בר"מ 8095/15 מריה פריטי פרננדס נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 15.11.2015 (עמ"ן 54405-10-15, סגן הנשיאה ק' ורדי ), וכן בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בה. בהחלטה שעליה נסבות הבקשות דחה בית המשפט המחוזי בקשה למתן סעד זמני שהוגשה לצדו של ערעור על החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין ).

2.

המבקשת היא אזרחית הודו שנכנסה לישראל בשנת 2004 לאחר שקיבלה רישיון עבודה מסוג ב/1 לעבודה בענף הסיעוד. רישיון זה חודש מפעם לפעם עד לשנת 2009. כפי שמפורט בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות, המבקשת הייתה מעורבת בפרשה הקשורה להבאת עובדים זרים לישראל ונדרשה להעיד בקשר אליה במסגרת הליך פלילי. על כן, ניתנה למבקשת הגנה מפני הרחקה מישראל עד ליום 31.8.2014. שלושה ימים לפני סיומה של התקופה האמורה המבקשת הגישה בקשה לקבלת מקלט בישראל. בבקשתה זו היא טענה כי בעקבות הפרשה האמורה היא נקלעה לחובות כלפי אדם בעל קשרים לממשל בהודו, ועל כן נשקפת לה סכנת חיים אם תשוב להודו. בקשתה נדחתה על-ידי המשיבה ביום 20.11.2014, תוך שנקבע כי נסיבותיה של המבקשת אינן נופלות בגדר האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, כ"א 65, 5 (נפתחה לחתימה ב-1951) (להלן: אמנת הפליטים ).

3.

המבקשת הגישה ערר נגד החלטה זו לבית הדין, אך זה נדחה ביום 13.10.2015. בהמשך לכך, המבקשת הגישה ערעור מינהלי לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית הדין, ובד בבד עמו הגישה גם בקשה לקבלת סעד זמני. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסעד זמני, בקבעו כי סיכויי הערעור נמוכים, שכן המבקשת לא הוכיחה כי היא זכאית לקבלת מעמד פליט בשל רדיפה פוליטית ואף לא הוכיחה שנשקפת סכנה לחייה או לחירותה בארץ מוצאה באופן שמצדיק את החלת העיקרון הכללי של "אי החזרה" ( Non refoulement ).

4.

על החלטה זו הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שבפני ובצידה כאמור גם בקשה לסעד זמני. המבקשת טוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה שכן ערעורה בבית המשפט המחוזי טרם התברר ואילו הרחקתה מהארץ תייתר את הדיון בו. המבקשת טוענת כי על אף שהסכסוך אשר בגינו נשקפת סכנה לחייה הוא במקורו כספי, כיום יש לראותו כמקור לאיום פוליטי המכוון נגדה ונובע מקשריו של האדם המאיים עליה עם הממשל ההודי. המבקשת מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה גם בשל מהות הסכנה

שנשקפת לה אם תחזור להודו, היינו סכנת חיים.

5.

ביום 29.11.2015 הוריתי למדינה להגיב לבקשה, וזו עשתה כן ביום 3.12.2015. המדינה טוענת כי הסכסוך המונח ביסוד הבקשה הוא סכסוך פלילי-כלכלי שאינו נופל בגדרה של אמנת הפליטים. על כן, כך נטען, סיכויי הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי קלושים. עוד טוענת המדינה, כי המבקשת לא ביססה את טענתה לפיה נשקפת לה סכנת חיים בהודו. בנוסף לכך, המדינה מציינת כי במסגרת הראיון שנערך למבקשת ביחידת הטיפול למבקשי מקלט המבקשת הביעה את משאלתה להמשיך ולשהות בישראל לתקופה של 10-8 חודשים לצורך התארגנות כספית, וכי תקופה זו כבר חלפה לא מכבר.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

7.

המדובר בבקשת רשות לערער על החלטה בבקשה לסעד זמני. הבקשה הוגשה, כאמור, לאחר שעניינה של המבקשת נדון ונדחה בבית הדין. על אף שאמות המידה החלות על בקשה זו טרם נקבעו באופן מחייב בבית משפט זה, הרי שבכל מקרה מדובר באמות מידה מצמצמות (ראו למשל: בר"ם 6698/15 וולדמארי נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 3

(19.10.2015); השוו: רע"א 7750/15 נתנאל נ' קאירי , פסקה 6 (16.11.2015)). לא זו אף זו, עניינה של הבקשה הוא בהחלטה שלא ליתן סעד זמני, החלטה שבית המשפט אינו נוטה להתערב בה (בר"ם 5893/15 BRHANE KESTA נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה (1.9.2015)), ולא מצאתי בנימוקיה של המבקשת טעם המצדיק סטייה מהאמור, כמפורט להלן.

8.

המבקשת טוענת כי נשקפת סכנה לחייה אם לא יתאפשר לה להישאר בישראל עד שתסיים לפרוע את חובה. אולם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו, המבקשת כלל לא הוכיחה, אף לא לכאורה, כי יש ממש בטענותיה וכי נשקפת סכנה כלשהי לחייה או לחירותה בהודו. ייתכן כי עזיבתה של המבקשת את ישראל בעת הזו היא אפשרות נוחה פחות עבורה מבחינה כלכלית או אחרת, אך בכך אין די. יתרה מכך, ומבלי לקבוע מסמרות, המבקשת אף לא שכנעה כי סיכויי הערעור שהגישה גבוהים, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי.

9.

סוף דבר: הבקשה נדחית, וממילא מתייתרת גם ההכרעה בבקשה לסעד זמני. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.