בש"א 11070/02 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ. בנימין שפיצר

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור על פסק דין.

פסק הדין ניתן ביום 18.12.00, בבית המשפט המחוזי בירושלים. הבקשה הוגשה כשנתים אחרי כן, ביום 26.12.02. מן הבקשה עולה, כי היא הוגשה בעקבות דיון שנערך בבית משפט זה בע"א 9468/01. המדובר בערעור שהוגש על ידי המבקשת, הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים. בערעור תקפה המבקשת החלטה של בית המשפט המחוזי מיום 13.9.01, והחלטה שתיקנה החלטה אחרונה זו מיום 23.10.01. המדובר בהחלטות, אשר בית המשפט המחוזי ראה בהן פסק דין משלים, אשר השלים את פסק הדין מיום 18.12.00, היא ההחלטה נשוא ההליך שבפניי.

ביום 18.12.02, דחה בית משפט זה את ע"א 9468/01. בפסק הדין נכתב כך:

"פרקליט המערערת [המבקשת בהליך שבפניי – ע.ש.] הודיע לנו – ובדין עשה כן – שהוא חוזר בו מהערעור; הוא אמר לנו שבדעתו להגיש לרשם בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין המקורי מיום 18.12.00. לגבי סיכויי בקשה זו אין אנו מחווים דעה, לפיכך אנו דוחים את הערעור.

לא היה מקום כבר מלכתחילה להגשת ערעור זה ולטענות שנטענו על ידי המערערת שלא היו ראויות להיטען על ידי רשות מקומית".

לטענת המבקשת, עובר למתן פסק הדין מיום 18.12.00, הועלה על ידי בא כוח המשיב כי סוגייה עקרונית הנוגעת לניכוי 40% מפיצוי בעת הפקעת חלקה בשלמות עומדת לדיון בערעור תלוי ועומד בבית המשפט העליון (ע"א 5546/97 ו-5417/97, על פסק דין של כב' השופטת גלאור מבית המשפט המחוזי בחיפה). על רקע זה הסכימו הצדדים כי פסק הדין שיינתן יהא כפוף לפסיקת בית המשפט העליון בסוגייה הנדונה. הסכמה זו, אשר גובשה ביום 4.9.00, תועדה בפרוטוקול הדיון כך:

"ב"כ הצדדים: מסכימים כי לגבי השאלה של 40 אחוז השאלה של הניכוי תהיה כפופה להכרעת בית המשפט העליון בערעור .... התלוי בהרכב של שבעה שופטים בע"א 5546/97 ו-5417/97".

לטענת המבקשת, פסק הדין מיום 18.12.00 לא ניתן ביטוי להסכמה הדיונית האמורה, ולא היה בו רמז כי הוא בבחינת פסק דין חלקי אשר עתיד להיות מושלם כשיינתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעורים העקרוניים הנ"ל. לטענת המבקשת, סברה כי בפסק הדין של בית משפט קמא מיום 18.12.00 היו טעויות שונות לרעתה. עם זאת, נוכח הנחתה כי המדובר בפסק דין סופי, ועל רקע עמדתה כי היא יכולה לחיות עם טעויות אלה, בחרה שלא לערער על פסק הדין.

כאמור, לאחר שניתנו ההחלטות שהשלימו את פסק הדין, הגישה המבקשת ערעור על החלטות אלה. בערעור העלתה המבקשת גם טענות המתייחסות לפסק הדין מדצמבר 2000. עם זאת, באותו מועד חלף המועד לערער על פסק הדין האמור, וארכה להגשת ערעור לא ניתנה על ידי הערכאה המוסמכת לכך, היא בית משפט זה. זאת ועוד, לא עולה גם מפסק דינו של בית משפט זה בע"א 9468/01 כי בית המשפט דחה את הערעור בנקודות אלה, ומן ההתייחסות להארכת מועד להגשת ערעור בפסק הדין עולה כי ככל הנראה בית המשפט לא פסק, לשבט או לחסד, בטענות החורגות מן ההחלטות המשלימות הנזכרות. במצב זה, הוגשה הבקשה שבפניי, בו נתבקשתי להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק הדין המקורי.

