פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם
678/13
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיב:
קצין תגמולים - אגף שיקום
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 13.1.2013
בעת"מ 54158-03-12 שניתנה על ידי כבוד השופט א' בכר
בשם המבקש:
בעצמו
בשם המשיב:
עו"ד אילאיל אמיר-כסיף
החלטה
1.
בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 13.1.2013 (עת"מ 54158-03-12, השופט א' בכר ), החלטה שדחתה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט (להלן: פקודת בזיון בית משפט או הפקודה ).
2.
המבקש, שהוכר כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 [נוסח משולב] הגיש עתירה מינהלית נגד קצין התגמולים (להלן: המשיב ) שכוונה לקבלת הסעדים הבאים: קבלת נעלי "אפוס"; תשלום הטבות הניתנות לנכים מכוח הוראה 80.23 של אגף השיקום במשרד הביטחון (דמי ניידות, דמי הבראה, דמי חימום ודמי הכנסה) באופן רטרואקטיבי מיום 17.2.2004 ועד ליום 28.6.2005; תשלום דמי ניידות מיום 1.3.2009 ועד ליום 1.6.2009; שיקום מקצועי או כלכלי.
3.
ביום 3.9.2012 התקיים דיון בבית המשפט קמא, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמות שקיבלו תוקף של פסק דין. נקבע, כי המבקש רשאי לפנות לרופא המרחבי בצירוף האישורים הנדרשים לצורך קבלת נעלי "אפוס". בכל הנוגע לקבלת הטבות באופן רטרואקטיבי לפי נוהל 80.23 נקבע כי המבקש ימתין עד להכרעתו של בית משפט זה בעע"מ 7335/10 קצין התגמולים-משרד הבטחון נ' לופו . כן נקבע, כי הבקשה לקבלת דמי הניידות בתקופה שמיום 1.3.2009 ועד ליום 1.6.2009 תיבחן פעם נוספת על-ידי המשיב תוך 14 ימים. בנוגע לשיקום מקצועי וכלכלי נקבע כי באת-כוח המשיב תבחן האם קיימים קורסים מתאימים שהמבקש יכול להצטרף אליהם.
4.
לאחר מתן פסק הדין הגיש המבקש שלוש בקשות שונות שנדחו על ידי בית המשפט קמא – בקשה לתיקון פרוטוקול ושתי בקשות להבהרת משמעות פסק דינו של בית המשפט קמא. מאוחר יותר, ביום 2.12.2012 הוא הגיש בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, על יסוד הטענה שפסק דינו של בית המשפט קמא אינו מיושם על-ידי המשיב.
5.
בית המשפט קמא דחה את הבקשה וקבע כי המשיב עמד בהתחייבויותיו בהתאם לפסק הדין. בנוגע לנעלי ה"אפוס" נקבע כי המבקש נשלח על-ידי רופאי המשיב לבדיקה והערכה עדכנית בחברת "אפוס" וכי אם תתקבל המלצה מהחברה הוא יטופל בנעליים אלו. עוד נקבע, כי המשיב עמד בהתחייבותו לבדוק את זכאות המבקש לדמי ניידות בתקופה שמיום 1.3.2009 ועד ליום 1.6.2009 ומצא כי הוא אינו זכאי לתשלום הפרשים בגין תקופה זו. כן נקבע כי המשיב בחן, כפי שהוסכם, אפשרות לשיקומו של המבקש אך לא נמצאו קורסים מתאימים של המשיב או של אחרים הפועלים מטעמו בתחום זה שבהם המבקש יכול להשתלב. בנוסף, ציין בית המשפט קמא כי המשיב הודיע למבקש שאינו זכאי להכשרה מקצועית במימון המשיב, והוא רשאי לפנות ללשכת התעסוקה בעניין זה. לבסוף ציין בית המשפט קמא כי הוא שקל בכובד ראש האם יש מקום לחייב את המבקש בהוצאות משפט נוכח הבקשות הרבות שהגיש, אך בשל נכותו של המבקש ולפנים משורת הדין הוא נמנע מכך.
6.
בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על החלטה זו. רוב טענותיו של המבקש התמקדו דווקא בהליך המקורי שהתנהל בבית המשפט קמא ולא בהחלטתו לפי פקודת בזיון בית משפט. בין היתר, הוא טען שהמשיב לא הגיב לעתירה שהוגשה לבית המשפט קמא, ושטענותיו שלו לא נבחנו כראוי ובאופן מעמיק על ידי בית המשפט קמא. המבקש טען גם שמבחינה מהותית לא נפתרו הסוגיות שהיו במחלוקת בין הצדדים, להוציא העובדה שקיבל בינתיים נעלי "אפוס". לטענת המבקש, הוא טרם קיבל תשובה בכל הנוגע לקבלת נעליים אורטופדיות, למרות שהגיש את בקשתו לקבלן לפני זמן רב. ביום 17.6.2013 הגיש המבקש הודעת עדכון, בה ציין כי בקשתו לקבלת נעליים אורטופדיות נדחתה.
7.
המשיב, מצידו, טען כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. לטענת המשיב, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא, מאחר שפסק דינו של בית המשפט קמא, על ההתחייבויות שנכללו בו, קוים. באופן ספציפי יותר נטען גם כי סוגיית נעלי האפוס טופלה וכי הבקשה לקבלת נעליים אורטופדיות לא נכללה בעתירה המקורית ולכן אין לדון בה במסגרת בקשת רשות הערעור. נוסף על כך, טען המשיב כי דין הבקשה להידחות גם משום שסעיף 6 לפקודה אינו חל על המדינה ורשויותיה.
8.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כאמור, הבקשה מתייחסת להחלטה שניתנה בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט. אולם, המבקש לא הצליח להצביע על הפרה של התחייבויות של המשיב שנכללו בפסק הדין המקורי. בהחלטתו של בית המשפט קמא מפורטים הצעדים שנקט המשיב למילוי התחייבויותיו מכוח פסק הדין, ולא ראיתי מקום להתערב בקביעות אלו. ככל שיש למשיב טענות כנגד פסק הדין עצמו זו אינה המסגרת המתאימה לבררן. משהגעתי למסקנה זו, לא ראיתי צורך להכריע בשאלות המשפטיות הנוספות שהתעוררו לגבי היקף תחולתו של סעיף 6 לפקודה, וממילא אינן מתעוררות במקרה זה (ראו והשוו: ע"פ 7029/11 ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות נ' חגור תעשיות בע"מ (8.11.2011), שבו עמד חברי השופט ע' פוגלמן על הקושי בחיוב המדינה בתשלום קנס או פיצויים מכוח פקודת הביזיון).
9.
אשר על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, לפנים משורת הדין ומתוך התחשבות במצבו הרפואי של המבקש, איני מורה על תשלום הוצאות.
ניתנה היום, ט"ו בתמוז התשע"ג (23.6.2013).
ש ו פ ט ת