודה. כפי שיובהר להלן, הן הקביעה כי לבית משפט לענינים מינהליים יש סמכות עניינית לדון בעתירה והן הקביעה כי קיימת סמכות מקבילה כאמור, אינה מקובלת עלינו.

את מסקנתו כי לבית משפט לענינים מינהליים יש סמכות עניינית לדון בעתירה, ביסס בית המשפט קמא על סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 ( להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים ), בשילוב עם סעיף 5 לתוספת הראשונה לאותו חוק. בסעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים נקבע כי -

"בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה -

(1) עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה (להלן - עתירה מינהלית )...".

ואילו בסעיף 5 לתוספת הראשונה לאותו חוק נאמר:

"5. מכרזים -

עניני מכרזים של המדינה, רשויות מקומיות, תאגידים שהוקמו לפי חוק, חברות ממשלתיות וחברות בת ממשלתיות, שענינם התקשרות בחוזה לביצוע עסקה בטובין או במקרקעין, או לביצוע עבודה, או לרכישת שירותים".

על כן הסיק בית המשפט קמא כי ענייני מכרזים של רשות מקומית בנושא ביצוע עבודה, הם בסמכותו העניינית של בית המשפט לענינים מינהליים וכי מכך נובע כי גם העתירה דנן, שעילתה בקבלת אדם לעבודה ברשות מקומית, היא בסמכותו. מסקנתו זו של בית המשפט קמא, אינה יכולה לעמוד. סעיף 5 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים , המעניק לבית המשפט סמכות לדון בענייני מכרזים, מתייחס למכרזים לביצוע עבודה , אשר חוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992 חל עליהם, אך לא למכרזים הנוגעים לקבלתו של אדם לעבודה או לקידומו, אשר סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה חל עליהם.

את מסקנתו כי קיימת בנושא העתירה סמכות מקבילה הן לבית המשפט המינהלי והן לבית הדין לעבודה, ביסס בית המשפט קמא על פסיקתו של בית משפט זה, שלפיה לבג"ץ יש סמכות מקבילה לבית הדין לעבודה בעניינים שסעיף 24(א)(1א) חל עליהם (בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר בינוי והשיכון , פ"ד מז(2) 229 (להלן: אייזנברג ); בג"צ 7821/02 שחר נ' עיריית חדרה (לא פורסם)). אלא שגם במסקנה זו נתפס בית המשפט קמא לידי טעות. מן העובדה כי לבג"ץ יש סמכות מקבילה לסמכותו של בית הדין לעבודה אין נובע כי גם לבית המשפט לענינים מינהליים קיימת סמכות כזו. בית המשפט לענינים מינהליים אכן הוסמך לפעול בצלמו ובדמותו של בית המשפט הגבוה לצדק וסעיף 8 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים קובע זאת. וכך נאמר בסעיף 8 הנ"ל:

"בית משפט לענינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי".

על אף האמור בסעיף 8 הנ"ל, דרכו של המחוקק בחוק בתי משפט לענינים מינהליים הייתה שונה מדרכו של מחוקק חוק יסוד: השפיטה שקבע את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק. סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק כפי שנקבעה בסעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה היא רחבה ביותר ומכוח הוראה זו הוכרה סמכות השיפוט של בית המשפט הגבוה לצדק גם מקום שלבית משפט או לבית דין אחר הייתה סמכות שיפוט, ובלבד שמתקיימות נסיבות המצדיקות זאת (ראו פרשת אייזנברג בע' 239 ). לעומת זאת, חוק בתי משפט לענינים מינהליים לא העניק לבית המשפט המינהלי את הסמכות שנקבעה בסעיף 15(ג) הנ"ל, אלא העביר לו את הסמכות לדון אך ורק בענינים המנויים בתוספות לאותו חוק או בענינים מינהליים שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מינהליים ידון בהם (סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים ) . לפיכך, בית המשפט לענינים מינהליים אינו מוסמך מאליו לדון בעניינים שהם בסמכות בג"ץ, אלא אם הסמכות הוענקה לו במפורש בחוק בתי המשפט לענינים מינהליים או על-פיו.

אשר על כן, כמתחייב מפרשנות סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים וסעיף 5 לתוספת הראשונה, אין סמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים מתפרשת על מכרזים הנוגעים לקבלת אדם לעבודה או אי-קבלתו. עניינים אלה מצויים בסמכותו היחודית של בית הדין לעבודה. בהעדר סמכות מקבילה לבית המשפט לענינים מינהליים, המסורה לבית המשפט הגבוה לצדק בלבד, מנוע הוא מלדון בהם.