דין הבקשה להידחות.

בפסק הדין מיום 18.12.00 נזכרת באופן מפורש החלטת בית המשפט מיום 4.9.00. בהחלטה מיום 18.12.00 קבע בית המשפט, כי הוא מבצע ניכוי של 40%, כפי שקבע בהחלטה מיום 4.9.00. אמנם, אין בפסק הדין מיום 18.12.00 חזרה על תוכן ההחלטה מיום 4.9.00. לא נאמר בפסק הדין מיום 18.12.00 באופן מפורש, כי הוא כפוף להחלטה נוספת בעניין ניכוי ה-40%. נכון גם, כי כותרתו של פסק הדין אינה של "פסק דין חלקי".

ואולם, בכל אלה אין כדי להועיל למבקשת. כידוע, כותרתו של פסק דין אינה קובעת את מהותו או את תוכנו. לכן, אי הגדרתו כפסק דין חלקי אינה מונעת את היותו כזה בפועל, בין היתר מכוח הסכמה מחייבת שבין הצדדים, אשר בא עליה אישורו של בית המשפט. זאת ועוד. לא הייתה סיבה למיין את פסק הדין, במועד בו ניתן, כפסק דין חלקי, שכן באותו מועד לא היה ברור כי המדובר בפסק דין חלקי. אכן, ההחלטה מיום 4.9.00 קבעה הסדר שלם, אם כי מותנה, אשר היה נתון לאפשרות של שינוי מאוחר, בהתאם לפסיקתו של בית המשפט העליון בעניינים שהיו תלויים ועומדים בפניו. הסדר זה בוצע בפסק הדין מיום 18.12.00. בכל מקרה, השינוי המאוחר האפשרי בפסק הדין לא היה ידוע, או ודאי, בעת נתינתו. בעת נתינתו הייתה אפשרות מציאותית כי נוכח פסיקתו של בית המשפט העליון לא יחול כל שינוי במצב החיובים שבין הצדדים על פי פסק דינו של בית משפט קמא, וכי זה יוותר כמשקף את מלוא החיובים בין הצדדים בעקבות ההתדיינות ביניהם. מכך עולה, כי הידיעה אם מדובר בפסק דין חלקי אם לאו היתה יכולה להתגבש רק בשלב שלאחר מתן פסק דינו של בית המשפט העליון בסוגייה העקרונית שהייתה תלויה בפניו. לכן, לא היה הכרח ליתן לפסק הדין של בית משפט קמא כותרת של פסק דין חלקי, ואף לעניין זה יש לדחות את טענות המבקשת.

בפשטות, המבקשת לא היתה שלא יכולה להיות ערה לכך, שבהחלטה מיום 4.9.00, הנזכרת בפסק הדין מיום 18.12.00, נקבע כי הניכוי של 40% הוא בעל אופי זמני – כלשון ההחלטה, "לעת עתה" – וכי נושא הניכוי עשוי להשתנות, "בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון" בערעורים הנזכרים לעיל. בית המשפט אף קבע מפורשות, בהחלטה מיום 4.9.00, כי הוראות אלה נקבעות בהסכמת הצדדים (סעיף 2(א)(3) להחלטה מיום 4.9.00). בית המשפט קבע לעניין זה הוראות ברורות ומפורטות, בלשון הבאה:

"[מן] הפיצוי שייפסק ינוכה, לעת עתה, 40%, בהתאם להלכת פייצר (שהיא תקדים מחייב) ועד להכרעה בבית המשפט העליון בערעורים המאוחרים הנזכרים לעיל. כמובן שאם בית המשפט העליון יאשר את פסק דינה של כב' השופטת גלאור, או שיתייחס לנושא הניכוי בצורה אחרת תוך צמצומו או הבחנתו, הפיצוי מתוך 40% שנוכו ישולם בהתאם לקביעותיו של בית המשפט העליון".

