ע"פ 229/53 אליהו ווהבה נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה לעיון בשני תיקים שנתבררו בעבר בבית משפט זה, וזאת

על פי החלטות כב' הנשיאה ד' ביניש מיום 20.2.08. מבקשת העיון הינה סטודנטית במכללה למינהל והעיון מתבקש במסגרת עבודה סמינריונית בקורס "ההיסטוריה של מערכת השיפוט הישראלית". המשותף לשני התיקים הוא כי עסקו הם בעבירה על פי סעיף 152(2)(א) לפקודת החוק הפלילי 1936 שעניינה "שכיבה עם אדם שלא כדרך הטבע". בתיק האחד – ע"פ 229/53 והבה נ' היועץ המשפטי , פ"ד ח 276, דובר בעבירת מין שבוצעה על ידי בגיר בקטין שהיה אותה העת ילד בן חמש וחצי. בתיק האחר – ע"פ 224/63 בן עמי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד יח(3) 225, דובר במעשה סדום שנעשה שלא בהסכמה כאשר המתלוננת היתה אותה העת בת 26. מכוח סמכותי על פי תקנה 4 לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), תשס"ג-2003 (להלן: התקנות), ביקשתי את עמדת המשיבה-המדינה לבקשת העיון. עמדת המשיבה (מיום 19.3.08) היתה כי מתן היתר לעיין בתיקים בלא סייג עלול לפגוע בכבודם של המתלוננים בשני התיקים ובע"פ 224/63, אף בכבודו של המערער. עם זאת, עמדת המשיבה הינה כי ניתן להביא להתרת העיון במקרים אלו, וזאת על דרך של השמטת פרטים מזהים ממסמכים שונים שבתיקים האמורים ובכלל זה מכתב האישום ופסק הדין של בית המשפט המחוזי וזאת לצד אי מתן היתר עיון במסמכים שונים כגון פרוטוקול הדיון, תסקיר קצין המבחן וראיות נוספות. בנוסף, לדעת המשיבה, יש להתנות את העיון בכך שמבקשת העיון לא תפרסם דבר הפוגע במתלוננים מעבר לפרטים שפורסמו בפסק הדין. לבסוף צוין, כי מחמת הפגיעה שעלולה להיות בפרטיותם של המתלוננים, ככל שעודם בחיים, ראוי לשקול לקבל את עמדתם בבקשה שלפני.

2.

לאחר עיון בחומר שלפני באתי למסקנה כי יש לדחות את בקשת העיון בתיקים אלו ברובה, למעט עניין אחד שיובהר בהמשך. אין חולק אודות נקודת המוצא בכגון דא והיא כי "כל אדם רשאי לבקש מבית משפט לעיין בתיק בית משפט (להלן - בקשת עיון), ובלבד שהעיון בו אינו אסור על פי דין" (תקנה 4(א) לתקנות). מוכן אני להניח כי אין במקרה זה איסור בדין על העיון. זאת, באין אינדיקציה בתיקי הערעור לצו איסור פרסום שהוטל בתיקים אלו ובאין טענה בנדון מטעם המשיבה. כן מוכן אני להניח כי תכלית העיון כשלעצמה ראויה היא (השוו בג"ץ 1/49

בז'רנו נ' שר המשטרה (לא פורסם, החלטה מיום 28.2.06). השאלה העיקרית במקרים שלפני היא אפוא אם ניתן להגשים את מטרת העיון תוך פגיעה מידתית ככל האפשר בזכויות והאינטרסים של בעלי הדין, בשים לב בין היתר לסבירות הקצאת המשאבים של בית המשפט (ראו למשל ע"א 8849/01 צבי סבוב, עו"ד נ' פז-גל חברה לשווק בע"מ , פ"ד נט(5) 385 (2995); ע"א 3914/91 - א' רמזי לחאם נ' פקיד השומה נצרת , (לא פורסם, החלטה מיום 1.5.06). אין חולק, כי נוכח מהות העבירות בהן מ דובר והמעשים שאירעו, יש בעיון בתיקים במלואם משום פגיעה – ואף פגיעה חמורה – בזכות לפרטיות, בעיקר של המתלוננים אך גם של בעלי הדין עצמם. התיקים והמסמכים שבהם מכילים פרטים אם באשר לזהות המתלוננים, אם באשר לאופן ביצוע העבירות ואם באשר לעניינים אחרים שהצנעה יפה להם. על רקע זה, ברי כי מלכתחילה ניתן היה להעלות על הדעת עיון בתיק מעין זה - בהנחה ואין העיון אסור על פי דין - רק על דרך של עריכת איזון מידתי בין הזכויות והאינטרסים השונים שעל הכף בדומה לפתרון שהוצע על ידי המשיבה בדבר התרת עיון חלקי בתיק על דרך של השמטת פרטים. זאת, שכן בפתרון מעין זה יש משום איזון ראוי לכאורה בין זכותם לפרטיות של המתלוננים ובעלי הדין בהליכים הנדונים מזה, לבין זכות העיון של מבקש העיון מזה, וזאת נוכח הצמצום של הפגיעה בפרטיות לעיון מוגבל שאין בו משום פגיעה לא מידתית במתלוננים ובעלי הדין. איזון ראוי לכאורה – ומבלי להכריע בדבר – שכן עמדת המתלוננים לא נשמעה בהליך זה, ואף ניסיונות מטעם המזכירה הראשית של בית משפט זה לאתרם לשם כך לא עלו יפה. אולם למרות הנחות אלו שלצרכי הליך זה, מסקנתי היא כאמור כי אין לאפשר את העיון במקרה זה אף לא על פי המתווה המוצע על ידי המשיבה-המדינה, למעט בעניין אחד. וכל כך למה?

