בש"א 1159/98 מוחמד סעיד ריאן נ. איברהים סעיד

על פי תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984-, יש להגיש עתירה לדיון נוסף תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין (וראו: בש"א 205/88 חברה בלו סקיי קראוון בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח' פ"ד מב(2) 841). התקנה קובעת כי ניתן להאריך את המועד "אם הראה העותר טעם מיוחד לכך".

ביום 19.1.98 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בע"א 5171/97, מושא הבקשה לדיון נוסף. הבקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לדיון נוסף הוגשה ביום 18.2.98.

בבקשה נטען, כי על אף שפסק הדין הוקרא באולם, הרי שבא כחו של המבקש קיבל העתק ממנו רק ביום 4.2.98. המבקש עצמו לא נכח בדיון. המבקש החליף לאחר מתן פסק הדין את עורך דינו. המבקש גורס, כי כיוון שעורך דינו החדש יכול היה לעיין בפסק הדין רק לאחר שהעתקו התקבל, הרי יש למנות את הימים להגשת הבקשה לדיון נוסף מיום המצאת פסק הדין.

המשיבים 2-3 הסכימו להארכת המועד המבוקשת, ואילו המשיב 1 התנגד לה.

דין הבקשה להדחות. קיימים מספר טעמים, שעל יסוד כל אחד מהם ניתן לדחות את הבקשה, ובהצטברותם יש כמובן כדי להוסיף. ראשית, הבקשה אינה מגובה בתצהיר, ומטעם זה דינה להדחות על הסף. (ראו: בש"א 469/89 קוריצקי נ' פאר (לא פורסם)). שנית , המועד להגשת העתירה הוא, כמצוין, חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, ואחת היא אם היה העותר נוכח כאשר ניתן פסק הדין אם לאו. הכוונה היא שבעל דין לא ישהה את סופיות פסק הדין על ידי היעדרות מן הישיבה. (ראו: ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 874). החלפת עורך הדין המייצג אינה מהווה טעם מיוחד, והעותר אף לא הראה האם ניסה להשיג עותק של פסק הדין מן המזכירות בתקופה שבין מתן פסק הדין לבין מועד הגעתו למשרדו של עורך הדין. למעלה מן הנדרש אציין עוד, כי ספק רב בעיני אם הבקשה לדיון נוסף עומדת במבחנים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-.

הבקשה להארכת מועד נדחית. המבקש ישלם למשיב 1 הוצאות ושכר טירחת עורך דין בסכום כולל של 2,000 ש"ח.