הדברים נקבעו, על רקע הסכמת הצדדים, הנזכרת בהחלטה, ומופיעה באופן מפורש בפרוטוקול הדיון מיום 4.9.00 (בעמוד 15). אכן, ההחלטה מיום 4.9.00 אינה מובאת בפירוט בפסק הדין מיום 18.12.00. עם זאת, בית המשפט מפנה אליה, על דרך האימוץ. לא היה כל יסוד סביר להנחת המבקשת, כאילו פסק הדין הוא סופי בנקודה זו, וכאילו עניין אחוזי הניכוי אינו נתון עוד לשינוי. אכן, הנחה נטענת זו עמדה בניגוד חזיתי להסכמת המבקשת, אשר קיבלה ביטוי מפורש, ברור וחד משמעי בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.9.00, כשלושה חודשים בלבד לפני מתן פסק הדין הסופי בהליך.

אין ביד המבקשת הסבר מספק המיישב את הסתירה הגלויה לעין בין הסכמה ברורה זו, לה היתה צד אך חודשים ספורים לפניי כן, לבין טענתה כי הבינה, בפועל, את ההחלטה מיום 18.12.00 כהחלטה סופית לעניין ניכוי 40%, אשר אין אחריה ולא כלום. אכן, המבקשת לא היתה רשאית לסבור כי ההחלטה מיום 4.9.00, אשר ניתנה בהסכמתה, זמן קצר לפני מתן פסק הדין הסופי, עברה לפתע מן העולם, ואיננה עוד. לסברה כזו, אם וככל שהייתה, לא היה כל יסוד. גם לא היה דבר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.12.00, אשר יכול היה לגרום למבקשת לסבור, כי ההסדר המוסכם מיום 4.9.00 מבוטל או נעדר תוקף כלשהו, או כי בית המשפט ביטל את אישורו להסדר זה. לכל היותר, יש לומר כי אילו היתה לשיטת המבקשת אי בהירות כלשהי בפסק הדין מיום 18.12.00 לעניין זה, היתה יכולה לפנות לבית המשפט או לבעל הדין שכנגד, כפי שאף עשתה כאשר סברה כי נוצרה אי בהירות בהחלטה המשלימה של בית המשפט המחוזי מיום 13.9.01. ברם, המבקשת בחרה שלא לעשות כן, לאחר מתן פסק הדין.

בנקודה אחרונה זו יש להוסיף ולהדגיש, כי ניתן היה לצפות מן המבקשת, כגוף ציבורי, כי תייחס חשיבות רבה יותר להסכמה שנתנה ואשר קיבלה תוקף משפטי מחייב, וכי לא תצא מנקודת הנחה כי אי איזכורה המפורש של הסכמה זו ושל תוכנה, בפסק הדין שניתן בסוף ההליך, פוטר אותה מן החיוב שנטלה על עצמה בהסכמה זו. מבחינה זו, ספק אם ההתנערות של המבקשת מן ההסכמה עולה בקנה אחד עם החובות המוטלות עליה כגוף ציבורי (השוו לדברי כב' השופט אור בע"א 340/88 עזבון המנוחה לאה שיים ז"ל נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ , פ"ד מד(3) 167, בפיסקה 4 לפסק הדין).

