בר"מ 8974/15 מוסקוביץ, אזרואל - משרד עורכי דין נ. אורי גרוסמן

זו הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר שנדחתה ביום 25.11.2015 (כב' השופט י' שפסר ) הן בשל הפגיעה האפשרית בפרטיות המשיבים כאמור בהחלטה המקורית, הן נוכח העובדה שלפני המבקש פתוחה הדרך לפנות למשיבה 6 לקבלת המידע הרצוי לו (יוער כי הגם שהדבר לא נאמר במפורש בגוף ההחלטה, דומה כי הכוונה היא לפנייה מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע ) ).

3.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים אינה מאזנת כראוי בין זכותו לעיון בתיק בית המשפט לבין זכותם של המשיבים לפרטיות, וזאת בפרט בשים לב לטענת המבקש לפני בית המשפט לעניינים מינהליים, שלפיה הוא מבקש לעיין אך במסמכים שהגישו המשיבות – כתבי בית הדין ותחשיב שקיים בתיק – ואין לו עניין לעיין ב"טענות ובראיות שהובאו על ידי המשיבים". עוד טען המבקש כי שגה בית המשפט שדחה את הבקשה גם מן הטעם שעומדת לו לכאורה האפשרות לקבל את המידע לפי חוק חופש המידע, שכן מדובר במסלולים מקבילים שאינם מוציאים זה את תחולתו של זה.

ביום 26.1.2016 הורתי על קבלת תשובות המשיבים והמשיבות.

4.

המשיבים סומכים ידיהם על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענתם, קבלת הבקשה תפגע בפרטיותם ותחשוף מידע על אודות הסכמים שערכו עם צדדים שלישיים. בנוסף, נטען כי למבקש עומד סעד חלופי בדמות פנייה למשיבה 6 לפי חוק חופש המידע. המשיבות אף הן סומכות ידיהן על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים מטעמיהם של המשיבים ומטעמים נוספים שבהם העובדה כי המבקש הגיש את הבקשה בחלוף המועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; כי בקשתו כוללנית ואינה מפרטת את הטעמים למתן עיון ואת המסמכים הדרושים למבקש; כי פניית המבקש למשיבה 6 מכוח הוראות חוק חופש המידע עודנה תלויה ועומדת; כי המבקש פעל שלא בתום לב; וכי אין לאפשר לו ליהנות מפרי עמלן של המשיבות שהשקיעו משאבים רבים בהכנת כתבי טענותיהן בהליך.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. כידוע, עסקינן בבקשת רשות לערער על "החלטה אחרת" שניתנה לאחר מתן פסק הדין אשר לגביה אין אפוא אפשרות לערער במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי. לפיכך, אמת המידה בכגון דא משתנה בהתאם לטיבה של ההחלטה ובהתאם לעניין הנדון (רע"א 4036/14 מסעודין נ' אלכסנדר קושניר מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב , פסקאות 21-14 והאסמכתאות שם (29.12.2014) ). בנסיבות המקרה שלפניי, סבורני כי יש לנקוט אמת מידה מקלה נוכח חשיבותה של זכות העיון העומדת על הפרק (ראו: רע"א 943/15 קליין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (23.6.2015); רע"א 1026/14 רובין נ' מדינת ישראל (16.3.2014) (להלן: עניין רובין ) ;

רע"א 5097/08 כהן נ' מתב-מערכות תקשורת בכבלים בע"מ (26.1.2010); לגישה שונה ראו: רע"פ 3356/13 כוכבי נ' מדינת ישראל

(12.9.2013)).

6.

