בש"א 1094/98 שבו יהודה נ. מסלאווי יעקב

ביום 31.12.97 דחה בית משפט זה את הערעור שהגיש המבקש בע"א 5121/94. הבקשה שבפני היא להארכת מועד להגשת הבקשה לדיון נוסף בענינו של המבקש. הבקשה הוגשה ביום 16.2.98. בתצהיר שצורף לבקשה נכתב, כי המבקש פנה לבא כוחו על מנת שיגיש בקשה לדיון נוסף, אך הלה דחה אותו בשל מצבו הבריאותי, כיון שלא יכול היה להתפנות להגשת הבקשה, ולכן נאלץ המבקש להכין את הבקשה ולהגישה בעצמו. המבקש טוען כי כיוון שאינו עורך דין ארכה הכנת הבקשה זמן, וכאשר הגישה כבר חלף המועד החוקי לכך.

המשיב מתנגד לבקשה.

דין הבקשה להדחות. תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984- קובעת, כי יש להגיש את העתירה לדיון נוסף בתוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, אך הרשם רשאי להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך. בענייננו לא הובא כל טעם מיוחד. ראשית , כבר נקבע כי מחלת בעל דין או עורך דין יכולה להוות צידוק להארכת המועד מטעם מיוחד אם הוכח דבר קיומה של המחלה בתקופה הרלבנטית ואם הוכח שבשל המחלה נבצר היה לטפל בעניין (וראו: ב"ש 825/86 וידיוקולור נ' מדינת הילדים (לא פורסם); בש"א 4719/93 Queen in Right of Canada נ' רבקה ריינהולד ואח' , פ"ד מז(5) 646, 651). בבקשה שבפני לא הובאו כל פרטים על מחלת עורך הדין ומהות הבעיות הרפואיות מהן סבל.

כמו כן , אם אכן נועץ המבקש בעורך דינו, קשה להאמין שהאחרון לא יידע אותו באשר למגבלות המועד להגשת העתירה לדיון נוסף. המגבלה החקוקה של חמישה עשר ימים בלבד להגשת העתירה נובעת מהצורך לאזן בין הרצון לאפשר לבעל דין המעונין בכך לפנות בבקשה לדיון נוסף, לבין הרצון להגן על אינטרס המשיב לראות בפסק דינו של בית המשפט העליון בערעור סוף פסוק - השלמת פרק ההתדיינות עם המבקש. אינטרס זה מוצא את ביטויו בדרישת "הטעם המיוחד". כאמור, המבקש לא הראה כל טעם מיוחד, שיש בו כדי להעדיף את האינטרס של המבקש על פני זה של המשיב.

יתרה מזאת, גם לגופו של ענין סיכוייו של המבקש כי עתירתו לדיון נוסף תתקבל זעומים ביותר. העתירה על פניה, אינה נופלת בגדרו של סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-.

הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.