בר"מ 8076/13 יורם בולקינד נ. עיריית תל אביב

1.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 27.10.2013 (עמ"נ 1069-06-13, השופטת ר' רונן ), שדחתה בקשה לביטול עירבון שנקבע לחובת המבקש.

2.

המבקש הינו הבעלים והמחזיק של מרתף בגודל של 47 מ"ר בבניין חד קומתי ברחוב בעלי מלאכה בתל אביב (להלן: הנכס ), החל מיום 1.11.2001. הנכס סווג בספרי עיריית תל אביב (להלן: העירייה ) כעסק. בשל בעיה הקשורה למערכת הביוב באזור הנכס הגיעו המבקש והעירייה להסכם פשרה שבו הוגדר הנכס כלא ראוי לשימוש, ולכן פטור מארנונה (להלן: הסכם הפשרה ) – מיום 1.12.2002 ועד ליום 31.12.2008 (להלן: תקופת הפטור ). בעקבות הסכם הפשרה נותרו 13 חודשים (מיום 1.11.2001 עד 1.12.2002) שבגינם חויב המבקש בארנונה על פי סיווג עסקי (להלן: החוב הישן ). לטענת המבקש, החוב הישן נגבה באופן חלקי.

3.

לאחר תום תקופת הפטור, החלה העירייה לחייב את המבקש בארנונה בגין הנכס, בהתאם לסיווגו כעסק, למרות שלטענת המבקש הנכס היה ריק ולא ראוי לשימוש גם אז. השגתו בעניין נדחתה, ובהמשך לכך, ביום 14.5.2009, הגיש המבקש ערר לועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר ) בטענה שיש לקבוע כי הנכס זכאי לפטור מארנונה, באופן כללי, וכן כי בכל מקרה יש לסווגו כנכס למגורים (בהתאם להיתר הבנייה שניתן לנכס במועד בנייתו בשנות ה-50).

4.

ועדת הערר קבעה ביום 2.8.2010 (ערר 140002813) כי יש לדחות את הבקשה לפטור מארנונה בשל התחייבותו של המבקש, במסגרת הסכם הפשרה, שלא להגיש בקשה לפטור נוסף בסיומה של תקופת הפטור. יחד עם זאת, קיבלה ועדת הערר את טענת המבקש לעניין סיווג הנכס וקבעה כי הנכס יחויב בארנונה בסיווג מגורים החל מיום 1.1.2009 (להלן: החלטת ועדת הערר הראשונה ).

5.

כיוון שהחלטת ועדת הערר הראשונה לא נדרשה לתקופה שממנה צמח החוב הישן, פנה המבקש לעירייה בהשגה נוספת לגבי גובהו של החוב הישן, ונענה בשלילה. לפיכך, פנה המבקש לועדת הערר פעם נוספת בטענה כי יש לחייבו בארנונה על פי סיווג מגורים (כפי שנקבע בהחלטת ועדת הערר הראשונה) גם בהתייחס לתקופת החוב הישן. העירייה טענה מנגד כי יש לדחות את הערר על הסף מחמת העדר סמכות. העירייה טענה בהקשר זה כי לאמיתו של דבר ההליך כיוון להשבת ארנונה ששולמה, עניין שוועדת הערר אינה מוסמכת לדון בו. ועדת הערר קיבלה את טענת העירייה ודחתה את הערר על הסף ביום 24.10.2010 (ערר 140005541).

6.

בשלב זה, הגיש המבקש ביום 2.6.2013 עתירה מנהלית בנושא נגד ועדת הערר והעירייה, שהוסבה בהמשך לערעור מנהלי. בתאריך 2.9.2013 קבעה המזכירה הראשית של בית המשפט המחוזי כי על המבקש להפקיד עירבון בסך 10,000 שקלים להבטחת הוצאותיהן של המשיבות. ביום 22.9.2013 הגיש המבקש בקשה לביטול העירבון.

7.

ביום 27.10.2013 דחה בית המשפט קמא את הבקשה. בית המשפט קמא קבע כי הוא מנחה עצמו על פי ההלכה הפסוקה לפיה בית המשפט יורה על פטור מעירבון או על הפחתתו משיקולי צדק כאשר מבקש הפטור מוכיח כי הוא חסר יכולת כלכלית להפקיד את העירבון וכאשר קיימים סיכויים טובים להליך. בית המשפט קמא עמד על כך שבמקרה דנן המבקש כלל לא העלה טענות ביחס למצבו הכלכלי, ועל כן קבע כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לשאלת סיכוייו של ההליך.

8.

בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לשיטת המבקש, טענותיו בגין החוב הישן לא נידונו מעולם לגופן בפני הערכאה המשפטית ולכן לא קיים פסק דין שהכריע כנגד טענותיו. על כן, כך נטען, לא ניתן לדרוש ממנו תשלום עירבון, מאחר שתכלית העירבון הינה להבטיח את הוצאות המשיב, לאחר שהתקיים כבר הליך שיפוטי בערכאה הדיונית והמערער חויב בדין, כך שהמשיב אוחז בפסק דין לזכותו (בהפנותו לתקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) ולרע"א 5208/06 דיוויס נ' מלכה

(29.6.06) (להלן: עניין דיוויס ) ). לטענת המבקש, ההחלטה שהתקבלה פגעה בזכויותיו, ובכלל זה בזכות הגישה שלו לערכאות.

9.

המבקש מוסיף כי החלטה לחייב בעירבון במצב דברים שבו אין פסק דין המכריע לטובת מי מהצדדים פוגעת ביסודות השיטה המשפטית – בהתחשב בכך שבמצב דברים זה שני הצדדים באים בפני בית המשפט כשהם שווי זכויות. בנסיבות אלה, כך נטען, הטלת החובה לשלם עירבון מקנה יתרון לא הוגן לצד אחד. המבקש מוסיף וטוען כי "אי הצדק הזועק" שבהחלטתו של בית המשפט קמא, מצדיק מתן רשות ערעור.

10.

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבות.

11.

תקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי המערער חייב לערוב להוצאות המשיב. בהמשך לכך, ברבות השנים, הפך העירבון הניתן במסגרת ערעור לפרקטיקה הנחשבת מחייבת (ראו: עניין דיוויס , בפסקה ד(5)). תקנה 432(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי ההחלטה לפטור מעירבון היא החלטה שבשיקול דעת הרשם (או השופט) וזה יינתן רק אם "מן הצדק" לתתו. כפי שציין גם בית המשפט המחוזי, בפסיקתו של בית משפט זה נקבעו שני תנאים מנחים שעל מבקש הפטור להוכיח כדי לזכות בפטור זה: עליו להראות שמצבו הכלכלי אינו מאפשר לו להפקיד עירבון, ועליו להראות שיש לו סיכוי להצליח בערעור (ראו למשל: בש"א 1528/06 ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי , פסקה 7 (17.10.2007) (להלן: עניין ורנר )). העירבון בהליך הערעורי נועד להגשים את התכלית של הגנה על הצד שכנגד, הזכאי להבטחת הוצאותיו בגין עירובו בהליך שיפוטי שכשל כבר בערכאה הראשונה (עניין ורנר ,

בפסקה 11).

12.

כאמור, מלכתחילה הגיש המבקש עתירה מנהלית לבית המשפט קמא. בהמשך, ביקש לשנות את סיווגה ולראות בה ערעור מנהלי (בקשה שהתקבלה על ידי בית המשפט קמא בתאריך 1.9.2013). המשמעות של עובדה זו היא כי הוא מערער על החלטה שניתנה לטובת המשיב. אכן, טענותיו לא נידונו לגופן בוועדת הערר, אולם גם החלטה הדוחה את הערר על הסף בשל חוסר סמכות – היא החלטה סופית הניתנת לטובת הצד שכנגד ויוצרת חזקה לכאורה לטובתו באשר לסיכויי ההליך. על כן, גם במצב דברים זה זכאי הצד שכנגד להבטחת הוצאותיו. על כך יש להוסיף כי תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב לחייב אף תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע בנסיבות מסוימות – גם בהליך שאינו ערעורי, היינו עוד טרם שניתן פסק דין לטובת מי מהצדדים ( רע"א 2310/10 אבו קבע נ' מדינת ישראל

(27.6.2010); רע"א 6590/10

עזבון המנוח אשתייה נ' מדינת ישראל (28.05.2012)).

13.

מכל האמור לעיל עולה כי המסקנה הברורה היא שהדין מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב בכל הנוגע להענקת פטור מעירבון. בית המשפט קמא פעל בהתאם לשיקול דעתו, יישם את התנאים שנקבעו לעניין זה בפסיקה, וקבע, בצדק, כי המבקש לא עמד בתנאי הראשון של הוכחת חוסר יכולת כלכלית לתשלום העירבון. לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתו זו, ולא כל שכן בגדריה של בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים שיש לתתה במשורה. על כך אוסיף כי החלטת בית המשפט קמא באשר לעירבון הינה החלטה בסוגיה דיונית המסורה לערכאה הדיונית, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה (ראו למשל: רע"א 5472/13 פלוני נ' לסינג , בפסקה 6 (6.8.2013)).

14.

סוף דבר: דין הבקשה להידחות. ברגיל, הייתי שוקלת פסיקת הוצאות בבקשה מסוג זה. אולם, בנסיבות העניין, משלא התבקשה תגובת המשיבות ובהתחשב בכך שהמבקש מייצג את עצמו, אינני עושה צו להוצאות .