3.

תקנה 4(ד) לתקנות העיון, העוסקת בשיקול הדעת של הדן בבקשה להיתר עיון, קובעת כי

אחד השיקולים הרלבנטיים בנדון הינו "סבירות הקצאת המשאבים הנדרשת לשם היענות לבקשה" (השוו: סעיף 8(1) לחוק חופש המידע, התשנ"ח – 1998). אכן, ראוי הוא לנקוט באמצעים שיאפשרו מימוש ראוי של זכות העיון והגשמתה. מימוש זה נושא עימו לא פעם עלויות אם בממון ואם עלויות אחרות. יחד עם זאת, אף מתקין התקנות היה ער לכך כי עניין זה של הקצאת משאבים תחום הוא בגבול הסבירות (ראו עוד, תקנה 4(1) וכן תקנה 6(א) לתקנות). הגדרתה של סבירות זו וטיבה היא עניין פרשני המבוסס על תכליות הדין מזה ועל נסיבותיו של כל מקרה ומקרה מזה. תכליות הדין – ובהן חשיבות זכות העיון ונקודת המוצא שיש לאפשר עיון כאמור בסעיף 4(א) לתקנות העיון; תכליות הדין – ובהן גם חשיבות האינטרס בדבר מניעת הכבדה יתירה על בית המשפט הנדרש לנדון, הכבדה יתירה שככל שהיא מתקיימת, יש בה כדי לפגוע בבירור וטיפול בעניינם של בעלי דין בתיקים אחרים. המבחן הוא מבחן של איזון בין עוצמת האינטרס במימוש זכות עיון מזה, לבין ההכבדה והמשאבים הנדרשים לשם מימוש העיון, מזה. ממילא יש לשקול בכל מקרה ומקרה במסגרת האיזון האמור, בין היתר, שורה של שיקולים ובהם מטרת העיון וחשיבותו; היקף העיון המבוקש; היקף המשאבים הנדרש לשם מימוש העיון על פי התנאים שנקבעו, קיום אמצעי עיון אלטרנטיבי ואפקטיבי הכורך עימו צורך במשאבים פחותים, ועוד.

4.

בתיקים שלפני מסקנתי היא כי ככלל לא ניתן לאפשר את העיון המבוקש – גם לא על פי המתווה המוצע על ידי המשיבה – שכן מימוש העיון מהווה הקצאת משאבים בלתי סבירה. בתיק ע"פ 229/53 מצויים פרטים מזהים של המתלונן בכתב האישום ופסק הדין של בית משפט המחוזי. בשים לב למטרת העיון - מחקר אקדמי סמינריוני - ולטיב האינטרס של מבקשת העיון, לא מצאתי כי הבאת מסמכים אלו לכדי אפשריים לעיון על פי המוצע, על דרך של השמטת פרטים אלו על ידי בית המשפט - פרטים השזורים באופן זה או אחר בכל המסמכים האמורים - מהווה הקצאת משאבים סבירה. כך ביחוד בשים לב לחשיבות השמירה על שלמות המסמכים המקוריים שבתיק. הוא הדין לעניין פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, ומסמכים נוספים שבו (כגון מוצגים שעיקרם הודעות הנאשם ובהם פרטיו של המתלונן). משעה שזהו החומר המצוי בתיק, לצד פסק הדין עצמו שפורסם לבסוף, אין אפוא מקום להיעתר לבקשת העיון בתיק זה והיא נדחית. אשר לתיק ע"פ 224/63 הרי שגם בתיק זה לא ניתן – בהקצאת משאבים סבירה – להביא להשמטת פרטים מזהים של המתלוננת מכתב האישום. זאת ועוד: עמדת המשיבה – המקובלת עלי - היא כי אין לאפשר עיון במסמכים נוספים שבתיק ובכלל זה פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, תסקיר שירות המבחן וראיות נוספות שהוגשו מטעם המערער. המסמכים היחידים שבהם ניתן לעיין בתיק זה – הם אפוא הודעת הערעור וכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שעל פניו אין הם מכילים פרטים שלא מצאו ביטוי במסגרת פסק הדין של בית המשפט העליון, פסק דין שפורסם.

5.

התוצאה היא כי הבקשה לעיון נדחית, למעט אפשרות העיון בהודעת הערעור ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי בע"פ 224/63. המזכירות תוודא ישום החלטתי זו ככתבה וכלשונה.