כידוע, בקשה לעיון בתיק בית משפט נבחנת על פי תקנות העיון. תקנה 4(א) קובעת כי "כל אדם רשאי לבקש מבית המשפט לעיין בתיק בית משפט (להלן – בקשת עיון), ובלבד שהעיון בו אינו אסור על פי דין". התקנה נותנת ביטוי לעיקרון פומביות הדיון, שהוא עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית (בג"ץ 5917/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר המשפטים , פסקאות 17, 21 (8.10.2009) (להלן: עניין האגודה לזכויות האזרח )) . בית משפט זה אימץ פרשנות רחבה לתקנה 4(א) לתקנות העיון ונלמדת ממנה גישה מרחיבה כלפי זכות העיון בתיקי בית משפט, גם של מי שאינו צד ישיר להם (עניין רובין , פסקה 8). מובן כי ככל זכות, גם הזכות לעיין בתיקי בית המשפט אינה מוחלטת והיא עשויה לסגת מול זכויות ואינטרסים אחרים. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בתקנה 4(ד) הקובעת כי בעת בחינת בקשת עיון ייתן בית המשפט דעתו ל"ענינם של בעלי הדין ושל מי שעלול להיפגע כתוצאה מהעיון, וכן לסבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם היענות לבקשה". כאמור בתקנה 4(ד) עצמה לתקנות העיון אין מדובר ברשימה סגורה. מכל מקום, אחד מהשיקולים המשמעותיים שיש להביא בחשבון בעת בחינת בקשת עיון הוא האפשרות לפגיעה בזכותם של צדדים שלישיים לפרטיות – זכות חוקתית שעל חשיבותה אין צורך כי נכביר מילים ( ע"א 8849/01 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' פז-גז חברה לשווק בע"מ , פ''ד נט(5) 385, 391 (2005) (להלן: עניין פז-גז ); עניין האגודה לזכויות האזרח , פסקה 22) ) .

7.

בצד האמור, נוכח טיבה וחשיבותה של זכות העיון, על המתנגד לעיון – יהיו טעמיו אשר יהיו – מוטל הנטל לנמק את סירובו (עע"ם 8597/10 חב' לן-לי אינטרנשיונל בע"מ נ' עיריית יהוד מונוסון , פסקה 4 (23.10.2011) (להלן: עניין יהוד )).

הדברים אמורים ביתר שאת מקום שבו מתבקש עיון במידע של רשות ציבורית שהוגש בהליך משפטי .

עמדתי על כך בעניין יהוד :

"נטל זה כבד אף יותר שעה שמדובר בעיון בתיק לשם בירור עמדתה של רשות ציבורית ועיון במסמכים המצויים בידה. כפי שנפסק לא אחת, המידע הנאסף על-ידי רשות ציבורית מוחזק אצלה בנאמנות עבור אזרחי המדינה ותושביה. לכן ההנחה היא, שכל מידע שמוחזק בידיה צריך להיות נגיש לעיונו של הפרט. מבקשת הרשות לשלול את העיון – חובת ההוכחה עליה" (עניין יהוד , פסקה 4; ראו גם בג"ץ 1/49 בז'רנו נ' שר המשטרה , פסקה 6 (26.2.2006)).

8.

זאת ועוד. החלטת בית המשפט שדן בבקשה לעיון אינה חייבת להיות "בינארית" ובית המשפט רשאי להורות על עיון חלקי אשר ימזער את היקף הפגיעה בזכויות ובאינטרסים המתחרים, לרבות כאשר הפגיעה הנטענת היא בזכות לפרטיות. זאת מכוחה של תקנה 4(ו) הקובעת כי בית המשפט רשאי להורות על "כל תנאי או הסדר הדרושים כדי לאזן בין הצורך בעיון לבין הפגיעה אשר עלולה להיגרם לבעלי הדין או לצד שלישי בשל העיון, לרבות השמטת פרטים, הגבלת מספר המעיינים ונקיטת אמצעים למניעת זיהוים של בעלי דין או אנשים אחרים"

( והשוו לסעיף 11 לחוק חופש המידע הקובע מנגנון דומה). נקודת האיזון הראוי בין זכות העיון לבין הזכויות והאינטרסים העומדים מנגד תקבע בכל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו (עניין פז-גז , בעמ' 392).

9.

