בש"א 131/21 יעקב וימר נ. אלמוני

1.

המבקש עותר להאריך את המועד לנקיטת הליך ערעורי על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 22776-07-15 מיום 1.12.2020 (להלן: ההחלטה ) שניתנה כתשעה חודשים לאחר פסק דין שניתן בתובענה, שבמסגרתו חויב המשיב 2, לשלם סך של 650,000 ש"ח וכן הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ש"ח. מהמסמכים שלפניי עולה, כי אף שהמבקש היה נתבע בהליך, הרי שלמעט עדות שמסר, הוא לא נטל חלק בהליך, ואף לא ניתן נגדו סעד כלשהו. יצוין, כי המבקש הוא אסיר, ולטענתו, רק ביום 26.10.2020 קיבל לידיו את פסק הדין. עוד טוען המבקש, כי למעשה כתב התביעה מעולם לא הומצא לו וכי לפיכך מדובר בפסק דין שניתן בהיעדר הגנה. המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה שטיבה לא הובהר, ובעקבותיה ניתנה החלטה לפיה בית המשפט סיים את מלאכתו בתיק ואין סעד או צו נוסף אותו יש ליתן.

2.

המשיב 1 טוען, כי המבקש – אדם מתוחכם ומסוכן שביצע כלפיו עבירות מין בהיותו קטין – מטעה את בית המשפט בניסיון לטעון כי מדובר בפסק דין שניתן בהיעדר הגנה, ובטענה כי הגיש בקשה לביטול פסק הדין, שתי טענות שאינן נכונות. המשיב 1 מדגיש כי המועד להגשת ערעור על פסק הדין חלף זה מכבר, לא נקבע בפסק הדין כל חיוב או סעד כלפי המבקש, והמבקש עצמו ביקש שלא לקחת חלק בהליך. עוד נטען, כי לא הונחה בפני בית המשפט קמא בקשה לביטול פסק הדין, אלא בקשה שבה ביקש לעכב את ביצוע פסק הדין, על מנת שיוכל לערער על פסק הדין, הגם שפסק הדין לא קבע כל סעד כלפיו.

3.

לא מצאתי להיעתר לבקשה. ככל שהמבקש מעוניין לערער על פסק הדין, הרי שגם אם אצא מנקודת הנחה כי אכן פסק הדין הומצא לו רק ביום 26.10.2020, הרי שהמועד להגשת ערעור על פסק הדין חלף מבלי שניתן הסבר ממשי, קל וחומר לא טעם מיוחד, מדוע המבקש לא הגיש ערעור עד כה ולמצער בקשה להארכת מועד להגשתו. אשר להחלטה מיום 1.12.2020, בשים לב לכך שההחלטה הומצאה למבקש ביום 11.12.2021, הרי שהמועד לנקיטת הליך ערעורי טרם חלף (תקנה 180(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). טעם מיוחד להארכת המועד מעבר לכך, כאמור, לא ניתן. לכך אוסיף, כי כאמור לעיל, לא ניתן בפסק הדין סעד כלשהו נגד המבקש, ומכאן כי על פניו, גם סיכויי הערעור קלושים.

4.

הבקשה נדחית, אפוא. בנסיבות העניין, ונוכח היותו של המבקש אסיר, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.