בש"א 1278/99 מאור מנחם נ. משרד הבטחון

המבקש הוא נכה צה"ל, אשר פנה אל המשיב בבקשה לקבוע כי הוא זכאי לתוספת תגמולים מיוחדת עקב פרישה מוקדמת מעבודתו, בהתאם לסעיף 7 ד' לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב] התשי"ט1959- (להלן: חוק הנכים; החוק). המשיב סירב לבקשה.

המבקש ערער על החלטת המשיב בפני ועדת הערעור שעל-יד בית המשפט המחוזי בחיפה. אולם הועדה סברה כי המבקש פרש מעבודתו שלא על רקע של חוסר יכולת לעבוד, ולפיכך איננו זכאי לתשלום התוספת.

המבקש ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, וערעורו נדחה כיון שהוא נוגע כולו למישור העובדתי, בעוד שעל-פי סעיף 34 (א) לחוק ניתן לערער לבית המשפט על החלטת ועדת הערעור בנקודה משפטית בלבד. פסק הדין של בית המשפט המחוזי הדוחה את הערעור ניתן ביום 25.5.98.

המבקש עתר לבג"ץ נגד המשיב, אולם עתירתו נדחתה כיון שאינה מגלה עילה על פניה. גם עתירתו לדיון נוסף נדחתה. עתה הוא מבקש הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 34(ד) לחוק הנכים.

לטענת המבקש, כיון שזכות הערעור לבית המשפט המחוזי היא בנקודה משפטית בלבד, הרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מוצדק ונכון, ולא היה מקום לבקש לערער עליו. אולם המבקש ביקש לתקוף את קביעותיה העובדתיות של ועדת הערעור, ובהעדר הוראת חוק המסדירה תקיפה כזו, עתר לבג"ץ. לאחר שנדחו עתירתו ובקשתו לדיון נוסף, הוא מבקש למצות את זכות הערעור עד תומה, ומבקש רשות לערער מכח סעיף 34 (ד) לחוק.

הבקשה מופרכת מניה וביה, ודינה להידחות:

ראשית, המבקש לא הראה טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד, כנדרש כשהמדובר במועד הקבוע בחיקוק, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

נפסק לא אחת כי טעות של עורך דין בדבר מצב משפטי או עובדתי (כגון: טעות במניין ימי הפגרה; טעות בשאלה אם מדובר בפסק דין או החלטה אחרת, וכיוצא בזה) אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. קל וחומר כשאין מדובר בטעות של עורך הדין, אלא בהפעלת שקול דעת מקצועי, אשר הניעו לעתור לבג"ץ ולא להגיש בקשה לרשות ערעור; שקול דעת אשר בדיעבד נמצא מוטעה.

זאת ועוד: בא-כח המבקש מבהיר היטב בבקשתו זו ובבקשה לקיום דיון נוסף, כי לא נפלה כל טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכי אכן בית המשפט אינו מוסמך להתערב בקביעותיה העובדתיות של ועדת הערעור. בעתירתו לדיון נוסף הוא אף טורח ומזכיר תקדימים בהם, כלשונו, יצא קצפו של בית משפט זה על ערעורים שהוגשו על קביעות עובדתיות של ועדות ערר. לא ברור, איפוא, מדוע מבקש עתה המבקש לערער על החלטת בית המשפט המחוזי? על מה ולמה סבור הוא כי תינתן לו רשות ערעור, אם אכן פסק הדין הנדון הוא מוצדק ונכון?

המבקש טוען כי הוראות החוק הקובעות זכות ערעור על החלטת ועדת הערעור בשאלה משפטית בלבד, מונעות מן המבקש זכות ערעור על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט. ולא היא: ראשית, משום שועדת הערעור עצמה, אשר שניים מחבריה משפטנים, מהווה ערכאת ערעור על החלטת קצין התגמולים. שנית, משום שגם על פי סדרי הדין הרגילים לא ניתן לערער על ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט בערכאה ראשונה, כך שהוראת סעיף 34(א) אינה מצמצמת באופן משמעותי את הכללים החלים ממילא בערעורים.

נוכח כל האמור אני דוחה את הבקשה. בהתחשב בכך שמדובר בערעור לפי חוק הנכים, אין צו להוצאות.