בש"א 10162/01 אביבי זאב נ. יהודיה יצחק

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

העובדות אינן שנויות במחלוקת: ביום 17.10.01 נמסר לב"כ המבקשים דאז עותק מפסק הדין נשוא הערעור. בו ביום כתב ב"כ המבקשים דאז למבקשים כי הוא "ממליץ מאוד להגיש ערעור תוך 45 יום".

ביום 12.11.01 הודיע ב"כ המבקשים דאז למבקשים כי קיים "חוב כבד שלכם בגין שירותי המשפטיים". כן הודיע ב"כ המבקשים כי אינו מתכוון להגיש מטעם המבקשים ערעור וכי עליהם לדאוג לייצוג אחר. באותו מכתב ציין ב"כ המבקשים כי המועד האחרון להגשת ערעור הוא יום 1.12.01.

בעקבות הודעה זו, ביום 19.11.01, הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט המחוזי "לעיכוב ביצוע פסק דין והארכת מועד להגשת ערעור לכב' בית המשפט העליון". המבקשים ציינו כי הארכה מתבקשת עקב הצורך למנות עורך דין אחר, נוכח "תדהמתם הרבה" מהודעת בא כוחם דאז.

ביום 20.11.01 קבע בין המשפט המחוזי (כב' השופט בר אופיר) כי:

אינני מוסמך להאריך מועד להגשת ערעור לבית המשפט העליון. לא מצאתי יסוד לעכב ביצוע.

על יסוד דברים אלה הגישו המבקשים בקשה להארכת מועד. הבקשה הוגשה ביום 24.12.01. המבקשים ציינו כי הם הוטעו על ידי עורך דינם בכל הנוגע למועד הקובע להגשת בקשת רשות ערעור. עוד הם טוענים כי המשיבים אינם יכולים לסמוך על אינטרס ההסתמכות, הואיל והבקשה שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי לימדה באופן ברור כי המבקשים אינם משלימים עם פסק הדין.

המשיבים התנגדו להארכת מועד מטעמים שונים. המבקשים אף סמכו לעניין זה על הלכות ותיקות שעניינן זיהוי אותו טעם מיוחד, אשר יכול להצדיק הארכת מועד.

אין להוציא מכלל אפשרות שהתפטרות עורך דין "ברגע האחרון", יחד עם טעות של בעל הדין במניין המועדים, המלווה בהודעה חד משמעית בדבר רצון בעל הדין להשיג על ההחלטה יהוו טעם מיוחד. לעניין זה, ההלכות עליהן סומכים המשיבים אינן בבחינת סוף פסוק, והמבחן הנוקשה הופשר זה מכבר. כאשר אינטרס ההסתמכות של המשיבים ביחס לסופיות הדיון טרם התגבש – יכולה טעות בדין כאשר היא משולבת בקשיי ייצוג ובמאמץ כן של בעל הדין להוות טעם מיוחד להארכת מועד. בכלל, קשה לאמץ גישה נוקשה ואחידה לפיה טעות של עורך דין אינה בבחינת טעם מיוחד. לא ניתן לזקוף בכל מקרה טעות של עורכי הדין לחובת הלקוח, בעיקר אם הטעות היא טעות מסתברת (בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון ).

ואולם גם גישה נוחה זו אינה יכולה להועיל למבקשים.

המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד כבר ביום 19.11.01. בכך הם פעלו כשורה, ויש להניח כי באותו מועד בקשה להארכת מועד הייתה נענית אילו הוגשה לערכאה המתאימה. תוצאה זו לא יכולה להשתנות בשל כך שהערכאה אליה הוגשה הבקשה, היתה נטולת סמכות. די היה בבקשה זו כדי למנוע מן המשיבים הסתמכות על אינטרס הסופיות.

ואולם, בית המשפט המחוזי הבהיר כבר ביום 20.11.01 כי אין הוא מוסמך לדון בבקשה להארכת מועד. חרף זאת, ישבו המבקשים באפס מעשה, ולא פנו לבית משפט זה, אלא בעבור למעלה מחודש ימים. מחדל זה של המבקשים עומד להם לרועץ. הסבר המבקשים כי "בשל הפנייה השגויה לבית המשפט המחוזי החלטנו לא לעשות דבר בעצמנו עד למציאת עו"ד" - אינו הסבר. גם הטענה לפיה המבקש הוא "חולה לב" אינה טענה, שכן מחלה זו לא מנעה מן המבקש (או המבקשת) לפנות לבית המשפט קמא.

המבקשים נטלו אם כן סיכון מודע. הם ידעו שהמועד להגשת בקשת רשות ערעור חלף, אף לפי לוח הזמנים השגוי שניתן להם, לפי טענתם, על ידי עורך דינם הקודם. הם ידעו כי בית המשפט המחוזי החליט לדחות את בקשתם. בכך נותק הקשר בין העצה שקבלו המבקשים לבין האחור בהגשת הבקשה. לא יעלה על הדעת כי המבקשים, אשר היו ערים כבר ביום 20.11.01 לטעותם, לא יעשו דבר ויטענו כי טעות זו היא שהובילה לאי הגשת בקשת רשות עד יום 24.12.01, איחור של 24 ימים מהמועד האחרון להגשת הבקשה, אפילו לשיטת המבקשים (על פי העצה שניתנה להם).

סכומם של דברים: לא די בטעם מיוחד. יש צורך בקשר סיבתי בין הטעם המיוחד לבין האיחור שבהגשת הבקשה. אפס המעשה של המבקשים משך למעלה מחודש מונע טענה כי האיחור בהגשת הבקשה יסודו בעצה מוטעית שניתנה להם על ידי עורך דינם או בפנייה מוטעית לערכאה אחרת.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.