אוסיף, כי גם ההסברים שניתנו, בתצהיר מטעם בא כוח המבקשת ובדיון שנערך, אינם מהווים טעם מיוחד למתן ארכה. למקרא תצהירו של בא כוח המבקשת עולה האפשרות שמא טעותה של המבקשת לא הייתה ביחס לסיווגו של פסק הדין כפסק דין חלקי אשר ייתכן שיושלם במועד מאוחר יותר, אלא בהערכתו את ההשלכה האפשרית של שינוי בהלכה על ההתדיינות שבין הצדדים. אכן, בא כוח המבקשת טוען בתצהירו כי הסכים להסדר שגובש ביום 4.9.00, "מתוך ידיעה כי הדבר אינו רלוונטי בענייננו, (וכי תינתן לי גם ההזדמנות לטעון בנושא), שכן ממילא מבחינה משפטית המשיב 1 כחבר אגודה אינו זכאי לכל פיצוי שהוא בגין המקרקעין הפנויים של האגודה...." (סעיף 4 לתצהיר, ההדגשה במקור). ברם, בפועל בהחלטה מיום 13.9.01 החליט בית המשפט המחוזי לפסוק פיצוי לטובת המשיב 1, בהמשך לפסק דינו של בית המשפט העליון בסוגייה הנדונה. טעות אפשרית זו של בא כוח המבקשת בהערכת המשמעות של ההסדר המוסכם מיום 4.9.00 אינה יכולה להוות עילה להארכת מועד. כך גם טענתו של בא כוח המבקשת, לפיה שכח לגמרי מקיומו של ההסדר האמור נוכח סערת רגשות בה היה נתון בעקבות הדיון האמור. ההסדר הנדון מהווה חלק מהחלטה מחייבת של בית המשפט מיום 4.9.00. גם אם נכונה טענת השיכחה, ואף אם ניתן ליישב בינה לבין מה שנטען בתצהיר שבפניי – ואין בדעתי להכריע בעניינים אלה – אין בה כדי להועיל, שכן טעות מעין זה אינה טעות סבירה, היכולה לגבש טעם מיוחד למתן ארכה להגשת ערעור.

במצב דברים זה, מסקנתי היא כי אין ביד המבקשת להצביע על טעות היכולה להוות טעם מיוחד למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין מיום 18.12.00. אמנם, במסגרת ההליכים שננקטו להשלמת פסק הדין מיום 18.12.00, העלתה המבקשת טענות בדבר קיפוח זכותה לערער על פסק הדין. כל אלה מלמדים, כי המשיבים הועמדו, בחודש יוני 2001 או בסמוך לכך, על כוונת המבקשת לערער על פסק הדין מיום 18.12.00. ברם, אין חולק, כי בסוגיות לגביהן מבוקש לערער עתה, היה פסק הדין בבחינת פסק דין סופי, ולא החלטה אחרת. משכך, המועד להגיש ערעור עליו חלף 45 ימים לאחר קבלתו בידי המבקשת. במועד בו ננקטו ההליכים להשלמת פסק הדין, ובמועד הגשת ע"א 9468/01, חלפו חודשים ארוכים לאחר חלוף המועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין מיום 18.12.00. עובדה זו אינה משתנה גם נוכח קביעותיו של בית המשפט המחוזי בפיסקה 4 בהחלטתו מיום 13.9.01. התוצאה היא, כי במועד האמור רכשו המשיבים חסינות מפני הגשת ערעור על ידי המבקשת, ויש להגן על ציפייתם כי לא יוטרדו עוד בהליכי ערעור בעניין זה. גם אם המבקשת טעתה בשיקוליה בהחלטתה שלא לערער על פסק דין זה, בהניחה כי פסק הדין קובע סופית את שאלת הניכוי של 40%, הרי שטעות זו היתה בלתי סבירה, ואין בה כדי לקעקע את החסינות הדיונית שהתגבשה למשיבים בחלוף פרק זמן זה. כבר צויין בפסיקה, כי "לטעות יש מחיר, ומבין שני בעלי הדין על הצד הטועה לשאת בו" (בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל , פ"ד מח(4) 872).

התוצאה היא, כי הבקשה נדחית. במצב זה, איני רואה מקום להכריע בטענות המניעות וההשתק שהעלה המשיב. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בבקשה זו בסך 2,000 ₪. לסכום זה יש לצרף מע"מ כחוק וכן הפרשי הצמדה ורבית מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.