מן הכלל אל הפרט. בענייננו, גם אם אניח לצורך הדיון כי יש בתיק בית המשפט מידע שעיון בו עלול לפגוע בפרטיות המשיבים – מבלי שאקבע מסמרות לעניין זה שכן גם לפניי נטענה הטענה באורח כללי בלבד – הרי שלא די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. זאת במיוחד בשים לב לכך שנראה כי בקשת המבקש נוגעת – לפחות בעיקרה – למסמכים של רשות ציבורית המצויים בתיק בית המשפט. לכך יש לצרף גם את העובדה כי המבקש הציג עניין לגיטימי במידע הנובע לטענתו מהרלוונטיות לתיקים אחרים שבטיפולו (ראו למשל בג"ץ 7186/06 שבת נ' עיריית חולון (22.4.2009); בג"ץ 9474/00 גל נ' ראש-עיריית חיפה , פ''ד נט(3) 714 (2004 ) (להלן: עניין גל ) ). לפיכך, סבורני כי חרף האפשרות כי בתיק בית המשפט קיימים מסמכים הנוגעים לצדדים שלישיים שפרטיותם הייתה עשויה להיפגע כתוצאה מהעיון, היה על בית המשפט לעניינים מינהליים להוסיף ולבחון אם ניתן להתיר את המבוקש, ובפרט במסמכי המשיבות, וזאת באורח מוגבל תוך מזעור מרבי ככל הניתן של הפגיעה בפרטיותם הנטענת של המשיבים (והשוו ע"פ 229/53 ווהבה נ' מדינת ישראל , פסקה 2 ( 29.4.2008)). כך למשל, ומבלי למצות את כלל הסדרי העיון שיכול שייקבעו בסופו של דבר, ניתן היה להורות על עיון חלקי במסמכי הרשות בלבד; ולחילופין על השמטת או "השחרת" קטעים שיש בהם כדי לפגוע בפרטיות המשיבים.

10.

זאת ועוד. איני סבור כי העובדה שהמבקש הגיש בקשת חופש מידע למשיבות יכולה לשמש כטעם לדחיית בקשת העיון. כידוע, ככל שהעיון המבוקש מכוחן של תקנות העיון נוגע למידע המצוי בידי רשות ציבורית כהגדרתה בחוק חופש המידע, הרי שקיימת אפשרות עקרונית לבקש את המידע גם מכוחו של חוק חופש המידע (ראו סעיף 1 לחוק חופש המידע). ואולם, מדובר בשני מסלולים מקבילים שאינם מוציאים זה את זה. כך בעניין גל , שגם בו נבחנה בקשת עיון צוין כי:

"כלל זה [הכלל שלפיו רשאי כל אדם לעיין בתיק בית המשפט – ע' פ'] אינו נשלל על-ידי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998. אמנם, החוק אינו חל '...לגבי תוכנו של הליך משפטי' (סעיף קטן (5) להגדרת "רשות ציבורית" בסעיף 2 לחוק), אך בכך אין משום הסדר השולל את ההסדר המיוחד הקבוע בתקנות" (עניין גל, בעמ' 718).

מסקנה זו מתחייבת גם נוכח הוראתו המפורשת של סעיף 20 לחוק חופש המידע הקובע כי "אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מתוקפו של חיקוק המחייב, המתיר, האוסר או המסדיר באופן אחר גילוי או מסירה של מידע שבידי רשות ציבורית" (השוו ל עע"ם 2894/14 הר שמש נ' הממונה על חוק חופש המידע ברשות המסים בישראל , פסקה 16 (10.5.2015)).

לפיכך, משהגיש המבקש בקשה לעיון בתיק מכוח תקנות העיון, היה עליה להתברר לגופו של עניין על פי אמות המידה שתוארו לעיל, במנותק משאלת בחינתה של בקשת חופש המידע.

11.

סוף דבר, הערעור מתקבל במובן זה שבקשת העיון תובא פעם נוספת לפתחו של בית המשפט לעניינים מינהליים, אשר יבחן את המסמכים הכלולים בתיק בית המשפט ואת האפשרות להתיר למבקש את העיון באופן שיצמצם ככל הניתן את הפגיעה בפרטיות המשיבים.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.